להמשיך בקניות
  סה"כ ספרים בסל הקניות:       סה"כ לתשלום ללא דמי משלוח:      

  

 שינוי גודל אות:

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

   ספרי ילדים    כל הספרים   ילדה של אף אחד

חיפוש מתקדם
חיפוש ספר
()   הסל שלי     
» ספרות מתורגמת
» ספרות מקור
» כל הספרים
» סדרת ענייני דיומא
» סדרת משני עולם
» מדריכים לאובדי עצות
» השקעות וניהול פיננסי
» ספרי ניהול ואסטרטגיה
» יזמות
» יצירתיות
» העשרה בארגון
» ספרי שיווק ומכירות
» סדרת אבא עשיר
» נושאים שונים
» זוגיות ואינטימיות
» יחסים במשפחה
» תזונה נכונה
» לאכול ולרזות
» התמודדות
» בריאות ורפואה
» אל תקחו הכל ללב
» כל הספרים
» סדרת מלודי
» סדרת לולו
» חפשו את המטמון
» ספרים נפרשים
» מוזיקה לפעוטות
» הסיפורים הקטנים שלי
» טוב לדעת - לפעוטות
» מציק ומצחיק
» כל הספרים
» עלילות ספיידרוויק
» סדרת ספטימוס היפ
» ילדי המנורה
» יומני הסודי ביותר
» סדרת Glee
» קלמנטיין
» סדרת כנפיים
» שרלוק הולמס
» יצורים יפהפיים
» נחל שלדים
» הצרות של אולי וג'קפיץ
» טרילוגיית וונדלה
» כל הספרים
» סודות הלוחשת
» ברליץ מדריכי כיס
» ברליץ צעד אחר צעד
» מתנה לכל עת
» מילים על ...
» הדרך אל האושר
» מילים שיוצאות מן הלב
» הסדרה של בראדלי
» קסם - ספרי צביעה
» כל הספרים
» ספרי אבא עשיר
» יועצי אבא עשיר
הוצאת מטר בפייסבוק

   

   על הספר   על המחברת   פרטים נוספים   חדר קריאה  שתפו ספר זה עם החבריםהדפסה ידידותית לסיווג הספרים  בקטלוגחזרה לדף הקודם
תמונה מוגדלת ופרטים נוספים

מחיר קטלוגי: 89.00 ש"ח
המחיר באתר: 62.3 ש"ח

./covers/7119_120.jpg7119

ילדה של אף אחד

ילדה של אף אחד


62.3
הוסף לעגלה

ספרים -   לתשלום
הוספה לסל הקניות
סל הקניות שלי

ילדה של אף אחד | רחל גבעון

1
"אמא מתה! אמא מתה!" זעקותיה של אחותי קטעו באחת את המשא ומתן העיקש שניהלתי עם אלוהים משעות הבוקר.

"רינה, לאה, יעל, אמא מתה!" תמר עמדה במרפסת וצעקה. שקט. דממה. אפילו התרנגולות בלול השתתקו. רק קולה נשמע. בוכה, נואש.

למה היא צועקת? די, שתשתוק. כמו תוכי היא חוזרת על אותן מילים: אמא מתה, אמא מתה. רציתי לצעוק לה שהיא שקרנית, שאמא לא מתה. אמא לא יכולה למות.

השעה היתה בין אור לחושך, נדמה כי השמש עצרה במסלולה ותהתה אם לשקוע ולהותיר אותנו בחשכה גמורה — שלוש ילדות קטנות שעומדות ושומעות שהנורא מכול קרה.

תמר צרחה בהיסטריה; היא היתה הגדולה מבין ארבעתנו. מהומה החלה בחצר. השמועה נפוצה ברחבי המושב הקטן שלנו ומכל עבר הגיעו אנשים להשתתף בצער או מסקרנות.

אני לא בכיתי. הכול קפא סביבי. הרגשתי איך הלב שלי מאט את פעולתו כמתלבט אם יש טעם להמשיך ולפעום. עם מותה של אמא נגמרו גם החיים שלנו. הפכנו ליתומות.

2
באותו בוקר, כשהתעוררתי לקול המולה, לא הבנתי מה קורה ולמה כולם ערים אם שבת היום. המיטות היו ריקות, ואחיותי עמדו במרכז החדר מסביב למזרן המונח על הרצפה.

על המזרן שכבה אמא. בתחילה חשבתי שכנראה היה לה חם בלילה והיא החליטה לישון על הרצפה.

הן ניסו להעיר אותה, קראו לה שוב ושוב שתקום. רציתי לצעוק להן שהיא נרדמה מאוחר, שיניחו לה, שהיא מותשת, אבל שתקתי.

מבעד לקולותיהן שמעתי קולות של חרחור, נשימה כבדה ואנחות.

קמתי מהמיטה וצעדתי בחשש לאמצע החדר. כשהתקרבתי ראיתי את אמא שלי שוכבת ללא הכרה, פס של דם זלג מפיה והיא חרחרה.

מסביבה היו תמר, רינה ולאה. בני רץ מהר לצריף — שנקרא מורי - להזעיק את ראובן. הם קראו לה, התחננו, הפצירו בה להגיב, "אמא, אמא," בכו. "בבקשה אמא, תתעוררי!" אבל היא שכבה דוממת, רק נשימותיה המאומצות נשמעו.

אחותנו נעמי, שגרה עם משפחתה לא רחוק מהבית שלנו, הגיעה לבושה בחלוק ובפניה עדיין ניכרו סימני שינה. כשהיא רכנה וקראה, "אמא, אמא," נפסק החרחור. את השקט שנוצר הפר קול מלמול.

אמא נאנחה והיה נדמה לרגע שהיא פוקחת את עיניה; כאילו בשביל בתה הבכורה תעשה מאמץ עילאי ותתעורר. עמדתי בפינת החדר, שקטה ומבוהלת.

אם הייתי יודעת שזו הפעם האחרונה שאראה אותה הייתי אומרת לה, אמא, אל תעזבי אותי. אני לא יודעת לחיות בלעדייך. לא האמנתי שלמחרת בבוקר היא תיטמן עמוק באדמה ותאבד לי.

"רוץ למשפחת ערוסי לטלפון הציבורי!" ציוותה נעמי על בני. "תגיד שהמצב דחוף, שאמא שוכבת ללא הכרה. שישלחו אמבולנס,

לא מירושלים," הדגישה בפניו, "שישלחו מבית שמש!"

אינני זוכרת מתי בני חזר. הוא הגיע יחד עם חברו רמי, שכנראה אסף אותו בדרך.

אני כן זוכרת את צפירות האמבולנס שהפרו את הדממה וקרעו ביללות את השקט של בוקר שבת במושב.

האמבולנס הגיע. חובשים עם אלונקה ירדו ממנו, הרימו את אמא והכניסו אותה פנימה.

בני וחברו רמי ליוו אותה בדרך הארוכה לירושלים, לבית החולים. הבית התרוקן. ירדנו לבית של נעמי לאכול צהריים ולהמתין לחדשות.

שיחקנו בחצר עם האחיינים ועם ילדים מהשכונה. הם אמרו שאמא שלי כבר מתה. לא עניתי להם. טיפשים, הם לא יודעים שעד שלא אגדל היא לא תמות.

אחרי שאבא מת אמא הבטיחה לי, "קודם אגדל אותך, אחר כך אלך."

ואני עוד לא גדלתי.

אחר הצהריים נראה הרכב שבו נסעו האחים עולה בכביש המתפתל בדרך למושב. השבת טרם יצאה, ומראה רכב הנוסע בשבת במושב דתי לא בישר טובות.

עקבנו אחריו, ומיהרנו אל הבית שלנו.

בדרך אמר אחד הילדים, "אולי הורידו לה רגל?" "זה בסדר," אמרתי, "אנחנו נטפל בה, נדאג לה. רק שלא תמות."

"ואם הורידו לה את שתי הרגליים?" התעקש. "זה בסדר," אמרתי שוב, "נסיע אותה בכיסא גלגלים. רק שלא תמות."

עברנו את העיקול האחרון שאחריו ניצב הבית. עוד לפני שהעיניים הספיקו לקלוט, נשמעו הצעקות, "אמא מתה! אמא מתה!"

3
נרדמתי בבית של סעידה; ושבריר שנייה לפני שהתעוררתי, כשאני עדיין שרויה בקורי חלום, דמיינתי שאם אפקח את עיני אגלה שאני שכובה במיטה שלי ואחיותי ואמא שלי לצדי.

הקולות של לאה ורינה הם שהעירו אותי, מספרות בהתרגשות שחלמו על אמא.

שכבתי במיטה והבטתי סביבי. החדר זר. לאט לאט עולים הזיכרונות מיום האתמול: אמא שוכבת על הרצפה ומחרחרת. האמבולנס מגיע. אמא מתה. איננה. הדאגה והבדידות לופתות את קרבַי ולא מאפשרות לי לנשום. אני נזכרת איך אתמול בערב, בשעת המהומה, הצעקות והבכי, ניגשה אלינו סעידה, השכנה. כמו מלאך היא חיבקה והובילה אותנו אל ביתה, הציעה את המיטות בסדינים לבנים ומגוהצים בחדר השינה של ילדיה, חדר שכבר התרוקן. ללא מילים היא שלחה אותנו לישון. לא הצלחתי להירדם, המחשבות על אמא ועל מה שקרה לה לא הניחו לי.

הסתובבתי במיטה הזרה מצד לצד; מאז שאבא מת, ישנתי יחד עם אמא במיטה. צמודה אליה. נרדמת לקול נשימותיה.

סעידה נכנסה וביקשה שנבוא למטבח.

אנחנו לובשות את בגדי השבת ואוכלות ארוחת בוקר. מאתמול בצהריים לא בא דבר אל פינו. אנחנו רעבות כל כך.

סעידה מתבוננת בנו בחיבה. לא הכרנו אותה כמעט, לה ולאמא היו קשרי שכנות טובים אך מרוחקים. אמא לא דיברה טוב עברית, רק הודית. חברותיה הקרובות היו בעיקר מקוצ'ין שבהודו.

בדרכנו לבית הספר ולמכולת נהגנו לקצר ולעבור דרך החצר של סעידה. בחצר עמד צריף שדלתו היתה תמיד פתוחה. היינו מציצות בסקרנות בתכולתו, חוששות שמא ניתפס. בצריף היו טמונים אוצרות קסומים: כלים שהביאה מתימן, צרורות של עשבי תיבול שהניחה לייבוש.

אנחנו מסיימות לאכול וסעידה מלווה אותנו החוצה, ידיה מונחות על הכתפיים של לאה ורינה, חובקות אותן ברכות. אני משיגה אותן במהירות ונצמדת אליהן.

סעידה נפרדת מאיתנו בשער ביתה, מבטה עוקב אחרינו בעודנו פוסעות אט־אט הביתה.

יום קשה מחכה לנו. היום קוברים את אמא.

4
הכול היו עסוקים בארגון הלוויה, ועקבות ליל השימורים משתקפות בפניהם.

את תמר לא ראיתי, מספרים שכל הלילה ישבה לצד המיטה שעליה הונחה אמא.

אנחנו מסתובבות בחצר יחד עם האחיינים וילדי השכונה. אף מבוגר לא פונה אלינו.

"היא במרפסת!" שמעתי לחישות סביבי, "היא שוכבת במרפסת."

אני לא מעיזה להתקרב. מרחוק אני מבחינה בדמות עטופה, מונחת על מיטת ברזל. דמות רזה, צנומה, לבושה בסארי בצבע תכלת ובחולצת משי. פניה מכוסות.

אמא.
אני רצה הלוך ושוב לאורך החצר ומגניבה מבטים לעברה. עוד מעט קוברים אותה.

הבעל של נעמי, יוסף, יוצא מהבית וניגש אלינו. עינינו עוקבות אחריו במתח, מצפות למוצא שפתיו. הוא פונה אל בתו, אהובה, ושואל אם היא רוצה להיפרד מסבתא. אהובה אוחזת בידו ופוסעת לעבר הבית.

אותנו לא שואלים.

עוד מעט מתחילה הלוויה, החצר מלאה. כולם מתאספים — מקרוב ומרחוק, כמעט כל אנשי המושב נוכחים. עצב ובכי. השמש קופחת על ראשיהם. כמו עזים הם מצטופפים בצל הלולים שבחצר הבית.

"יתומה..." אני שומעת אותם לוחשים כשאני חולפת על פניהם. מבטיהם מופנים אלי, מלאי רחמים.

"מסכנה. אמא שלה מתה. גם האבא נפטר מזמן, ממחלה. מסכנה."

זאת אמא שלי! אני רוצה לצעוק להם, שלי, לא שלכם. זה הבית שלי. שלנו. מאתמול לא הייתי בו. לא ישנתי במיטה שלי. הסתלקו!

הטקס מתחיל. כולם מצטופפים סביב המרפסת ואני לא מצליחה לראות את אמא, רק שומעת את הבכי ואת קולו של הרב שנושא תפילה.

כשהם יוצאים מהחצר אני רואה את הארון. אני רואה גם את ראובן שפניו מיוסרות מחזיק בארון מצד אחד, ויוסף מן הצד שני. עוד שני דודים מחזיקים בו מאחור.

כשאנחנו מתחילות לצעוד בעקבותיהם, גיסי דוד, בעלה של אחותי רות, מסתובב ועוצר אותנו: "אתן לא באות, בית קברות זה לא מקום לילדים."

בשיירה ארוכה הם נושאים אותה על כפיים, ומובילים אותה הרחק אל חלקת היער מחוץ למושב. אל בית הקברות. דרך ארוכה מצפה להם, בית הקברות נמצא על הגבעה המשקיפה על המושב.

החצר נותרת ריקה ועזובה. קרוב משפחה ניגש אלינו ומבקש שנלך ללול לאסוף ביצים.

"מיום שישי לא אספו ביצים," הוא אומר, "עכשיו כבר יום ראשון. כולם יחזרו מותשים מבית הקברות, חייבים לאסוף ביצים, להאכיל ולהשקות את התרנגולות."

דף הבית | חדשים במטר | רכישת ספרים | על ההוצאה | הגשת כתבי יד | יצירת קשר | תנאי השימוש באתר
© כל הזכויות שמורות: מטר הוצאה לאור בע"מ, הוצאת מטר 2006 | על ידי סמיוטיקה