להמשיך בקניות
  סה"כ ספרים בסל הקניות:       סה"כ לתשלום ללא דמי משלוח:      

   

 שינוי גודל אות:

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

   סיפורת    ספרות מקור   יומנה של חתולה גמלאית

חיפוש מתקדם
חיפוש ספר
()   הסל שלי     
» ספרות מתורגמת
» ספרות מקור
» כל הספרים
» סדרת ענייני דיומא
» סדרת משני עולם
» מדריכים לאובדי עצות
» השקעות וניהול פיננסי
» ספרי ניהול ואסטרטגיה
» יזמות
» יצירתיות
» העשרה בארגון
» ספרי שיווק ומכירות
» סדרת אבא עשיר
» נושאים שונים
» זוגיות ואינטימיות
» יחסים במשפחה
» תזונה נכונה
» לאכול ולרזות
» התמודדות
» בריאות ורפואה
» אל תקחו הכל ללב
» כל הספרים
» סדרת מלודי
» סדרת לולו
» חפשו את המטמון
» ספרים נפרשים
» מוזיקה לפעוטות
» הסיפורים הקטנים שלי
» כל הספרים
» עלילות ספיידרוויק
» סדרת ספטימוס היפ
» ילדי המנורה
» יומני הסודי ביותר
» סדרת Glee
» קלמנטיין
» סדרת כנפיים
» שרלוק הולמס
» יצורים יפהפיים
» נחל שלדים
» הצרות של אולי וג'קפיץ
» טרילוגיית וונדלה
» כל הספרים
» סודות הלוחשת
» ברליץ מדריכי כיס
» ברליץ צעד אחר צעד
» מתנה לכל עת
» מילים על ...
» הדרך אל האושר
» מילים שיוצאות מן הלב
» הסדרה של בראדלי
» קסם - ספרי צביעה
» כל הספרים
» ספרי אבא עשיר
» יועצי אבא עשיר
הוצאת מטר בפייסבוק

   

   על הספר   על המחבר   פרטים נוספים   חדר קריאה  שתפו ספר זה עם החבריםהדפסה ידידותית לסיווג הספרים  בקטלוגחזרה לדף הקודם
תמונה מוגדלת ופרטים נוספים

מחיר קטלוגי: 85.00 ש"ח
המחיר באתר: 59.5 ש"ח

./covers/3719_120.jpg3719

יומנה של חתולה גמלאית

יומנה של חתולה גמלאית


59.5
הוסף לעגלה

ספרים -   לתשלום
הוספה לסל הקניות
סל הקניות שלי

יומנה של חתולה גמלאית | חיים גזית

מה פתאום יומן?
שמי הוא ביאטריצ'ה אבל מיאו, כולם קוראים לי בשם החיבה ביאה. אני חתולת כפר, ואם לדייק - חתולה קהילתית. אני גרה כבר שלוש־ עשרה שנה בעצמון, יישוב קהילתי בגליל.

אני לא מכירה את ההורים הביולוגיים שלי כי הם עזבו אותי כשהייתי גורה. למזלי, תמר, שהיא הולכת של שתיים, מצאה אותי רעבה ומפוחדת ליד פח הזבל ואימצה אותי. בגיל שנה היא מסרה אותי "רק לכמה חודשים" למשמורת אצל אבא ואמא שלה, חיים וקרנית, שהפכו גם להורים שלי.

ואני? הפכתי לחתולה המאושרת בעולם. זה גם מה שאבא חיים אומר, לא רק אני. אז תמר היא סוג של אחות בשבילי.

כשצפיתי באבא כותב יומן אמרתי בלבי, למה שלא אכתוב גם אני? אם הכתיבה עושה לאבא כל כך טוב, וכתיבת יומן כסבא הריוני תופסת מקום כה חשוב בחייו, אולי כתיבת יומן תעשה טוב גם לי? ושלא תחשבו מיאו חלילה שרע לי. כבר אמרתי שאני מרגישה החתולה הכי מאושרת בעולם.

אבא חיים התחיל לכתוב יומן באביב לפני כארבע שנים, כשנודע לו שמירב, הבת הבכורה שלו, שהיא האחות הגדולה שלי, בהיריון. חוץ ממירב ותמר יש לי אח נוסף שקוראים לו מתן. ככה שיש לי שלושה אחים שהולכים על שתיים: מירב, תמר ומתן.

כשלמירב כבר היתה בטן ממש ענקית, התחלתי גם אני לכתוב יומן, וכמו אצל אבא, זה כבש אותי לגמרי. הכתיבה הפכה סוג של צורך פנימי. למען האמת, הרעיון הראשוני לכתוב עלה מוקדם יותר.

זה היה כשאבא ואמא הקריאו לי כתבה מיוחדת שכתבה הכלבה של העיתונאית נרי ליבנה. בעיתון היו תגובות כל כך נלהבות, שחשבתי מיאו שיש מקום לכותבת נוספת על ארבע. בניגוד לכלבה ההיא, החלטתי להתבטא באמצעות יומן, ומאחר שחיי מפוצצים בחוויות, חשבתי שרק ספר יוכל להכילן.

נושא מרכזי שמעסיק את כולנו בשנים האחרונות הוא נושא היציאה לגמלאות של אבא שלי חיים ושל אמא שלי קרנית. גם אני כבר גמלאית. השנה מלאו לי ארבע־עשרה שנים, שבמונחי בני אדם נחשב למעלה מגיל שבעים שנה, גיל שנשים כבר פורשות מהעבודה. במקום הזה גם אני נמצאת. בשנה האחרונה אני אטית יותר, וגם הזיכרון שלי כבר לא משהו.

אני לא מצליחה לקפוץ לאי שבמטבח, ולכן אני נאלצת לעלות עליו בקפיצת ביניים מכיסאות הבר הצמודים אליו. אני כבר לא מצליחה מיאו כמו פעם ללכוד שממיות המטיילות על הקירות הגבוהים של הבית, ובשעות הערב המאוחרות אני עולה במדרגות, מדרגה אחר מדרגה, וכבר לא מדלגת עליהן בקלילות. אבל חלילה שלא תחשבו שאני מדוכדכת. יש בגילי המתקדם גם המון צדדים יפים. אני מקבלת את המציאות כפי שהיא, ובמיוחד מעריכה את הטוב שנפל בחלקי, וכמובן, לא מקבלת דברים טובים כמובנים מאליהם.

ביומן הזה אכתוב על חוויות שאני חווה, ובמיוחד דברים שגרמו לי להרגיש. העולם שלי עשיר מאוד, ויש לי המון מה לספר. אבהיר - אני קודם כול כותבת לעצמי. ביומן שלי נתתי פה ושם גם מקום לאבא, שיוסיף פרקים משלו כ"כותב אורח".

לאבא מקום חשוב בעולמי ולי בעולמו, אז מדוע שלא אשתף גם אותו? למזלי, כפי שסיפרתי, גם אבא כותב יומן משלו, כך שזה הוריד ממני מעט את הלחץ. בדרך כלל אבא "לא יודע לשחרר" (כך גם אומרים כל האחים שלי), ככה שהכתיבה שלו מאפשרת לו להרפות מעט ממני, ומיאו על ישראל.

אתם בטח תוהים, מדוע לא הזכרתי עד כה את אמא קרנית? שאלה טובה. הסיבה העיקרית היא שאמא שלי היא אישה סגורה למדי, והיא גם אומרת שאבא ואני "התחרפנו עם כתיבת היומנים ההזויים האלה". זה קצת מעליב, אבל אנחנו מקבלים אותה כמו שהיא.

מדי פעם אני שואלת את עצמי כמה מאיתנו יתעניינו ביומן שכתבה חתולה, אפילו שמדובר בחתולה מיוחדת, כפי שכולם אומרים עלי. נראה לי שקהל הקוראים שלי יהיו החתולאים - בעלי החתולים. עכשיו נשאלת השאלה, לכמה אנשים כבר יש חתולים? לשמחתי, שמעתי פעם שבישראל יש כרבע מיליון חתולים בבתים פרטיים, חוץ מחתולי הרחוב, כמו שקוראים להם כולם.

אז אם יש כל כך הרבה חתולאים, אני מעוּדדת. אני כותבת את היומן הזה כי אני פשוט אוהבת לכתוב ולשתף, ואם אנשים נוספים חוץ מבני משפחתי יאהבו את המילים שלי ואפילו יזדהו פה ושם, אהיה מאושרת.

אז הנה, אני יוצאת לדרך לתעד את השנים האחרונות שלי, אולי היפות בחיי, ואלו דווקא השנים שבהן אני כבר חתולה מבוגרת, או כמו שאבא ואמא קוראים לזה, גמלאית. גמלאית שמחה.

הנה המשפחה שלי
יש לי משפחה נהדרת. אנחנו חבורה של חתולים ואנשים וכל אחד מאיתנו, במיוחד החתולים, הוא מיוחד במינו. צריך המון מזל כדי להיות חלק ממשפחה כזו. נכון, אני מניחה שכל חתול או ילד אומר שיש לו משפחה נהדרת, וזה בסדר. אבל המשפחה שלנו, משפחת גזית המורחבת, היא משפחה ממש־ממש נהדרת. ומאחר שאנחנו כל כך אוהבים חתולים - מגדירים אותנו כ"משפחת חתולאים". ומכאן להכרת בני המשפחה: אתחיל בהצגת ההולכים על שתיים ואמשיך מיאו בהצגת ההולכים על ארבע.

אבא חיים
אני מתחילה באבא שלי, ולא כי הוא הכי נחמד בעיני, אלא כי הוא היה שותף שלי בכתיבת היומן. הרעיון לכתוב עלינו כמשפחה, ובמיוחד עלי, היה שלו. אבא מהנדס אבל נורא אוהב לכתוב. למרות שאבא אוהב את העבודה שלו, הוא כל פעם אומר שאם הוא היה יכול להיוולד מחדש, הוא היה בוחר להיוולד סופר. אבא כותב כמה ספרים וחולם לפרסם אותם. בכלל, זה נהדר שחולמים חלומות. אבא לא מגדיר את עצמו כסופר. הוא אומר שסופר זה משהו ענקי. הוא מגדיר את עצמו כ"כותב", כמישהו שאוהב לכתוב.

אבא כבר די מבוגר. הוא עוד מעט בן שישים ושמונה. ובינינו, אני חושבת שהוא די קשיש, למרות שהוא אומר שהוא מרגיש כמו ילד. אמא כל הזמן אומרת ש"אבא פולני" אבל אבא לא נעלב מזה. אבא צבר ודווקא גאה להיות פולני, כי הוריו, סבתא רבקה וסבא פישל, היו פולנים. הוא קרצייה אמיתית, וזה גם מה שהאחים שלי, מירב, תמר ומתן חושבים. אבא מציק לכולנו וגם לאמא, שממנה הוא קצת מפחד.

אמא קרנית
אמא קרנית, בת שישים וחמש. גם אמא כבר לא ילדה. היא שימשה כמנהלנית בבתי הספר היסודיים במשגב לפני שפרשה לגמלאות. למרות שאבא אומר לא פעם ש"אמא מכה רצינית" אני דווקא חושבת שהיא משהו־משהו.

אני מתה עליה. היא אף פעם לא מציקה לי, מטפלת בי בהמון רכות ואהבה, ומאפשרת לי לישון איתה, לשבת עליה, ואפילו סתם כך להתבונן בה. אמא אף פעם לא אומרת שאני קרצייה. יש בינינו קשר מיוחד, ואנחנו מתקשרות מיאו בשפה ייחודית לנו.

אחותי מירב
מירב היא הבת הבכורה במשפחת גזית. היא דוקטור לפסיכולוגית קלינית ומטפלת באנשים. למרות שהיא גדלה במושב עצמון היא הפכה לגמרי "עירניקית". אבא אומר שמירב "קצת דפוקה", אבל הוא אומר זאת על כל הילדים שלו. הוא לא מתכוון לזה ברצינות. לבן הזוג של מירב קוראים ניר וגם נולדה להם תינוקת מקסימה שקוראים לה יערה.

לאחרונה נולד להם תינוק חדש שקוראים לו שחר. הוא עוד לא מוכיח את עצמו, ואבא אומר שאם הוא יהיה "תואם יערה" זה יהיה נפלא. "צוות מירב" גר ברמת גן ומגדל את החתול פדרו, שהוא תזזיתי בדיוק כמו מירב ויערה. כשאבא ואמא חוזרים מביקור אצל יערה ושחר, אי־אפשר להוריד את החיוך מפניהם. הם כאילו מרחפים.

אחותי תמר
לתמר יש לי יחס מיוחד. היא אימצה אותי כגורה בת ארבעה חודשים, וגידלה אותי עד גיל שנה. אני חושבת שאת התכונות הטובות שלי ירשתי מתמר. היא קצת אחות שלי וגם קצת אמא שלי.

כשתמר נפרדה מהחבר שלה, וזה היה לפני המון שנים, היא מסרה אותי לאבא ולאמא ל"משמורת זמנית של כמה חודשים". אבל "הזמני" הפך מיאו לקבוע, ואני עם אבא ואמא כבר מעל שלוש־ עשרה שנים, וזה ממש נפלא. הרבה פעמים אני חושבת שתמר עצובה שהיא מסרה אותי.

אבא שאל אותה המון פעמים אם היא רוצה לקבל אותי ולגדל אותי שוב. אבל היא תמיד עונה, "לא אעשה לכם דבר כזה." אני חושבת שתמר מאושרת מזה שאבא, אמא ואני מאושרים יחד, ובמיוחד שיש להם "ילדה" בבית, אחרי שהיא, מירב ומתן עזבו.

תמר סיימה תואר שני ב"ייעוץ ארגוני", שאני מיאו לא מבינה מה זה. אני חושבת שזה קשור באיך לנהל אנשים. אבא אומר שתמר "ג'דה" אמיתית, וזה מקצוע שמתאים לה.

תמר נשואה לעמוס ויש להם תינוקת מקסימה שקוראים לה נעמי. הם גרים בבת שלמה, שזו סביבה כפרית. היא לא "עירניקית" כמו מירב. "צוות תמר" מגדל את החתולה טיקה ואת הכלבה צ'אקרה, וגם כמה תרנגולים. גם אחרי ביקור אצל נעמי, אבא ואמא חוזרים לגמרי מעופפים.

מכיוון שיש לי יחס מיוחד לתמר צירפתי תצלום של שתינו. לא רק תמר נראית שמחה. מי שמכיר אותי היטב יודע שגם אני נורא שמחה.

אחי מתן
מתן הוא בן הזקונים במשפחה. הוא יצא כמו שאבא אומר: "ציפור מיוחדת". מתן היה בעבר חבר קיבוץ עירוני, ועוסק בחינוך ילדים ונוער. היום הוא מנהל מרכז נוער בשכונת הדר בחיפה, נשוי לנעמה ולומד לתואר שני ב"ניהול מערכות חינוך". מתן ונעמה מגדלים את החתול גויאבה, אחרי שהחתולה הקודמת שלו נינה נדרסה.

עד עכשיו הצגתי את ההולכים על שתיים, ועכשיו אציג את חתולי המשפחה.

אני
על עצמי לא אגזים מיאו במילים, כי היומן הזה שאתם אוחזים בידיכם מספר עלי כמעט הכול. רק אומר שאני כבת ארבע־עשרה, שעירה מאוד וקצת שמנמונת. יש הטוענים בחוסר רגישות שאני שמנה, אבל אבא ואמא מתקנים אותם ומסבירים שאני "מעט רחבה וגם נמוכה". גם אומרים שאני יפה מאוד, אבל לא אני אעיד על עצמי. אני "חתולה קהילתית", אני מאושרת, ויש לי חיים מלאי תוכן וחוויות.

שני דברים מייחדים אותי, הראשון - אני מבינה שפת בני אדם, והשני - אני חתולה כותבת. אני חושבת שאין הרבה חתולים עם

תכונות כאלו. אבא מגדיר אותי לא פעם כקרצייה, אבל הוא לא באמת מתכוון לזה. האחיין שלי, פדרו
פדרו הוא החתול של מירב, ניר, יערה ושחר, ואני מכירה אותו רק מסיפורים. הוא "עירניק", אפור, גדול ומוצק, ואבא קורא לו "שריר" וגם "גשש בלש". הוא כל הזמן מסתובב מיאו במין "הליכה חתולית" כזו, כשהוא מרים רגל קדמית ובוחן בזהירות כל דבר. אבא אומר שהוא חתול ההולך על שלוש רגליים. הזנב שלו זקוף כל הזמן ואפשר להשתמש בו כבסרגל. פדרו בתנועה תמידית ולא נח לרגע.

מירב קנתה ספה אפורה לסלון כדי שתתאים לפדרו, ובלילה כשפדרו שוכב על הספה רואים רק שתי עיניים ירוקות.

כשמישהו מבני המשפחה מגיע לבקר את מירב, פדרו אינו מגלה התלהבות רבה. אם נשארים לישון, הוא עושה בלגן רציני. הייתי רוצה מאוד להכיר את פדרו.

האחיינית שלי, טיקה
טיקה היא החתולה של תמר, עמוס ונעמי. הם אספו אותה מהרחוב ואוזן ימין שלה קטומה. ככה מסמנים חתולי רחוב שטופלו על ידי הרשות המקומית. היא חיה בחצר רוב הזמן ויש לה מזג נפלא. בניגוד אלי, היא מאוד אוהבת להתפנק על ברכי בני המשפחה המורחבת, ויש לה קשר חם עם הכלבה צ'אקרה ועם התרנגולות. היא נוהגת לרבוץ מיאו על גג הלול ולשמור על התרנגולות. אבל זה לא תמיד מצליח לה.

על צ'אקרה אני לא כותבת כאן כי אנחנו בעניין של חתולים. רק אומר שיחסית לכלבה, היא דווקא די בסדר. התצלום הבא מדגיש את הקשר היפה שיש לטיקה עם צ'אקרה.

האחיין שלי, גויאבה
גויאבה הוא החתול של מתן ונעמה. כמו פדרו גם הוא עירניק. גם אותו אספו מהרחוב. הוא יפה מאוד, יש לו מין זקיפות כזו, והוא עונד על צווארו פעמון קטן. מאחר שהיה בעבר חתול רחוב הוא סוחב איתו היסטוריה רפואית לא פשוטה: חסרות לו שיניים, יש לו קרדיות באוזניים, ועוד כמה צרות. אבא טוען שהוא "יקר מאוד לתחזוקה" או בלעז, ."He is not maintenance free"

אם כן, יש לנו במשפחה שני "חתולי עיר", "חתולת כפר", וכמובן "חתולה קהילתית" שזו אני. ואנחנו - חבורת החתולים, זו רק אחת הסיבות שאנחנו משפחה כל כך מעניינת.

יש לנו גם דודים ודודות, וגם סבא־רבא, ועל חלק מהם נספר לכם בהמשך. אבא תמיד אומר לנו שאנחנו מיוחדים מיאו, וכולנו הכי מוצלחים בעולם. הוא אומר כל פעם על ילד אחר, שהוא "הכי מוצלח בעולם". אבל בסופו של דבר הוא מתכוון לכך שכולנו הכי מוצלחים. אני כמובן לא יודעת אם זה נכון, כי אני לא מכירה משפחות אחרות, אבל אני סומכת על אבא.

אני גרה ביישוב קהילתי עצמון שבגליל, ואבא אומר שזהו המקום היפה ביותר בארץ. הבית ממוקם על גבעה ומשקיף על נוף מדהים. ניתן לראות מהבית את מפרץ חיפה עד עכו, ואת הר שכניה עם בתי היישובים שעליו. מה שיפה במיוחד הוא שאפשר לראות מהבית מגוון גדול של צבעים: את גוני הכחול והתכלת של הים והשמים,

את גוני הירוק של החורש הים־תיכוני עם שבילי האש הבהירים שמגנים עליו, וגם נקודות אדומות שהן גגות הרעפים של הבתים. הבית שלנו נושק ליער שגב. לצאת מהחצר ולהיכנס ישר לחורש עצי אורן זה ממש כיף.

אבא מספר שהמשפחה שלנו נמנית עם עשרים ושמונה המשפחות הראשונות שהקימו את היישוב. הן "משפחות שלב א'". אנחנו אם כך "שלב אלפניקים", והאחים שלי גאים מאוד בכך. לבית שלנו ארבעה חצאי מפלסים ויש בו פינות חמד רבות. יש לנו חצר גדולה עם דשא גדול ועצי פרי, וגם גינת צמחי תבלין של אחי מתן, שלא כל כך מטפל בה. במרכז הגינה גדל עץ הקלורטריה שלי (השם העברי שלו הוא פנסית דו־נוצתית, אבל קל לי לזכור אותו בשם הלועזי).

אני אוהבת לשכב בגומה ולצפות ממנה אל הנוף. המגע של האדמה נעים לי מאוד. הגומה גם משמשת כעמדת תצפית שממנה אני שומרת על החצר. גזע העץ אף משמש כמשטח הגירוד שלי.

קצת חבל לי שהשכנים שלנו הקימו גדרות גבוהות, ולכן אנחנו רואים אותם פחות. אבא מספר שסבתא רבקה הציעה לו לפני שנים רבות להקים גדר בין הבית שלנו לבתים של השכנים, וזאת כדי לשמור על יחסי שכנות טובה. ואמנם אבא ואמא חושבים שסבתא צדקה. יש פתגם ערבי חכם שאומר: "בין שכנים טובים יש גבולות ברורים", ממש מה שסבתא אמרה.

הבית שלנו צמוד קרקע, וזה ממש כיף. אני לא חושבת שהייתי יכולה לחיות בבית גבוה שאין לו קשר לחצר גדולה - כמו הבית של פדרו ברמת גן, שאבא אומר שהוא ממש באמצע השמים. בגינה יש לנו מדשאה גדולה, עצי פרי ועצי נוי. יש לנו גם עץ פקאן ענקי, שקצת מסתיר את הנוף אבל מניב המון אגוזים. ויש לנו גם כמה עצי הדר ועץ זית יפהפה.

בבית יש לכל ילד חדר משלו, וגם לי יש חדר משלי. הבית גדול מאוד ונראה קצת ריק כי האחים שלי כבר לא גרים איתנו. החדר של תמר הפך לחדר "ציוד נכדים", והחדר של מירב משמש חדר כושר וחדר הכתיבה של אבא ושלי.



דף הבית | חדשים במטר | רכישת ספרים | על ההוצאה | הגשת כתבי יד | יצירת קשר | תנאי השימוש באתר
© כל הזכויות שמורות: מטר הוצאה לאור בע"מ, הוצאת מטר 2006 | על ידי סמיוטיקה