חזרה לספר באתר


שם הספר:

כנפיים
מאת: אפרילין פייק

שם הספר במקור:

Wings

שם המחברת במקור :

Aprilynne Pike

תרגום מאנגלית: יעל ענבר
מחיר מומלץ: 78 ש"ח
מספר עמודים: 260
דאנאקוד: 99-1751

   

© כל הזכויות שמורות למטר
    בכפוף לתנאי השימוש

כנפיים | אפרילין פייק

פרק ראשון
נעליה של לוֹרֶל טפפו בקצב עליז שסתר את מצב רוחה הקודר. כשהתהלכה במסדרונות בית הספר התיכון דֶל נוֹרטֶה, הסתכלו עליה בעיניים סקרניות.

אחרי שבדקה היטב את מערכת השעות שלה מצאה לוֹרֶל את המעבדה לביולוגיה ומיהרה לתפוס לעצמה מקום סמוך לחלון. אם היא חייבת להיות בפנים, היא רצתה לפחות להסתכל החוצה. שאר התלמידים נכנסו לאִטם בזה אחר זה. אחד הבנים חייך אליה כשניגש אל השולחנות הקדמיים והיא ניסתה להעלות על פניה חיוך בתגובה. היא קיוותה שהוא לא חושב שזאת העוויה.

איש גבוה ורזה הציג את עצמו כמר ג'יימס והתחיל לחלק ספרי לימוד. התחלת הספר נראתה רגילה למדי: סיווגים של צמחים ובעלי חיים, דברים שהיא הכירה. אחר־כך התחיל הספר לעסוק באנטומיה אנושית בסיסית. בערך בעמוד שמונים התחילו המילים להיראות לה כמו שפה זרה. לוֹרֶל רטנה לעצמה בשקט. זה עמד להיות סמסטר מייגע.

כשהקריא מר ג'יימס את רשימת הנוכחות זיהתה לוֹרֶל כמה שמות משני השיעורים הראשונים שהיו לה בבוקר, אבל יעבור עוד הרבה זמן עד שתוכל להתאים אפילו חצי מהם לפרצופים שהקיפו אותה. היא הרגישה אבודה בתוך ים התלמידים הבלתי מוכרים.

אמא שלה ניסתה להרגיע אותה ואמרה שכל התלמידים בשכבת י' ירגישו כמוה. הרי גם בשבילם זה היום הראשון בתיכון. אבל אף אחד חוץ ממנה לא נראה אבוד או מבוהל. אולי מתרגלים להרגיש אבודים ומבוהלים אחרי שנים של לימודים בבית ספר ציבורי.

החינוך הביתי התאים מאוד ללוֹרֶל בעשר השנים האחרונות. היא לא ראתה שום סיבה שזה ישתנה. אבל הוריה היו נחושים בדעתם לעשות הכול כמו שצריך עם בתם היחידה. כשהיתה בת חמש משמעות הדבר היתה חינוך ביתי בעיירה קטנטונת. נראה שעכשיו, כשהגיעה לגיל חמש־עשרה, משמעות הדבר היתה בית ספר ציבורי בעיירה מעט פחות קטנטונת.

הכיתה השתתקה ולוֹרֶל הזדקפה בבת־אחת כשהמורה חזר וקרא את שמה. "לוֹרֶל סוּוֶל?"

"כאן," אמרה במהירות.

היא התפתלה כשמר ג'יימס בחן אותה במבטו מעל למסגרת משקפיו ואז המשיך אל השם הבא.

לוֹרֶל שִׁחררה את הנשימה שעצרה ושלפה את המחברת שלה, בניסיון למשוך אל עצמה תשומת לב מעטה ככל האפשר.

בזמן שהמורה תיאר את תוכנית הלימודים של השליש נמשכו עיניה שוב ושוב אל הנער שחייך אליה מקודם. היה עליה להחניק חיוך כשהבחינה שגם הוא מגניב אליה מבטים.

כשמר ג'יימס שחרר אותם לארוחת הצהריים, הכניסה לוֹרֶל את הספר לתוך התיק שלה בתחושת הקלה.

"היי."

היא הרימה את עיניה. זה היה הנער שהתבונן בה. העיניים שלו היו הדבר הראשון שמשך את תשומת לבה. הן היו בצבע כחול עז שבלט על רקע עורו השחום. הצבע נראה בלתי שייך, אבל לא באופן מטריד. קצת אקזוטי. שׂערו החום בהיר, הגלי במקצת, היה מעט ארוך וגלש על מצחו בקשת רכה.

"את לוֹרֶל, נכון?" מתחת לעיניים היה חיוך חמים אבל נינוח, עם שיניים ישרות מאוד. בטח היה לו גשר, חשבה לעצמה לוֹרֶל כשהעבירה בלי משים את לשונה על שיניה, שהיו ישרות מאוד גם הן. למזלה, הן היו ישרות באופן טבעי.

"כן." קולה נתקע בגרונה והיא השתעלה וחשה מטופשת.

"אני דייוויד. דייוויד לוֹסוֹן. אני... אני רציתי להגיד לך שלום. וגם ברוכה הבאה לקְרֶסֶנְט סיטי."

לוֹרֶל אילצה את עצמה לחייך חיוך קטן ואמרה, "תודה."

"רוצה לשבת איתי ועם החברים שלי בארוחת הצהריים?"

"איפה?" שאלה לוֹרֶל.

דייוויד נעץ בה מבט מוזר. "ב... קַפֶטֶרְיָה?"

"אה," אמרה באכזבה. הוא נראה נחמד, אבל נמאס לה להיות כלואה. "למען האמת, אני הולכת למצוא לי מקום בחוץ." היא השתתקה לרגע. "אבל תודה."

"בחוץ נשמע לי טוב. אפשר להצטרף?"

"באמת?"

"למה לא? הארוחה שלי בתיק, אז אני מסודר. וחוץ מזה," הוסיף בשעה שהניף את התיק על כתפו, "את לא צריכה לשבת לבד ביום הראשון שלך."

"תודה," אמרה אחרי היסוס קל. "בשמחה."

הם יצאו יחד אל המדשאה האחורית ומצאו פיסת דשא שלא היתה לחה מדי. לוֹרֶל פרשה את המעיל שלה על הקרקע והתיישבה עליו. דייוויד נשאר לבוש במעיל שלו. "לא קר לך?" שאל והסתכל בספקנות על מכנסי הג'ינס הקצרים והגופייה שלבשה.

היא חלצה את הנעליים ותחבה את בהונות רגליה בין גבעולי הדשא. "כמעט אף פעם לא קר לי... לפחות לא כאן. אם אנחנו נוסעים למקום שיש בו שלג, אני סובלת. אבל מזג האוויר הזה מושלם בעיני." היא חייכה במבוכה. "אמא שלי אומרת בצחוק שיש לי דם קר."

"יש לך מזל. אני עברתי הנה מלוס אנג'לס לפני חמש שנים ועדיין לא התרגלתי לטמפרטורה."

"לא עד כדי כך קר פה."

"נכון," אמר דייוויד בחיוך, "אבל גם לא עד כדי כך חם. אחרי השנה הראשונה שלנו כאן בדקתי את רישומי מזג האוויר. ידעת שההבדל בין הטמפרטורות הממוצעות ביולי ובדצמבר הוא רק שמונה מעלות? זה ממש לא לעניין."

הם השתתקו בשעה שדייוויד אכל כריך ולוֹרֶל ניקרה בסלט במזלג.

"אמא שלי ארזה לי קַאפּקֵייק מיותרת," הפֵר דייוויד את השתיקה. "רוצה?" הוא הושיט לעברה עוגה אישית יפה עם זיגוג כחול. "תוצרת בית."

"לא, תודה."

דייוויד התבונן בסלט שלה בחשדנות ואז החזיר את מבטו אל העוגה.

לוֹרֶל הבינה מה דייוויד חושב ונאנחה. למה זאת המסקנה הראשונה שכולם ממהרים להסיק? הרי לא ייתכן שהיא האדם היחיד עלי אדמות שפשוט באמת אוהב ירקות. לוֹרֶל נקשה באחת מציפורניה על פחית הספרייט שלה. "זה לא דיאט."

"לא התכוונתי..."

"אני טבעונית," קטעה לוֹרֶל את דבריו. "וממש מקפידה על זה, למען האמת."

"ברצינות?"

היא הִנהנה ואז צחקה צחוק עצור. "אין דבר כזה לאכול יותר מדי ירקות, נכון?"

"נראה לי שלא."

דייוויד כִּחכח בגרונו ושאל, "מתי עברת לגור כאן?"

"בְּמָאי. עבדתי הרבה אצל אבא שלי. חנות הספרים במרכז העיר היא שלו."

"באמת?" שאל דייוויד. "נכנסתי לשם בשבוע שעבר. זאת חנות נהדרת. אבל אני לא זוכר שראיתי אותך."

"זאת אשמתה של אמא שלי. היא גררה אותי לקנות ציוד לבית הספר כל השבוע. זאת השנה הראשונה שאני לא לומדת בחינוך ביתי, ואמא שלי משוכנעת שאין לי מספיק ציוד."

"חינוך ביתי?"

"כן. השנה ההורים שלי הכריחו אותי ללמוד בבית ספר ציבורי."

הוא חייך. "טוב, אני שמח שהם עשו את זה." הוא השפיל את מבטו אל העוגה שלו למשך כמה שניות ואז שאל, "את מתגעגעת לאיפה שגרת קודם?"

"לפעמים." היא חייכה חיוך עדין. "אבל נחמד כאן. העיירה שגרתי בה קודם, אוֹרִיק, היא ממש פצפונת. פצפונת בסדר גודל של חמש מאות תושבים."

"וואו." הוא גיחך. "לוס אנג'לס רק טיפה יותר גדולה מזה." היא צחקה ונחנקה מהספרייט.

דייוויד נראה כאילו הוא רוצה לשאול עוד משהו, אבל הפעמון צִלצל והוא חייך בִּמקום. "רוצה לאכול יחד צהריים גם מחר?" הוא היסס רגע ואז הוסיף, "עם החברים שלי, אולי?"

הדחף הראשון של לוֹרֶל היה לסרב, אבל היא נהנתה מחברתו של דייוויד. וחוץ מזה, אחת הסיבות שבגללה התעקשה אמא שלה שהיא תלמד השנה בבית ספר ציבורי היתה שהיא תתיידד קצת עם בני־ גילה. "בטח," אמרה לפני שיהיה לה זמן להתחרט. "אני אשמח." "יופי," אמר בזמן שקם והושיט לה יד. הוא עזר לה לקום בעצמה ולרגע חייך חיוך עקום. "טוב, אז... נתראה כבר מתישהו."

היא צפתה בו כשהתרחק. המעיל שלו ומכנסי הג'ינס הרפויים נראו פחות או יותר כמו הבגדים של כולם, אבל היה בהליכה שלו מין ביטחון שעשה אותו שונה. לוֹרֶל קינאה באותה הליכה נחרצת. אולי יום אחד.

לוֹרֶל השליכה את התיק שלה על הדלפק וצנחה על אחד הכיסאות הגבוהים. אמה, שֶׂרָה, הרימה את מבטה מבצק הלחם שלָשָה. "איך היה בבית הספר?"

"דפוק."

היא הפסיקה ללוש. "תשמרי על הפה שלך, לוֹרֶל."

"אבל זאת האמת. ואין מילה מתאימה יותר לתאר את זה."

"את צריכה סבלנות, חמודה."

"כולם נועצים בי עיניים כאילו אני איזה יצור."

"הם נועצים בך עיניים כי את חדשה."

"אני לא נראית כמו כולם."

אמא שלה גיחכה. "את באמת רוצה להיראות כמו כולם?"

לוֹרֶל גִלגלה עיניים, אבל נאלצה להודות שיש משהו בדברים של אמא שלה. אולי היא למדה בחינוך ביתי ואולי גוננו עליה קצת יותר מדי, אבל היא ידעה שהיא דומה יותר למתבגרים שמופיעים במגזינים ובטלוויזיה.

וזה מצא חן בעיניה.

גיל ההתבגרות עבר עליה בקלות. העור הלבן שלה, שהיה כמעט שקוף, לא סבל מפצעונים, ושערה הבלונדיני מעולם לא היה שמנוני. היא היתה נערה קטנה וגמישה בת חמש־עשרה, בעלת פנים אובאליים מושלמים ועיניים ירקרקות. היא תמיד היתה דקת גזרה, אבל לא רזה מדי, ובשנים האחרונות אפילו התעגלה מעט במקומות הנכונים. זרועותיה ורגליה היו ארוכות וגבעוליות והיה לה הילוך חינני של רקדנית, אף־על־פי שמעולם לא למדה לרקוד.

"התכוונתי לזה שאני מתלבשת אחרת."

"את יכולה להתלבש כמו כולם אם את רוצה."

"כן, אבל כולם נועלים נעליים כבדות ולובשים ג'ינסים צמודים ואיזה שלוש שכבות של חולצות, אחת על השנייה."

"אז מה?"

"אני לא אוהבת בגדים צמודים. הם מגרדים ועושים לי לא נעים. ובאמת, למה שמישהו בכלל ירצה לנעול נעליים כבדות? איכס." "אז תלבשי מה שאת רוצה. אם חברים פוטנציאלים יבחרו להתרחק ממך רק בגלל הבגדים שלך, אז ממילא הם לא אנשים שהיית רוצה כחברים."

הרבה רעש."

אמא שלה הפסיקה ללוש וכשהסיטה את הפוני שלה מפניה, השאירה פס של קמח על המצח. "מתוקה שלי, את הרי לא יכולה לצפות שבית ספר שלם יהיה שקט כמו שתינו לבד. תחשבי בהיגיון."

"אני חושבת בהיגיון. אני לא מדברת על רעש הכרחי - הם מתרוצצים כמו קופים פראיים. הם צוֹוְחִים וצוחקים ומייללים בקולי קולות. וחוץ מזה, הם מתמזמזים על יד הלוֹקֶרִים."

אמא שלה הניחה יד על המותן. "עוד משהו?"

"כן. המסדרונות חשוכים."

"הם לא חשוכים," אמרה אמא שלה בנימה קלה של נזיפה.

"בשבוע שעבר סיירתי איתך בכל בית הספר וכל הקירות לבנים."

"אבל אין שם חלונות, רק מנורות ניאון איומות. הן כל־כך מלאכותיות והן לא מכניסות למסדרונות שום אור אמיתי. הם פשוט... חשוכים. אני מתגעגעת לאוֹרִיק."

אמא שלה התחילה לחלק את הבצק לכיכרות. "ספרי לי משהו טוב שקרה היום. אני רצינית."

לוֹרֶל ניגשה אל המקרר.

"לא," אמרה אמה והרימה יד כדי לעצור אותה. "קודם משהו טוב."

"אמממ... פגשתי מישהו נחמד," אמרה בזמן שחמקה מזרועה של אמה ולקחה לעצמה פחית משקה. "דייוויד... דייוויד משהו."

הפעם היה תורה של אמא שלה לגלגל עיניים. "ברור. אנחנו עוברים לעיירה חדשה ואני רושמת אותך לבית ספר חדש, והבן אדם הראשון שאת נדבקת אליו הוא בן."

"זה לא ככה."

"אני צוחקת."

לוֹרֶל עמדה בשקט והאזינה לטפיחות של הבצק על הדלפק.

"אמא?"

"כן?"

לוֹרֶל נשמה נשימה עמוקה. "אני באמת חייבת להמשיך ללכת לשם?"

אמה עיסתה את רקותיה. "לוֹרֶל, כבר דיברנו על זה."

"אבל..."

"לא. אנחנו לא הולכות להתווכח על זה שוב." היא נשענה על הדלפק וקירבה את פניה אל הפנים של לוֹרֶל. "אני לא מרגישה שאני מוסמכת להמשיך ללמד אותך בבית. למען האמת, כנראה שהייתי צריכה לרשום אותך כבר לחטיבת הביניים. הנסיעה מאוֹרִיק פשוט היתה ארוכה כל־כך, ולאבא כבר ככה היתה נסיעה ארוכה לעבודה, ו... בכל אופן. הגיע הזמן."

"אבל יכולת להזמין תוכנית לימודים כזאת של חינוך ביתי. בדקתי תוכניות כאלה באינטרנט," מיהרה לוֹרֶל להגיד כשאמא שלה פתחה את פיה. "את לא חייבת ללמד בעצמך. החומר שלהם מכסה את הכול."

"וכמה זה עולה?" שאלה אמה בקול שקט והרימה גבה אחת ברוב משמעות.

לוֹרֶל שתקה.

"תקשיבי," אמרה אמא שלה אחרי שתיקה קצרה. "נוכל לשקול את זה בעוד כמה חודשים, אם עדיין תשנאי את בית הספר. אבל עד שהנַחֲלָה באוֹרִיק תימכר, אין לנו כסף לשום דבר נוסף. את יודעת את זה."

לוֹרֶל השפילה את עיניה אל הדלפק בכתפיים שמוטות. הסיבה העיקרית שבגללה הם עברו לקְרֶסֶנְט סיטי מלכתחילה היתה שאבא שלה רכש חנות ספרים ברחוב וושינגטון. בתחילת השנה הוא עבר במקרה בעיירה וראה שלט "למכירה" תלוי על חנות ספרים שעמדה להיסגר. לוֹרֶל זכרה איך הקשיבה להורים שלה משוחחים במשך שבועות ושוקלים מה הם יכולים לעשות כדי לקנות את החנות - חלום משותף של שניהם מאז שהתחתנו. אבל הם לא הצליחו לגייס את סכום הכסף הנדרש.

ואז, לקראת סוף אפריל, ניגש מישהו בשם ג'רמיה בַּארנס אל אבא של לוֹרֶל במקום העבודה שלו ביוּרִיקָה והתעניין ברכישת הבית והנחלה שלהם באוֹרִיק. מרוב התרגשות אבא שלה כמעט קיפץ כל הדרך הביתה. כל השאר התרחש מהר כל־כך עד שלוֹרֶל בקושי הצליחה לזכור מה קרה לפני מה. הוריה ביקרו כמה ימים בבנק בבְּרוּקִינְגְס ובתחילת מאי חנות הספרים כבר היתה בבעלותם והם התכוננו לעבור מהבקתה הקטנה שלהם באוֹרִיק אל בית עוד יותר קטן בקְרֶסֶנְט סיטי.

אבל החודשים המשיכו להזדחל והעניינים עם מר בַּארנס עדיין לא סוכמו סופית. עד שזה יקרה, הם יהיו לחוצים בכסף, אבא שלה עבד בחנות שעות ארוכות ולוֹרֶל היתה תקועה בתיכון.

אמא הניחה יד חמימה ומנחמת על ידה של לורל. "לוֹרֶל, חוץ מהמחיר, את צריכה גם ללמוד להתמודד עם דברים חדשים. זה יהיה כל־כך טוב בשבילך. בשנה הבאה תוכלי ללמוד שיעורים מתקדמים ולהצטרף לקבוצת ספורט או למועדון. כל הדברים האלה נראים ממש טוב בטופסי ההרשמה למכללות."

"אני יודעת. אבל..."

"אני כאן האמא," היא אמרה בחיוך שריכך את הנימה התקיפה שלה. "ואני אומרת בית ספר."

לוֹרֶל רטנה והתחילה להעביר אצבע לאורך פסי החיבור בין האריחים שעל הדלפק.

ברקע תִקתק שעון העצר בקול ואמה הכניסה את תבניות האפייה לתוך התנור והפעילה אותו.

"אמא, נשאר משהו מהאפרסקים המשומרים שהכנת? אני רעבה."

אמה של לוֹרֶל לטשה בה עיניים. "את רעבה?"

לוֹרֶל שִׂרטטה באצבעה מערבולות על האדים שהתעבו על פחית המשקה שלה ונמנעה מלפגוש את מבטה של אמה. "נעשיתי רעבה אחרי הצהריים. בשיעור האחרון."

אמה ניסתה לא לעשות מזה עניין גדול מדי, אבל שתיהן ידעו שזה דבר יוצא דופן. לוֹרֶל היתה רעבה רק לעתים רחוקות. הוריה של לוֹרֶל הציקו לה על הרגלי האכילה המוזרים שלה כבר שנים.

היא אכלה בכל ארוחה כדי לרַצות אותם, אבל זה לא היה משהו שהיא הרגישה שהיא זקוקה לו, ובוודאי לא משהו שנהנתה ממנו.

לכן הסכימה אמא שלה בסופו של דבר למלא את המקרר בפחיות ספרייט. היא התלוננה ללא הרף על הנזקים הסמויים עדיין הנובעים משתיית משקאות תוססים, אבל לא יכלה להתווכח עם 140 הקלוריות שהיו בכל פחית. אלה היו 140 קלוריות יותר מאשר במים. לפחות כך ידעה שלוֹרֶל מכניסה קלוריות רבות יותר לגוף שלה, גם אם מדובר ב"קלוריות ריקות".

אמא שלה מיהרה ללכת למזווה כדי להביא צנצנת אפרסקים, כנראה מתוך חשש שלוֹרֶל תשנה את דעתה. ההתכווצות הבלתי מוכרת בבטנה של לוֹרֶל התחילה במהלך שיעור הספרדית, עשרים דקות לפני הצלצול האחרון. התחושה נרגעה קצת בדרך הביתה, אבל לא נעלמה.

"הנה," אמרה והניחה קערית מול לוֹרֶל. אחר־כך הפנתה אליה את גבה, כדי להעניק ללוֹרֶל מידת מה של פרטיות. לוֹרֶל השפילה את עיניה אל הקערית. אמא שלה לא רצתה להסתכן... חצי אפרסק ובערך חצי כוס מיץ.

היא אכלה את האפרסק בנגיסות קטנות ותוך כדי כך הביטה בגבה של אמא שלה והמתינה שתסתובב ותציץ. אבל אמה העסיקה את עצמה בכלים ולא הסתכלה אפילו פעם אחת. ואף־על־פי־כן, לוֹרֶל הרגישה כאילו הפסידה בקרב דמיוני כלשהו, ולכן, כשסיימה, היא לקחה בגנֵבה את התיק שלה מהדלפק ויצאה מהמטבח על קצות האצבעות לפני שאמא שלה תספיק להסתובב.