חזרה לספר באתר


שם הספר:

הסוד השלישי
מאת: סטיב ברי

שם הספר במקור:

The Third Secret

שם המחבר במקור :

Steve Berry

תרגום מאנגלית: אינגה מיכאלי
מחיר מומלץ: 88 ש"ח
מספר עמודים: 416
דאנאקוד: 99-1434

   

© כל הזכויות שמורות למטר
    בכפוף לתנאי השימוש

הסוד השלישי | סטיב ברי

הכנסייה אינה צריכה דבר, פרט לאמת.
האפיפיור ליאו ה-13 (1881)

אין דבר מרתק ומתוק יותר מהחידה הזו של פאטימה,
שמלווה את הכנסייה ואת האנושות כולה
לאורך מאה שנים של כפירה, וללא ספק
עוד תלווה אותן עד לנפילתן הסופית
ולתקומתן מחדש.

האב ז'ורז' דה נאנט (1982),
במהלך מסע הצליינות הראשון של
האפיפיור יוחנן פאולוס השני לפאטימה

האמונה היא בעלת ברית יקרת ערך בחיפוש אחר האמת.
האפיפיור יוחנן פאולוס השני (1998)

פתח דבר
פאטימה, פורטוגל
13 ביולי 1917

לוסיה נשאה את מבטה אל המרומים והביטה בגבירה היורדת לקראתה. ההתגלות הופיעה ממזרח, כמו בשתי הפעמים הקודמות, והגיחה מתוך שמים מעוננים כמו נקודה בוהקת. היא החליקה וקרבה אליה במהירות, יציבה ובוטחת, ודמותה לבשה צורה כשריחפה מעל לעץ האלון, כשני מטרים וחצי מעל לפני הקרקע.

הגבירה עמדה זקופה, דמותה המוחשית עטופה בזוהר מסמא עוד יותר מאור השמש. לוסיה השפילה את מבטה אל מול היופי המסנוור.

קהל גדול הקיף את לוסיה, שלא כמו בהתגלות הראשונה של הגבירה, חודשיים קודם לכן. אז עמדו שם רק לוסיה, ז'אסינטה ופרנסישקו, שרעו בשדות את הכבשים של משפחתם. דודניה היו בני שבע ותשע. היא, בת העשר, היתה הבוגרת בחבורה, וכך גם הרגישה. מימינה, פרנסישקו כרע ברך במכנסיים ארוכים ובכובע גרב. משמאלה, ז'אסינטה כרעה ברך, בחצאית שחורה ובמטפחת סביב שערה הכהה.

לוסיה נשאה את מבטה ושוב הבחינה בקהל שמסביבה. האנשים החלו להתאסף כבר אתמול, ורבים הגיעו מן הכפרים הסמוכים. אחדים הביאו את ילדיהם הנכים, מתוך תקווה שהגבירה תרפא אותם. ההגמון המקומי הכריז שמדובר במעשה רמייה, ודחק בתושבים להתרחק מן המקום. זה השטן בפעולה, אמר. אך תושבי המקום לא שעו לדבריו, ואחד מחברי הקהילה אף קרא לו שוטה, שהרי השטן לעולם לא יעודד אנשים להתפלל.

אחת הנשים בקהל צעקה בקולי-קולות, קראה ללוסיה ולדודניה מתחזים, ונשבעה שאלוהים ינקום בהם על חילול הקודש. מנואל מרטו, דודה של לוסיה ואביהם של ז'אסינטה ופרנסישקו, עמד מאחורי השלושה. לוסיה שמעה אותו גוער באישה ומצווה עליה לשתוק. תושבי העמק רחשו לו כבוד, משום שראה עולם ויצא מגבולות סרה דה איירה. לוסיה שאבה נחמה מעיניו החומות ומהליכותיו השקטות. היא שמחה על קרבתו, בין כל הזרים הללו.

היא ניסתה להתעלם מכל הקריאות והדברים הקשים שהוטחו בה, וסילקה ממוחה גם את ריח המנתה, את ניחוח האורנים הקל ואת ריחו העז של הרוזמרין. מחשבותיה, וכעת גם עיניה, היו נתונות לגבירה המרחפת מולה.

רק היא, ז'אסינטה ופרנסישקו ראו את הגבירה לנגד עיניהם, אך רק היא וז'אסינטה שמעו את דבריה. ללוסיה זה נראה מוזר למה שגם פרנסישקו לא יוכל לשמוע אותה? אך בביקורה הראשון הבהירה להן הגבירה שפרנסישקו יגיע לגן העדן רק אם ירבה לומר את תפילת המחרוזת.

רוח קלה נישבה בנוף המנומר של העמק רחב הידיים שנקרא קובה דה איריה. הוריה של לוסיה היו בעלי הקרקע, שהיתה בזוקה עצי זית וחורשות של עצים ירוקי עד. העשב צמח כאן לגובה רב ושימש כמספוא מצוין, והאדמה הניבה תפוחי אדמה, כרוב ותירס.

שורות של גדרות אבן פשוטות תחמו את השדות. רובן התפוררו זה מכבר, ולוסיה הודתה על כך לאל, כי הכבשים רעו בחופשיות רבה יותר. עליה הוטל התפקיד לרעות את עדר הצאן המשפחתי. ז'אסינטה ופרנסישקו קיבלו גם הם מטלה דומה מהוריהם, ושלושתם גם יחד בילו בשנים האחרונות ימים רבים וארוכים בשדות. לפעמים שיחקו, לפעמים התפללו ולפעמים האזינו לנגינת החליל של פרנסישקו.

אבל כל זה השתנה לפני חודשיים, כשהופיעה לעיניהם ההתגלות הראשונה.

ומאז לא פסקו מטח השאלות או קריאות הבוז מצד קטני האמונה. אמה של לוסיה אף לקחה אותה לכומר הקהילה, וציוותה עליה להודות ששיקרה. הכומר האזין לדבריה, אך בסופו של דבר קבע שלא ייתכן שגבירתנו הקדושה ירדה ממרומי הרקיע רק כדי להגיד שהילד צריך לומר מדי יום את תפילת המחרוזת. לוסיה מצאה נחמה רק כשנותרה לבדה, כי אז יכלה לבכות ללא מעצורים גם על עצמה וגם על העולם.

השמים התקדרו, ושמשיות ששימשו כסוכך מפני השמש נסגרו בזו אחר זו. לוסיה קמה ממקומה וצעקה, "הסירו את הכובעים, גבירתנו עומדת מולי."

הגברים מיהרו לציית ואחדים אף הצטלבו, כאילו ביקשו מחילה על חוסר הנימוס.

היא פנתה בחזרה אל החיזיון שמולה וכרעה ברך. "Vocemec que me quiere" שאלה לוסיה. מה את רוצה ממני?

"אל תעשו עוד את הרע בעיני אלוהינו, די ברע שכבר נעשה. חזרו לכאן ביום השלושה-עשר של החודש הקרוב, והמשיכו לשאת את תפילת המחרוזת חמישים פעמים מדי יום ביומו לכבודה של גבירתנו של המחרוזת, כדי שיבוא שלום על העולם והקץ למלחמה. כי היא ורק היא תבוא לעזרתכם."

ל וסיה נעצה את מבטה בגבירה שמולה. הדמות נראתה כמעט שקופה, טובלת בגוונים של צהוב, לבן וכחול. והפנים היו יפהפיות, אך בה-בעת העיב עליהן צער. היא לבשה שמלה שהגיעה עד לקרסוליה. שביס כיסה את ראשה. אצבעותיה, השלובות זו בזו, אחזו במחרוזת תפילה עשויה פנינים. וקולה היה רך ונעים, לא גבר אך גם לא נחלש. הוא היה יציב ומרגיע, כמו הרוח הקלה שליטפה את הקהל.

לוסיה אזרה עוז ואמרה, "אני מבקשת ממך, אמרי לנו מי את, ועשי גם נס כדי שכולם יאמינו שאכן נגלית לנו."

"שובו לכאן ביום זה, מדי חודש בחודשו. באוקטובר אומר לכם מי אני ומה אבקש, ואף אעשה נס שאיש לא יוכל לפקפק בו."

במשך החודש האחרון שקלה לוסיה שוב ושוב מה לומר. רבים פנו אליה בבקשות שונות, הנוגעות ליקיריהם ולמי שחולים מכדי לדבר בעד עצמם. לפתע עלה בדעתה אחד מאותם שמות. "תוכלי לרפא את בנה הנכה של מריה קריירה?"

"לא ארפא אותו, אך אתן לו פרנסה בתנאי שיאמר מדי יום ביומו את תפילת המחרוזת."

כמה מוזר, חשבה לעצמה, שגבירת השמים מתנה את חסדה; אבל היא הבינה שיש להפגין אמונה ואדיקות. כומר הקהילה נהג לומר שתפילה היא הדרך היחידה לזכות בחסדו של האל.

"הקריבו מעצמכם למען החוטאים," אמרה הגבירה. "ובמיוחד בשעת הקרבה, חזרו ואמרו: 'ישוע אדוננו, אנו עושים זאת למען אהבתך, למען חזרתם של החוטאים אל דרך הישר וכדי לכפר על חטאים שבוצעו נגד לבה הטהור של מריה.'"

הגבירה פתחה את ידיה השלובות ופרשה את זרועותיה. זוהר מסמא בקע מגופה ועטף את לוסיה בחמימותו, כמו שמש ביום חורף. היא אימצה ללבה את התחושה הנעימה, עד שגילתה כי הזוהר המסמא אינו מסתפק רק בה ובשני דודניה. הוא חלחל לתוך האדמה, וזו פערה את פיה.

היתה זו חוויה חדשה ושונה, והיא הפחידה אותה.

ים של אש נפרש לנגד עיניה, חיזיון מופלא מאין כמותו. ובתוך הלהבות נראו דמויות חרוכות, כמו נתחי בשר המתבשלים בתוך מרק מבעבע. הדמויות היו אנושיות בצורתן, אך חסרו להן תווי פנים. הן הגיחו לרגע קט מתוך האש ושקעו בחזרה במהירות, ואת תנועתן הגלית ליוו צווחות וגניחות חדורות צער עד שצמרמורת של פחד חלפה בגופה של לוסיה. הנשמות האומללות נראו חסרות משקל או שיווי משקל, והיו נתונות כל-כולן לחסדי הלהבות המאכלות. פה ושם הופיעו גם דמויות של בעלי חיים, חלקם מוכרים, אך כולם נראו מזרי אימה, והיא זיהתה אותם מיד. שדים. שומרי הלהבות. היא עצמה היתה מבועתת, וראתה את האימה גם בעיניהם של ז'אסינטה ופרנסישקו. דמעות נקוו בעיניהם, והיא רצתה לנחם אותם. לולא הגבירה שריחפה מולם, גם היא היתה מאבדת שליטה.

"הביטו בה," לחשה לדודניה.

השניים צייתו, וכל השלושה הסבו את מבטם מהחיזיון הנורא, כפות ידיהם צמודות זו לזו לפניהם ואצבעותיהם מופנות השמימה.

"עיניכם רואות את הגיהנום, לשם הולכות נשמות החוטאים האומללים," אמרה הגבירה. "כדי להצילם, מבקש האל לכונן על פני האדמה את פולחן הלב הטהור. אם יצייתו לדברים שאומר דרככם, יינצלו נשמות רבות, ובארץ ישרור שלום. המלחמה תבוא אל סיומה. אך אם ימשיכו לעשות את הרע בעיני האל, מלחמה נוראה עוד יותר תפרוץ בימי כהונתו של פיוס ה-11."

חזיון הגיהנום נעלם כלא היה, והזוהר החמים נסוג אל בין כפות ידיה השלובות של הגבירה. "לילה אחד, כאשר יאיר את השמים מקור אור מסתורי, ראו בכך אות מאלוהים, סימן לכוונתו להעניש את האנושות על חטאיה ולהביא עליה מלחמות, רעב וגם את רדיפת הכנסייה והאב הקדוש."

דבריה של הגבירה הטרידו מאוד את לוסיה. היא שמעה על המלחמה שמשתוללת באירופה בשנים האחרונות. גברים צעירים מן הכפרים הסמוכים יצאו לקרב, ורבים מהם לא חזרו. היא שמעה בכנסייה על אבלן של משפחות רבות. והנה היא שומעת שיש דרך לשים קץ לכל הסבל הזה.

"כדי למנוע זאת," אמרה הגבירה, "באתי לדרוש את התמסרותה של רוסיה ללב הטהור, ואת תפילת הכפרה ביום שבת הראשון בכל חודש. אם תיענה לבקשתי, רוסיה תחזור אל דרך הישר ובארץ ישכון שלום. אם לא תעשה כן, היא תפיץ את חטאיה ברחבי העולם, תחרחר מלחמות ותרדוף את הכנסייה. רבים וטובים ימותו מות קדושים, האב הקדוש יסבול נוראות, ואומות יימחו מעל פני האדמה. בסופו של דבר ינצח לבי הטהור. ובזכות האב הקדוש, רוסיה תתקדש ותחזור אל דרך הישר, והארץ תדע שלווה, לפחות לתקופת-מה."

לוסיה תהתה מיהי רוסיה. אולי זו אישה? אישה מרושעת הזקוקה לגאולה? אולי זה מקום? פרט לגליסיה ולספרד, היא לא ידעה את שמה של אף אומה אחרת. כל עולמה היה הכפר פאטימה, שם התגוררה משפחתה, וגם הכפר הסמוך אלז'וטראו, שם התגוררו פרנסישקו וז'אסינטה, וקובה דה איריה, שם רעו הכבשים וצמחו הגידולים, ומערת קאבקו, שם הופיע המלאך לפני שנה ולפני שנתיים והכריז על בואה של הגבירה. רוסיה הזאת כנראה חשובה מאוד, אם משכה את תשומת לבה של הגבירה. אבל לוסיה רצתה לדעת רק זאת, "מה עם פורטוגל?"

"בפורטוגל תמיד יקיימו את עיקרי האמונה."

היא חייכה. ניחמה אותה המחשבה שבמרומים רואים את מולדתה בעין יפה.

"וכשתישאו את תפילת המחרוזת," המשיכה הגבירה, "סיימו כל מיסטריה במילים, 'ישו אדוננו, סלח לנו על חטאינו והושיענו מאש הגיהנום. גאל את כל הנשמות, ובפרט את המיוסרות.'"

היא הנהנה.

"ויש דבר נוסף שברצוני לומר." ואחרי שהשלימה את המסר השלישי, אמרה הגבירה, "אל תגלו זאת לאיש, לעת עתה."

"גם לא לפרנסישקו?" שאלה לוסיה.

"לו אתן יכולות לספר."

דממה ארוכה השתררה סביב. גם בקהל, איש לא השמיע רחש. כל הגברים, הנשים והילדים עמדו או כרעו ברך, אחוזי יראה, מרותקים, עיניהם נשואות אל שלושת רואי החזיונות לוסיה שמעה שכך מכנים אותם. רבים אחזו במחרוזות ומלמלו תפילה. היא ידעה שאיש מבין הסובבים אינו רואה את הגבירה או שומע אותה החוויה כולה התבססה על אמונה.

היא התענגה על השתיקה הארוכה. על העמק כולו שרתה אווירה של הדרת כבוד. אפילו הרוח השתתקה. עורה של לוסיה הצטמרר, והיא חשה לראשונה במלוא כובד משקלה של האחריות הרובצת על כתפיה. היא נשמה נשימה עמוקה ושאלה, "זה הכל? את לא צריכה עוד שום דבר?" "לעת עתה זה הכל."

הגבירה התרוממה מעלה, אל עבר שמי המזרח. מאי-שם עלתה שאגה שנשמעה כמו רעם. לוסיה קמה ממקומה. כל גופה רעד. "הנה היא הולכת," צעקה, והצביעה על השמים.

הקהל, שחש בסופה של ההתגלות, צבא על שלושת הילדים.

"איך היא נראתה?"
"מה היא אמרה?"
"למה את נראית כל-כך עצובה?"
"היא מתכוונת לחזור?"
ההמונים הסתערו על עץ האלון, ופחד מילא את לבה של לוסיה בתוך הדוחק הנורא. היא מלמלה, "זה סוד. זה סוד."
"טוב או רע?" צרחה אחת הנשים.
"לחלק זה טוב. לאחרים זה רע."
"ואת לא מוכנה לגלות לנו?"
"זה סוד, והגבירה ביקשה שלא נגלה."

מנואל מרטו אסף את ז'אסינטה בזרועותיו , ובעזרת מרפקיו פילס את דרכו בתוך ההמון. לוסיה אחזה בידו של פרנסישקו והשתרכה מאחורי דודה. הקהל לא הרפה, והטיח בהם שאלות נוספות. אך לה היתה רק תשובה אחת לתחינותיהם.

"זה סוד. זה סוד."

1
קריית הוותיקן
יום רביעי, 8 בנובמבר, ההווה

6:15

מונסיניור קולין מיצ'נר שמע שוב את הצליל וסגר את ספרו. יש שם מישהו. הוא היה משוכנע בכך. בדיוק כמו בפעם הקודמת.

הוא קם משולחן הקריאה והעיף מבט סביב במדפים הבארוקיים. מדפי הספרים העתיקים התנשאו סביבו, ואחרים עמדו דום משני עבריהם של מעברים צרים שנמתחו לשני הכיוונים. האולם רחב הידיים היה אפוף הילת מסתורין, שנבעה בחלקה גם מהשם שהתנוסס על הדלת. oivihcrA'L .onacitaV otergeS הגנזך הסודי של הוותיקן.

השם תמיד נראה לו מוזר, שכן אף אחד מן הכרכים שבאולם לא הכיל סודות. רובם היו רק תיעוד קפדני של אלפיים שנות מנהל של הכנסייה, תולדותיו של עידן שהיה ואיננו עידן שבו האפיפיורים היו גם מלכים, לוחמים, פוליטיקאים ומאהבים. בסך הכל היו שם ארבעים קילומטרים של מדפים, שהציעו מידע רב לכל חוקר שידע היכן לחפש.

ומיצ'נר ידע היכן לחפש.

הוא שב והתמקד בצליל ששמע, ועיניו סרקו את האולם הענקי, את הפרסקאות של קונסטנטינוס, של פפין ושל פרידריך השני, וגם את השער העשוי שבכת ברזל שבקצה המרוחק. החלל שמאחורי השבכה היה חשוך ודומם. אל הריזרבה היה אפשר להיכנס רק באישור האפיפיור, והמפתח היה שמור אצל ארכיבר הוותיקן. מיצ'נר עצמו מעולם לא נכנס לחדר ההוא; הוא עמד בחוץ בצייתנות וחיכה לבוס שלו, האפיפיור קלמנטיוס ה-15. ובכל זאת היה מודע לחשיבותם הרבה של כמה מהמסמכים יקרי הערך שנשמרו בחלל נטול החלונות. מכתבה האחרון של מרי, מלכת הסקוטים, לפני שאליזבת הראשונה הורתה לערוף את ראשה. עתירתם של שבעים וחמישה לורדים אנגלים שביקשו מהאפיפיור לבטל את נישואיו הראשונים של הנרי השמיני. הודאתו החתומה של גליליאו גליליי. הסכם טולנטינו שכפה נפוליאון על האפיפיור פיוס השישי.

עיניו סרקו את שבכת הברזל, את בסיסה המשורג ואת עיטוריה, וגם את האפריז המוזהב שקישט את חלקה העליון כולו מוטיבים של צמחים ובעלי חיים. השער עצמו עמד כאן מאז המאה הארבע-עשרה. אין שום דבר שגרתי בקריית הוותיקן, חשב לעצמו. כל פרט ופרט נושא את חותמו של אמן ידוע שם או של בעל מלאכה שהיה לאגדה, מישהו שעמל במשך שנים כדי להשביע את רצונם של אלוהים והאפיפיור.

הוא חצה את האולם, כשהלמות צעדיו מהדהדת בחלל הטחוב, ועצר ליד שבכת הברזל. רוח קלה חמימה נישבה מצדה השני. על צדה הימני חלש בריח ענק. הוא ניער אותו קלות. נעול היטב. הוא פנה לאחור ותהה אם מי מעובדי המקום נכנס לגנזך. הלבלר התורן עזב את המקום כשהוא עצמו הגיע לגנזך, מוקדם יותר באותו בוקר, ואיש לא היה מעז להיכנס לאולם בזמן שהותו שם מזכירו האישי של האפיפיור אינו זקוק לשמרטפים. אך דלתות רבות הובילו פנימה והחוצה, והוא תהה אם הצליל ששמע שניות אחדות קודם לכן הוא חריקת צירים עתיקי יומין, שנפתחו ונסגרו בעדינות. הוא התקשה לקבוע בוודאות. הקולות שהדהדו באולם הענק היו מבלבלים ממש כמו הכתבים עצמם.

הוא פנה ימינה, אל אחד המסדרונות הארוכים אולם הגווילים. בקצה הפרוזדור השתרע חדר המפתחות ורשימות המצאי. הוא פסע פנימה, והנורות שמעל לראשו הבהבו חליפות, מטילות על הרצפה שורה של שלוליות אור. הוא הרגיש שהוא עומד מתחת לפני הקרקע, אם כי למעשה נמצא שתי קומות מעליה.

הוא פסע צעדים אחדים לתוך החדר, ומשלא שמע דבר שב על עקבותיו.

השעה היתה מוקדמת מאוד, באמצע השבוע. הוא בחר דווקא ביום הזה ובשעה הזאת, בשל הסיכוי הנמוך להיתקל בחוקרים אחרים שקיבלו אישור גישה אל גנזך הוותיקן, ובשל הסיכוי הנמוך למשוך אליו תשומת לב מיותרת מצד עובדי הגנזך. האב הקדוש הטיל עליו משימה וביקש שיערוך את המחקר בחשאי, אך כעת הוא ידע שהוא אינו לבד. גם בפעם שעברה, שבוע קודם, אפפה אותו תחושה דומה.

הוא שב אל האולם המרכזי וחזר אל שולחן הקריאה, אך תשומת לבו היתה נתונה לאולם שמסביבו. על הרצפה שורטט גלגל המזלות, מכוון אל השמש, וקרניה חדרו פנימה דרך חרכים שמוקמו לשם כך בקירות האולם. הוא ידע שלפני מאות שנים, לוח השנה הגרגוריאני חושב בנקודה זו ממש. אבל הבוקר, אפילו קרן אור אחת לא חלחלה פנימה. מזג האוויר היה קר ולח, וגשמים של אמצע הסתיו ניתכו על רומא.

הכרכים שבהם התמקד בשעתיים האחרונות נחו בסדר מופתי על דוכן הקריאה. רבים מהם נכתבו בעשרים השנים האחרונות. ארבעה מהם היו עתיקים בהרבה. שניים מהכרכים העתיקים ביותר נכתבו באיטלקית, אחד בספרדית והרביעי בפורטוגזית. הוא קרא בכולם בלי שום קושי סיבה נוספת שבגללה השתוקק קלמנטיוס ה-15 להעסיק דווקא אותו.

שלושת הכרכים בספרדית ובאיטלקית לא עזרו לו במאומה, סתם עיבודים מחדש של היצירה המקורית, שנכתבה בפורטוגזית: מחקר מקיף ומפורט של התגלויות הבתולה הקדושה בפאטימה, מ-13 במאי 1917 ועד 13 באוקטובר 1917.

האפיפיור בנדיקטוס ה15- הורה לחקור את הנושא ב-1922, כחלק מחקירה כנסייתית מקיפה שהתחקתה אחר שרשרת האירועים המוזרים בעמק מבודד בפורטוגל. הכרך נכתב כולו ביד: הדיו דהה לגוון צהוב, והמילים נראו כאילו נכתבו בזהב. ההגמון של ליירה ערך חקירה מקיפה שנמשכה שמונה שנים, ולמידע שאסף נודעה חשיבות גורלית ב-1930, כשהוותיקן הודיע רשמית כי שש ההתגלויות של מריה הקדושה בפאטימה אכן התרחשו, וכינה אותן מהימנות. שלושה נספחים צורפו לספר המקורי בשנות החמישים, השישים והתשעים.

מיצ'נר קרא את כולם בדקדקנות של עורך דין, שהרי למקצוע הזה הוכשר בשליחות הכנסייה. שבע שנות לימוד באוניברסיט ת מינכן הקנו לו שני תארים, אך הוא מעולם לא עסק במשפטים במובן השגרתי של המילה. כל עולמו נסב סביב הצהרות של הכנסייה ובולות צווים רשמיים של האפיפיור. התקדימים שעליהם התבסס השתרעו על פני אלפיים שנה, ובפרשנותם הסתמך על צורך השעה יותר מאשר על מושג התקדים המחייב. להשכלתו המשפטית המאומצת נודעה חשיבות רבה בשירות הכנסייה, כי במקרים רבים הפכה הלוגיקה המשפטית לבעלת ברית ראשונה במעלה בתוך ביצת הפוליטיקה סביב הכס הקדוש. יתרה מזאת, כעת היא גם עזרה לו למצוא את דרכו בתוך מבוך המידע הנשכח הזה, ולאתר את מבוקשו של קלמנטיוס ה -15.

הו א שמע שוב את הצליל המסתורי.

חריקה רכה, כמו שני ענפים המתחככים זה בזה ברוח קלה, או כמו עכבר המכריז על נוכחותו. הוא מיהר אל מקור הצליל והציץ לשני הצדדים.

שום דבר.

חמישה-עשר מטרים לשמאלו עמדה דלת שהובילה החוצה. הוא ניגש אל הדלת ובחן את הבריח. הוא לא התקשה להסיט אותו הצדה. הוא התאמץ לפתוח את דלת האלון הכבדה והמגולפת, וצירי הברזל חרקו קלות.

הוא זיהה את הצליל היטב.

המסד רון מצדה השני של הדלת היה אמנם ריק, אך על רצפת השיש צד את עינו ברק.

הוא כרע ברך.

כתמי הלחות השקופים הופיעו על הרצפה במרחקים שווים, וטיפות הגשם הובילו בתחילה אל המסדרון, ולאחר מכן בחזרה אל דלת הגנזך. בתוך כמה מהם הבחין בשרידי בוץ, עלים ועשב. הוא עקב במבטו אחר עקבות הגשם, שהסתיימו במפתיע בקצה שורת מדפים. גשם ניתך על גג הבניין.

הוא לא התקשה לזהות את שלוליות המים.

טביעות נעליים.

7:45
הקרקס התקשורתי נפתח מוקדם, ומיצ'נר ידע שכך יהיה. הוא עמד מול החלון וצפה בניידות השידור של ערוצי הטלוויזיה השונים, שנכנסו לכיכר סן פייטרו ותפסו את מקומן. מלשכת העיתונות של הוותיקן דיווחו לו יום קודם ששבעים ואחד אישורי כניסה הונפקו לעיתונאים מצפון אמריקה, מאנגליה ומצרפת, וגם לתריסר עיתונאים איטלקים ולשלושה גרמנים. רובם היו מהעיתונות הכתובה, אך גם כמה רשתות קיבלו אישור לצלם במקום. צוות של הבי-בי-סי אף הרחיק לכת וביקש גישה מצולמת לטריבונל עצמו, כחלק מסרט תיעודי שהוא מצלם, אך הבקשה נדחתה. זה הולך להיות מופע של ממש, חשב לעצמו מיצ'נר אך זה המחיר שעליהם לשלם כשמדובר באישיות מפורסמת.

בית-הדין האפיפיורי היה הערכאה הבכירה מבין שלוש הערכאות המשפטיות בוותיקן, והוא עסק אך ורק בענייני חרמות. על-פי החוק הקנוני, חמישה פשעים מחייבים נידוי: הפרת סודיות הווידוי; תקיפה גופנית של האפיפיור; הסמכתו של הגמון ללא אישור של הכס הקדוש; חילול כבודם של לחם הקודש או יין הקודש; והנושא שעמד על סדר היום כומר שהעניק מחילה לשותפתו לחטאי הגוף.

האב תומס קילי, מכנסיית סנט פיטר וסנט פול בריצ'מונד שבווירג'יניה, עשה מעשה שלא ייעשה. שלוש שנים קודם לכן ניהל מערכת יחסים פומבית עם אישה, ולאחר מכן מחל לה ולעצמו על חטאיהם אל מול הקהילה כולה. התעלול הזה הסב אל קילי תשומת לב רבה, כמו גם דברי הביקורת שהשמיע על עמדתה הנוקשה של הכנסייה בכל הנוגע לנדר הפרישות. אמנם קדמו לו כמרים ותיאולוגים שקראו תיגר על נדר הפרישות שכפה הוותיקן על כמריו, אבל התגובה הרגילה היתה שתיקה כי בסופו של דבר, רוב הספקנים פרשו מהכנסייה או נכנעו לתכתיביה. ואולם האב קילי הגדיל לעשות ופרסם שלושה ספרים שאחד מהם היה לרב-מכר עולמי שבהם כפר במפורש בדוקטרינה הקתולית המקובלת. מיצ'נר הכיר היטב את הסיבות לחששו של הממסד הקתולי. מילא שכומר יקרא תיגר על רומא, אבל מה עושים כשאנשים מתחילים להקשיב לו?

ואנשים הקשיבו לתומס קילי.

הוא היה נאה ופיקח וניחן בכישרון מעורר קנאה: הוא ידע להציג את טיעוניו בתמציתיות רבה. הוא הופיע והתראיין ברחבי העולם כולו ומשך אליו קהל מאמינים גדול. כל תנועה זקוקה למנהיג, וחסידי הרפורמה בכנסייה מצאו את מנהיגם בכומר הנועז הזה. באתר האינטרנט שלו נרשמו יותר מעשרים אלף כניסות ביום, ומיצ'נר ידע שבית-הדין האפיפיורי עוקב אחרי האתר מדי יום ביומו. שנה קודם לכן ייסד קילי תנועה עולמית בשם ETAERC (קתולים למען שוויון ונגד חריגות תיאולוגית), שכבר עתה מנתה יותר ממיליון חברים, רובם בצפון אמריקה ובאירופה.

הנה גתו הנועזת של קילי אף נסכה אומץ בלבם של הגמונים באמריקה, ובפרק הזמן שעבר מאז, גוש גדול למדי כמעט הביע תמיכה רשמית, קבל עם ועדה, ברעיונותיו של קילי והעלה את השאלה מדוע הנהגתה של הכנסייה הקתולית מוסיפה להסתמך על פילוסופיה ארכאית מימי-הביניים. כפי שקילי עצמו הכריז פעמים רבות, הכנסייה הקתולית באמריקה שרויה במשבר בגלל רעיונות מיושנים, כמרים שנאלצו להתפטר בבושת פנים ומנהיגים יהירים. הוותיקן אוהב כסף אמריקני, אך לא את ההשפעה האמריקנית, כך אמר, ודבריו זכו להד ברחבי העולם. הוא הציע לאזרחי המערב היגיון פופוליסטי שהיה חביב עליהם במיוחד, מיצ'נר ידע זאת היטב. והוא הפך לאישיות מפורסמת. והנה מגיע הטוען לכתר לקרוא תיגר על האלוף המכהן, והדו-קרב יתועד בתקשורת העולמית.

אך עוד קודם נכון למיצ'נר עצמו דו-קרב משלו.

הוא הפנה את גבו אל החלון, הביט בקלמנטיוס ה-15 וסילק ממוחו את המחשבה על כך שידידו הזקן עלול למות בקרוב.

"מה שלומך הבוקר, האב הקדוש?" שאל אותו בגרמנית. כשהשניים היו בגפם, תמיד שוחחו ביניהם בשפת אמו של קלמנטיוס. מבין עובדי הארמון, רק אחדים דיברו גרמנית.

האפיפיור הושיט את ידו אל ספל החרסינה שמולו, ולגם לגימה של אספרסו. "זה מדהים, איך שכל הדרת המלכות שמסביבי כל-כך לא מספקת אותי."

הציניות לא היתה חדשה, אך לאחרונה נדמה שהתחדדה.

קלמנטיוס הניח את הספל על השולחן. "מצאת בגנזך את המידע שביקשתי?"

מיצ'נר התרחק מהחלון והנהן.

"והדוח המקורי מפאטימה עזר לך?"

"לא. גיליתי מסמכים אחרים שהניבו מידע שימושי יותר." הוא שוב תהה מהי חשיבותו של המידע הזה, אך לא אמר דבר.

האפיפיור, כך נדמה, קרא את מחשבותיו. "אתה אף פעם לא שואל, נכון?"

"אתה כבר תסביר לי, אם תרצה שאדע."

הא יש השתנה עד מאוד בשלוש השנים האחרונות מיום ליום נראה מרוחק יותר, חיוור יותר, שברירי יותר. קלמנטיוס היה תמיד גבר צנום ונמוך קומה, אך נדמה שלאחרונה גופו הצטמק והתכנס בתוך עצמו. קרקפתו, שהתהדרה בעבר ברעמה של שיער חום, היתה מכוסה כעת בקווצות קצרות של שיער אפור. הפנים הקורנות שעיטרו את שערי העיתונים וכתבי העת, מחייכות ממרפסת הבזיליקה עם ההכרזה על בחירתו, נראו כעת כחושות להחריד כמעט קריקטורה של עצמן. הלחיים הסמוקות נעלמו כלא היו, וכתם הלידה האדמומי, שפעם נראה רק בקושי, הפך לסימן בולט שלשכת העיתונות של הוותיקן דאגה לרטש מכל תמונה שפורסמה בתקשורת. לחצי התפקיד הותירו בו את רישומם, והאיש שנהג לטפס בקביעות באלפים של בוואריה נראה כעת זקן מכפי גילו.

מיצ'נר אותת בראשו אל מגש הקפה. הוא נזכר בימים שבהם נקניקיות, יוגורט ולחם שחור היו חלק בלתי נפרד מארוחת הבוקר. "למה אתה לא אוכל? הכלכל האישי שלך אמר שגם אתמול בערב לא אכלת כלום."

"אתה כזה דאגן."
"למה אתה לא רעב?"
"וגם עקשן."
" אם תמשיך להתחמק משאלות, זה לא יתרום להפגת החששות שלי."
"וממה אתה חושש, קולין?"

הוא רצה להזכיר את הקמטים על מצחו של קלמנטיוס, את החיוורון המדאיג של עורו, את הוורידים שבלטו בכפות ידיו של האיש הזקן ובמפרקיהן. אך במקום זאת אמר, "אני חושש לבריאותך, האב הקדוש."

קלמנטיוס חייך. "אתה יודע להתעלם מניסיונות ההתגרות שלי."
"אין טעם להתווכח עם הכס הקדוש."
"אה, כי הכס הקדוש אף פעם לא טועה. שכחתי. אני תמיד צודק."
הוא החליט להיענות לאתגר. "לא תמיד."
קל מנטיוס פלט צחוק קצר. "מצאת בגנזך את השם שביקשתי?"

מיצ'נר הושיט את ידו לתוך גלימתו ושלף את מה ששרבט על נייר לפני ששמע את הצליל ההוא. הוא מסר את פיסת הנייר לקלמנטיוס ואמר, "מישהו שוב התגנב לשם."

"זה לא אמור להפתיע אותך. שום דבר לא נשמר כאן בסוד." האפיפיור קרא את השם, ואז חזר בקול על שלוש המילים שנכתבו על פיסת הנייר. "האב אנדריי טיבור."

מיצ'נר ידע למה מצפה קלמנטיוס. "האיש הוא כומר שפרש לגמלאות, והוא חי כיום ברומניה. בדקתי ברשומות. הקצבה שלו עדיין נשלחת לאותה הכתובת ברומניה."

"אני רוצה שתיסע לשם ותיפגש איתו."
"אתה מוכן להסביר לי למה?"
"עדיין לא."

מיצ'נר ידע כי בשלושת החודשים האחרונים, משהו מטריד את מנוחתו של קלמנטיוס. הזקן ניסה להסתיר זאת, אך לאחר עשרים וארבע שנות ידידות, דבר לא נעלם מעיניו של מזכירו האישי. הוא זכר בדיוק מתי התעוררה אותה דאגה שכרסמה בלבו של קלמנטיוס. זמן קצר לאחר ביקורו בגנזך וליתר דיוק בריזרבה, ובכספת העתיקה שמאחורי שכבת הברזל הנעולה. "תוכל לפחות לומר לי מתי אקבל הסברים?"

האפיפיור קם מכיסאו. "אחרי התפילה."

הם יצאו מהלשכה, צעדו בדממה במסדרון שבקומה הרביעית ועצרו ליד דלת פתוחה. הקפלה שמעברה השני של הדלת היתה מצופה מבפנים בשיש לבן, ואת חלונותיה עיטרו ויטראז'ים ססגוניים שתיארו את התחנות השונות במסע הייסורים של ישו. קלמנטיוס הגיע לכאן מדי בוקר, לכמה דקות של הרהורים. ואיש לא הורשה להפריע לו. הכל יכול לחכות עד שיסיים לדבר עם אלוהיו.

מיצ'נר עבד בשירותו של קלמנטיוס עוד מימים ימימה, כשהגרמני הצנום היה ארכיהגמון, ולאחר מכן חשמן, ולאחר מכן מזכיר המדינה של הוותיקן. וגם הוא התקדם לצד מורו ורבו מפרח כמורה לכומר, ומכומר למונסיניור. עלייתו המטאורית הגיעה לשיאה שלושים וארבעה חודשים קודם לכן, כשמועצת החשמנים הקדושה בחרה בחשמן יאקוב פולקנר ליורשו ה-267 של פטרוס הקדוש. פולקנר מיד מינה את מיצ'נר למזכירו האישי.

מיצ'נר הכיר את קלמנטיוס האמיתי אדם שהתחנך בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה, בחברה שהיתה נתונה במערבולת; אדם שלמד את מלאכתו בשליחויות דיפלומטיות באזורים רגישים כמו דבלין, קהיר, קייפטאון וורשה. יאקוב פולקנר היה אדם סבלני עד מאוד, ואדוק באמונתו. במשך כל שנות היכרותם מיצ'נר מעולם לא פקפק באמונתו או באופיו של מורו ורבו; כבר לפני שנים רבות אמר לעצמו כי אם יגיע למחצית משיעור קומתו של פולקנר, הוא יראה בחייו הצלחה אדירה.

קלמנטיוס סיים להתפלל, הצטלב ונשק לצלב שקישט את חזית אדרתו. הפעם התכנס בעצמו במשך פרק זמן קצר יחסית. הוא התרומם לאטו משרפרף התפילה שלו, אך המשיך לעמוד מול המזבח. מיצ'נר עמד בשקט בפינה, וחיכה בסבלנות שהאפיפיור ייגש אליו.

"אני מתכוון להסביר את עצמי במכתב שאכתוב לאב טיבור. למכתב אצרף צו אפיפיורי שיחייב אותו לספק לך מידע מסוים."

הוא עדיין לא הסביר מדוע נחוצה הנסיעה הזאת לרומניה. "ומתי תרצה שאסע?"

"מחר. או מחרתיים, לכל היותר."

"אני לא משוכנע שזה רעיון טוב. אולי אחד הלגאטים שלך יוכל לטפל במשימה במקומי?"

"אני מבטיח לך, קולין. אני לא אמות במהלך היעדרותך. אולי אני לא נראה טוב, אבל אני מרגיש מצוין."

ורופא יו של קלמנטיוס אכן איששו זאת פחות משבוע קודם לכן. לאחר שורה ארוכה של בדיקות הכריזו הרופאים שהאפיפיור אינו סובל ממחלות כלשהן. אך בארבע עיניים, הזהיר אותו רופאו הפרטי שהמתח הרב הוא אויבו הקטלני ביותר של קלמנטיוס, ונדמה שההידרדר ות המהירה במראהו החיצוני בחודשים האחרונים היא עדות לכך שמשהו מכביד על לבו.

"מעולם לא אמרתי שאתה לא נראה טוב, הוד קדושתך."

"אתה לא צריך לומר את זה בקול." האיש הזקן הצביע על עיניו של מיצ'נר. "אני רואה את זה פה. למדתי לקרוא אותן."

מיצ'נר הרים את פיסת הנייר. "בשביל מה אתה צריך ליצור קשר עם הכומר הזה?"

"הייתי צריך לעשות זאת מיד לאחר הביקור בריזרבה. אבל ניסיתי להתאפק." קלמנטיוס השתהה קלות. "אני לא מסוגל להתאפק יותר. לא נותרה לי ברירה."

"איך ייתכן שלפונטיף העליון של הכנסייה הקתולית לא נותרה ברירה?"

האפיפיור זז הצדה ופנה אל צלב שנתלה על הקיר. שני נרות עבים בערו משני עבריו של מזבח השיש.

"אתה הולך הבוקר לטריבונל?" שאל קלמנטיוס, בגבו אל מיצ'נר.

"לא ענית לי על השאלה."

"הפונטיף, הסמכות העליונה של הכנסייה הקתולית, יכול לענות או לא לענות, כרצונו."

"נדמה לי שהורית לי להיות נוכח בטריבונל, כך שהתשובה היא כן, אני אהיה שם. ביחד עם עשרות עיתונאים."

"גם היא תהיה שם?"

הוא ידע בדיוק למי מתכוון הזקן. "שמעתי שהיא ביקשה אישור כניסה עיתונאי, כדי לסקר את האירוע."

"יש לך מושג מדוע היא מתעניינת בטריבונל?"

הוא הניד את ראשו לשלילה. "כפי שכבר אמרתי לך, רק במקרה שמעתי שהיא מתכוונת להגיע." קלמנטיוס הפנה אליו את מבטו. "אבל איזו מקריות מוצלחת."

הוא תהה מדוע האפיפיור מתעניין כל-כך.

"זה בסדר, קולין, מותר לך להתעניין בה. היא חלק מעברך. וזה חלק שאסור לך לשכוח."

קלמנטיוס הכיר את הסיפור כולו רק משום שמיצ'נר נזקק לכומר מוודה, והוא עצמו, ששימש אז כארכיהגמון של קלן, היה ידידו הקרוב ביותר. זו היתה הפעם היחידה שמיצ'נר הפר את נדריו בעשרים וחמש שנותיו ככומר. הוא שקל לפרוש, אך קלמנטיוס שכנע אותו לא לעשות זאת, והסביר לו שרק חולשה מחזקת את הנפש. הוא לא ישיג דבר אם יחליט לפרוש. כעת, תריסר שנים לאחר מכן, הוא ידע שיאקוב פולקנר צדק. הוא מזכירו האישי של האפיפיור. בשלוש השנים האחרונות הוא עזר לקלמנטיוס ה-15 לנהל עולם קתולי שיש בו שילוב מתעתע של האישי והתרבותי. והעובדה שתרומתו התבססה למעשה על הפרה בוטה של הנדרים שנדר לאלוהיו ולכנסייה, לא ממש הטרידה אותו. לאחרונה, דווקא ההכרה בכך שהוא לא מוטרד היא שהדאיגה אותו.

"לא שכחתי כלום," לחש.
האפיפיור קרב אליו והניח יד על כתפו. "אל תצטער על מה שאבד. זה לא בריא וזה לא מועיל."
"אני לא נוהג לשקר."
"האל סלח לך. זה כל מה שאתה צריך לדעת."
"מנין לך?"

"תסמוך עלי. ואם לא תאמין לפונטיף העליון של הכנסייה הקתולית, לראש שלעולם אינו טועה, למי תוכל להאמין?" הוא ליווה בחיוך את הערתו המבודחת, רמז למיצ'נר שלא יתייחס לדברים ברצינות רבה מדי.

גם מיצ'נר חייך. "קשה איתך."
קלמנטיוס הסיר את ידו. "זה נכון, אבל קשה גם בלעדי."
" אני אנסה לזכור את זה."

"ועוד איך תזכור את זה. בקרוב אכתוב את המכתב לאב טיבור. אבקש ממנו תשובה בכתב, אבל אם הוא ירצה לדבר איתך, האזן לו היטב, שאל שאלות ודווח לי דיווח מדויק. הבנת?" מיצ'נר תהה כיצד הוא אמור לדעת מה לשאול אם אין לו מושג מהי מטרת נסיעתו, אך ענה בפשטות, "הבנתי, הוד קדושתך. כרגיל."

קלמנטיוס חייך. "נכון מאוד, קולין. כרגיל."