להמשיך בקניות
  סה"כ ספרים בסל הקניות:       סה"כ לתשלום ללא דמי משלוח:      

  

 שינוי גודל אות:

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

   סיפורת    ספרות מתורגמת   עידן האור

חיפוש מתקדם
חיפוש ספר
()   הסל שלי     
» ספרות מתורגמת
» ספרות מקור
» כל הספרים
» סדרת ענייני דיומא
» סדרת משני עולם
» מדריכים לאובדי עצות
» השקעות וניהול פיננסי
» ספרי ניהול ואסטרטגיה
» יזמות
» יצירתיות
» העשרה בארגון
» ספרי שיווק ומכירות
» סדרת אבא עשיר
» נושאים שונים
» זוגיות ואינטימיות
» יחסים במשפחה
» תזונה נכונה
» לאכול ולרזות
» התמודדות
» בריאות ורפואה
» אל תקחו הכל ללב
» כל הספרים
» סדרת מלודי
» סדרת לולו
» חפשו את המטמון
» ספרים נפרשים
» מוזיקה לפעוטות
» הסיפורים הקטנים שלי
» טוב לדעת - לפעוטות
» מציק ומצחיק
» כל הספרים
» עלילות ספיידרוויק
» סדרת ספטימוס היפ
» ילדי המנורה
» יומני הסודי ביותר
» סדרת Glee
» קלמנטיין
» סדרת כנפיים
» שרלוק הולמס
» יצורים יפהפיים
» נחל שלדים
» הצרות של אולי וג'קפיץ
» טרילוגיית וונדלה
» כל הספרים
» סודות הלוחשת
» ברליץ מדריכי כיס
» ברליץ צעד אחר צעד
» מתנה לכל עת
» מילים על ...
» הדרך אל האושר
» מילים שיוצאות מן הלב
» הסדרה של בראדלי
» קסם - ספרי צביעה
» כל הספרים
» ספרי אבא עשיר
» יועצי אבא עשיר
הוצאת מטר בפייסבוק

   

   על הספר   על המחברת   פרטים נוספים   חדר קריאה  שתפו ספר זה עם החבריםהדפסה ידידותית לסיווג הספרים  בקטלוגחזרה לדף הקודם
תמונה מוגדלת ופרטים נוספים

מחיר קטלוגי: 98.00 ש"ח
המחיר באתר: 68.6 ש"ח

./covers/2249_120.jpg2249

עידן האור

עידן האור


68.6
הוסף לעגלה

ספרים -   לתשלום
הוספה לסל הקניות
סל הקניות שלי

עידן האור | ויטני שרר

"יצירות אמנות הן תמיד תוצר של היות־בסכנה, של
הליכה־עד־הסוף למעמקי חוויה, עד המקום שאיששל
אינו יכול ללכת הלאה משם."   -   ריינר מריה רילקה

פתח דבר | חוות פַרלי, סאסקס, אנגליה | יולי 1966
יולי לוהט. גבעות המרעה שהוריקו מגשמי השבוע האחרון מזדקרות לשמים כמו שְדֵי אזוב. מחלונות המטבח לי מילר רואָה גבעות מכל עבר. דרך חצץ ישרה אחת. חומות אבן שנבנו זמן רב לפני שהגיעה לכאן יוצרות חיץ בנוף ותוחמות את הכבשים הלועסות בשלווה במקומן הראוי.

בעלה, רולנד, עושה את דרכו עם מקל ההליכה שלו לאורך שביל הסוסים המתפתל. שניים מאורחיהם צועדים איתו, והוא עוצר פה ושם להתריע על מחילה של חפרפרת שעלולים לשבור קרסול בגללה, או על פרש פרות, שלמבקרים מסוימים עלול להיות קצת כפרי מדי.

גינת הירק של לי נמצאת ממש מחוץ למטבח, והיא לעולם אינה מרחיקה לכת מעבר לה. כבר שנים שרולנד אינו מזמין אותה להצטרף לצעדות הבריאות שלו, לא אחרי שאמרה לו שעד שיסלול מדרכה על כרי המרעה ויציב לאורכה בתי קפה, היא לא תבזבז את זמנה בהתרוצצות על פני הגבעות. עכשיו היא חושבת שהוא שמח על הזמן בנפרד ממנה, בדיוק כמוה. בכל פעם שהיא מסתכלת עליו מתרחק, היד הלופתת את גרונה מרופפת מעט את אחיזתה.

מכל החדרים בחוות פרלי, המטבח הוא המקום שלי חשה בו הכי מסופקת. לא מאושרת, אבל שבעת רצון. איש לא נכנס לכאן בלעדיה, וגם אם נכנס, לעולם לא היה מוצא את מה שחיפש. צנצנות תבלינים מתנודדות במגדלים לא סדורים, סירים מלוכלכים, יותר ופחות, מכסים את הדלפק וממלאים את הכיור, בקבוקי חומץ ושמן עומדים פתוחים על המדפים. אבל לי יודעת היכן נמצא כל דבר בכל רגע נתון, בדיוק כפי שידעה בסטודיו שלה, בלגן שיבלבל כל אחד מלבדה.

כשדייב שרמן, שותפה לצילום בזמן המלחמה, היה נכנס לחדר שלה במלון "סְקְרַייב", תמיד היה מוכן עם איזו הערה מתנשאת- "אהה, אז אנחנו מכינים יצירה מפחיות דלק משומשות, מה, לי?"- והיא חושבת עליו במטבח שלה ותוהה מה היה אומר לה עכשיו. מכל חבריה מתקופת המלחמה, דייב הוא מהמעטים שלא ערכו את המסע לכאן לפגוש אותה. והיא שמחה שכך הדבר.

בפעם האחרונה שראתה אותו, כשעדיין גרו כולם בלונדון, היא שמעה את דייב אומר לפול אֵלוּאָר שהיא שמנה והתכערה, ושבגלל אובדן יופייה, היא כועסת כל הזמן. זה לא נכון, כמובן. יש כל כך הרבה דברים שמכעיסים הרבה יותר מאותה זרה עם תפרחת נימי הדם על הפנים התפוחות שמקדמת את פניה במראה בכל בוקר.

לי נסעה כמה שנים קודם לכן ללמוד ב"קוֹרדוֹן בְּלוּ", וכמעט בכל סוף־שבוע היא מבשלת ארוחות עתירות מנות שהיא כותבת עליהן אחר כך ב"ווג". היא הכתבת לענייני הבית של המגזין. לפני כן היתה הכתבת לענייני מלחמה שלו, ולפני כן הכתבת לענייני אופנה, ולפני כן דוגמנית שער. איור אר־דקו של ראשה, עם כובע פעמון שמשוך עליו נמוך כמו קסדה, בישר ב־ 1927 עידן חדש של מודרניזם באופנת הנשים. קריירה מרשימה, כך אומרים כולם תמיד. לי לעולם אינה מדברת על הימים ההם.

היא מהרהרת ב"ווג" כיוון שאודרי וֶיתֶרז, העורכת שלה, עומדת להגיע לארוחת ערב. סביר מאוד שאודרי מתכוונת לפטר אותה ועושה את כל הדרך לפרלי כדי לומר לה זאת פנים אל פנים. לי היתה מפטרת את עצמה לפני שנים, אחרי הפעם העשרים שאיחרה בהגשה, או אחרי ההצעה העשירית הנדושה לכתבה על אירוח בכפר. אבל אודרי נאמנה, והיא עורכת האופנה היחידה שמדי פעם מנסה לספר לנשים על דברים חשובים יותר מהטרנדים האחרונים באופנת בגדי הערב.

אורחים נוספים יחצצו בין אודרי לבינה: חברתם בֶּטינָה, וגם שיימוס, אוצר המכון לאמנות עכשווית ויד ימינו של רולנד. לי מקווה שאודרי לא תרגיש בנוח לפטר אותה בנוכחות חבריו של רולנד. אולי היא תצליח לגשש אחר כוונותיה של אודרי, לשנות את המצב, למצוא דרך חזרה.

הערב לי מכינה וריאציה של תפריט שהגישה בעבר. עשר מנות. אספרגוס ברוטב הולנדֶז, שפודי צדפות ברוטב בֶּרנֶז, כוסיות מרק וישיסוּאָז, פטריות פֶּנרוֹז,* נקניקיות קטנות בבלילת פודינג יורקשייר, עוף ירוק בסגנון מאדְלְז גרין, גורגונזולה עם אגוזי מלך, פסיון צלוי בבירה, גלידת זנגוויל ואלסקה אפויה שתוגש משולהבת באלכוהול אחרי שיעמעמו את האורות. אם לי לא יכולה לעבוד בשביל אודרי, היא תהרוג אותה בחמאה ובשמנת ובמרנג ספוג ברום.

בזמן המלחמה לי דיווחה מלייפציג ומנורמנדי, ולעתים קרובות אודרי היתה היחידה שהיא יצרה איתה קשר. לי שלחה את התמונות הראשונות מבוכנוולד, ואודרי פרסמה אותן בלוויית הסיפור שלי כתבה במכונת הכתיבה "הרמס" הקטנה שלה, מתודלקת בבנזדרין, בברנדי ובזעם. אודרי פרסמה את דבריה בדיוק כפי שלי כתבה אותם, עם הכותרת "האמינו לזה" ותמונות ענקיות מקצה העמוד ועד קצהו בכל תפארתן המחרידה. לא היה לה אכפת שבמקום כלשהו בשפילד עקרת בית תדפדף ותעבור מעמוד נוצץ של פרסומת לכפפות ערב אל העמוד הבא שמוצג בו קצין אס־אס חבול ומוכה, שאפו שבור ופניו החזיריות מכוסות דם שחור סמיך.

צהרי היום עכשיו, ולי מתחילה עם מנת פטריות פנרוז שהמציאה, מתכון שמכיל פטריות עגולות גדולות, ממולאות פטה של כבד אווז מזולף, עם תבזיק פפריקה כדי שייראו כמו הוורדים הצומחים בקצה ערוגת עשבי התיבול. זאת מנה שקל מאוד להיכשל בהכנתה, והתהליך כולו אורך שעות. לעתים קרובות רולנד כועס עליה, כיוון שהיא נוהגת לקבוע את ארוחת הערב לשמונה, אבל רק בתשע, עשר, אחת־עשרה, כשכל האורחים עייפים ושיכורים, היא מוציאה את המנה הראשונה. לי רק מושכת בכתפיה. פעם היא הכינה דג גוּמבָּר בגריל, כמחווה לציור של מירו, ואפילו רולנד הודה שהיה שווה לחכות לו.

אבל הערב לי תעמוד בלוח הזמנים. היא תגיח מהמטבח שלווה ומלכותית, והמנות יגיעו לשולחן, זו אחר זו, כמו רקדנים במחול מבוצע היטב. יש קסם בארוחה מרובת מנות, ובימים טובים זה מזכיר ללי את התחושה בחדר החושך, כשהיא נעה בדיוק במקצב הנכון ובלי להתאמץ לחינם.

לי גומרת להכין את מנת הפנרוז ומניחה אותה על המקרר. כעת תורו של רוטב ההולנדז, שהיא מכינה בכמות גדולה מהדרוש. המטרף משמיע קול טינג־טינג־טינג כנגד המתכת כשהיא טורפת את החלמונים עם מיץ הלימון בסיר נחושת. בחוץ, רולנד וראשוני האורחים מגיעים לראש גבעה בטור קטן, כמו ברווזים, ואז יורדים לעמק ונעלמים מהעין.

מה היא תאמר לאודרי? יש לה רעיונות לכתבות, אבל אף אחד מהם אינו מוצלח. יש לה גם התנצלויות. אלה נראות לה טובות יותר, כנות יותר. השנים האחרונות היו לא קלות, אחרי שעברה לכאן והגיעה ללונדון רק פעמים ספורות בחודש והיתה מנותקת מהכול. אבל היא יודעת שהכתיבה שלה עדיין טובה. התצלומים שלה עדיין טובים. או ליתר דיוק היו טובים אילו היתה מסוגלת לצלם, אילו עלה בידה להשיל מעליה את העצב המשתק שהיא גוררת איתה כמו גלימה כבדה.

היא תאמר לאודרי שהיא מרגישה מוכנה. היא תאמר לה שפינתה את הזבל מאחד מחדרי השינה והציבה שם את מכונת הכתיבה שלה, לאחר שהצמידה את השולחן לקיר, מתחת לחלון רבוע קטן, עם נוף אל שביל הגישה המתרחק מהחווה. לי אפילו צילמה בפעם הראשונה זה חודשים, מסגרה את החלון בעינית כתצוגה בתוך תצוגה ותלתה את התמונה לצד שולחן הכתיבה שלה. אודרי תשמח לשמוע שלי צילמה, ושהיא ישבה שם מרפרפת באצבעותיה על צדי מכונת הכתיבה השקועים וצפתה בתרנגולות מנקרות בשביל הגישה. כשאודרי תשאל, לי תציע לה רשמים חדים ונוקבים מחיי הכפר. היא תיתן לה כל דבר שתרצה מתוך החיים האלה שלה. בזמן. וגם עם תמונות, אם תצליח.

עד השעה ארבע לי סיימה כמעט את כל ההכנות המקדימות וסידרה את המיז־אן־פלאס שלה, הקערות הקטנות המלאות מיורן קצוץ, מלח ים, אנשובי, פלפל קאיין וכל שאר התבלינים שתזדקק להם כדי להכין את הארוחה. היא מוסיפה קוביית קרח לכוס שלה והולכת לחדר האוכל. בחדר ניצב שולחן רגלֵי איקס בעל פנים מחוטטות, גדול דיו לעשרים וארבעה איש.

האח בקצה החדר מעלה מחשבות על הנרי השמיני, חזירים נצלים, קנקני יין. מעליה תלוי הדיוקן של לי שצייר פיקאסו, הייצוג של דמותה שתמיד היה האהוב עליה ביותר, האופן שבו הצליח לתפוס את החיוך שלה עם הרווח בין השיניים. סביבו מתגודדות בצפיפות כמה מהיצירות האהובות עליהם, מתוך האוסף הפרטי של רולנד, ארנסט לצד מירו לצד טֶרנבוּל. עם השנים הם הוסיפו פה ושם גם יצירות סוריאליסטיות של אמנים לא מוכרים: ציפור מפוחלצת תלויה הפוכה מאחת המסגרות, אדן מסילת רכבת שפֶּה ענקי מצויר עליו, שרבוט של אישה עם שיער סבוך ופרוע בתוך אחת המסגרות הראוותניות ביותר שהצליחו למצוא. לי מתיישבת אל שולחן האוכל. כפות הרגליים שלה מתחילות להתנפח. היא מנענעת קלות את הכוס שלה, וקוביות הקרח מרקדות בתוך הוויסקי.

רולנד חוזר מההליכה שלו בדיוק כשמכונית המוריס נמוכת הגחון נכנסת לשביל הגישה ומכריזה על בואה בנהמת מנוע. הוא נעמד בפתח המטבח- לעתים קרובות הוא עומד ממוסגר שם על הסף, כאילו אינו רוצה להיכנס אל הממלכה שלה.

"הליכה מוצלחת היום," הוא אומר ומשפשף את האף באצבעות הפַּסָל הדקות שלו. "ראינו נחש גופר על השביל. מטר וחצי, מטר שמונים."

לי, שבוחשת בכף בעלת ידית ארוכה בסיר שהרתיחה בו תפוחי אדמה, מהנהנת בלי להסתכל עליו ישירות.

"יש פה ריח טוב," הוא אומר ומרחרח את האוויר. "הרבה שום." "זה העוף."

הוא מרחרח שוב. "מתי אודרי אמורה להגיע?"

"אני חושבת שזאת היא עכשיו," לי אומרת בשלווה, כאילו לא נדרכה מאז שמעה את הצמיגים חורקים על החצץ.

"את רוצה להכניס אותה, או שאני אעשה את זה?"

"עדיף שאתה." לי מחווה בידיה על הבלגן. "אני באמצע עשרה דברים כאן."

רולנד מעיף בה מבט ארוך ואז הולך.

המים כמעט הגיעו לרתיחה והאדים מיתמרים סביב פניה של לי כשהיא רוכנת מעל הסיר. וזה הכלל בבישול תפוחי אדמה: מתחילים במים קרים מהברז ומכסים את תפוחי האדמה במים יותר משנראה שצריך. מקפידים שיהיה להם מרחב תנועה. אם הם נוגעים זה בזה, הם נעשים קמחיים. לי מבשלת אותם בשלמותם וחותכת אותם כשהם עדיין מעלים אדים. רוב האנשים לא מקדישים מספיק מחשבה לתפוחי אדמה.

מחזית הבית נשמע קולו של רולנד רועם, "אודרי! את לא יודעת שבסאסקס חברים נכנסים בדלת האחורית?" ואז הקול הגבוה והתרבותי של אודרי המשיב לו. לי ממהרת למלא את כוסה שוב מהבקבוק שהסתירה מאחורי צנצנות השימורים. היא שומעת את צעדיהם על החצץ, יוצאים בחזרה בכיוון המכונית, ואז את הצווחה והחבטה של דלת הרשת, רמה כמו ירייה.

הקול משלח זרם חשמלי במעלה עמוד השדרה של לי, ובהלה עולה ועוטפת אותה פתאום, אפלה דמוית ברדס. יש ריח חרוך באוויר, והיא חוששת שמשהו נשרף, אבל אינה מסוגלת להביא את עצמה לגשת לתנור לבדוק. שדה הראייה שלה מחשיך בקצותיו, כמו תמיד כשזה קורה, ואף שעיניה פקוחות, היא שוב שם, בסן־מאלו הפעם, חולצתה ספוגה זיעה, משתופפת במקלט ושרירי ירכיה מתכווצים, מחכה שהד הפצצות ידעך.

היא אינה מסוגלת לבלום את המחשבות הללו. הן נעוצות במוח שלה כמו רסיסי ירי, והיא לעולם אינה יודעת מתי תעלה אחת מהן אל פני השטח ומה יביא לכך. הפעם, כשלי חוזרת להווה, היא מוצאת את עצמה מכווצת בפינת המטבח, וידיה לופתות את ברכיה אל חזהּ. היא קמה בחוסר יציבות ונמלאת הקלה שאיש לא ראה אותה במצב הזה.

הכוס היא הפתרון. היא לוקחת אותה, מצמידה אותה למצח להרגיש בקרירותה, לוגמת לגימה נרעדת ועוד אחת אחריה. הטיימר מצלצל. לי קופצת בבהלה שוב, מנסה להתעשת, מוציאה תפוח אדמה מהסיר ובודקת אותו בשיניה. הוא כה לוהט, שהיא נרתעת בתנועה חדה, והוא נופל על רצפת האריחים בקול חבטה רטוב.

עוד לגימה מהכוס שלה, הבהלה מתעצמת, החדר סביבה מתעקם ומתעוות כמו בבואת פניה במשטח הנחושת של הסיר, והיא רוצה לנטוש את הבישולים ולעלות למעלה לחדר העבודה שלה ולהשקיף שוב על הכבשים, הכול סדור ונקי, בדיוק כפי שהיה במשך מאות שנים לפני שעברו לגור לכאן. היא כבר כמעט יצאה מהחדר בכיוון גרם המדרגות האחורי, אבל אז שומעת את הקול של אודרי.

"לי!" אודרי עוברת בדלת המטבח בזרועות פשוטות וחיוך על פניה. "אז כאן קורה הקסם. ראיתי את התמונות שלך, אבל כל כך הרבה יותר כיף לראות את זה בעיניים."

אודרי לא השתנתה: זעירה, ללא רבב, צעיף משי רענן קשור על צווארה. יש לה שיער בלונדיני צבוע שהיא עדיין מעצבת בגלגלי שיער, שיניים סבירות שמשוות לה קצת מראה של גירית, ונטייה לענוד זרי־יד לעבודה. זר כזה מעטר את מפרק כף ידה כרגע. אם להתעלם לרגע מהזרים, אודרי היא האדם הכי פחות גנדרן שלי פגשה אי־פעם, וזה הישג מרשים למישהי שעובדת בתחום האופנה יותר משלושים שנה. לי מניחה את הכוס מידה, מנגבת את הידיים במגבת שתלתה על חגורת הסינר שלה ופושטת את זרועותיה לרווחה. הן מתחבקות חיבוק אמיץ, ולי מרגישה כאילו מישהו מנפח בלון בתוך החזה שלה, בלון שדוחק החוצה את הפניקה ומפנה מקום בתוכה. היא שכחה כמה היא אוהבת את אודרי.

הן ניתקות זו מזו, ולי צופה באודרי שסוקרת את המטבח. היא מסתכלת על הבלגן, היא מסתכלת על הכוס של לי שנחה על השיש, היא מסתכלת- במבט חפוז שהיא מנסה להסתיר מלי- על החלוק של לי, על שערה הפרוע, על משמני גופה הכבד. לי רואה את עצמה דרך עיניה של אודרי, והמראה אינו נעים, אבל אודרי מספיק מנומסת כדי להמשיך בתנועת המבט על פני החדר.

"אלה פטריות פנרוז המפורסמות?" היא שואלת ומצביעה על המקרר. "נובמבר אלף תשע מאות שישים ואחת. קיבלנו כל כך הרבה מכתבים לגביהן."

"בכבודן ובעצמן," לי אומרת. היא הניחה את הכוס שלה מאחורי קערת חסה כדי לנסות להסתירה, אבל לא מפסיקה להעיף בה מבטים. הפניקה חזרה, סמיכה וחונקת, והיא עוצמת עיניים להדוף אותה מעליה.

"אודרי," היא אומרת בסופו של דבר ומסמנת אל כיסא, "בבקשה, שבי. תרגישי כמו בבית. אני יכולה לתת לך משהו לשתות?"

"אה, אני בטוחה שאת עסוקה מדי בבישולים, ובטח אין לך זמן לבדר אותי! רולנד הציע לעשות לי סיור, אבל רציתי לומר לך שלום ברגע שאני מגיעה." היא חוזרת אל המקום שלי עומדת בו ומחבקת אותה עוד חיבוק זריז. עיניה טובות.

לי חשה הקלה ואינה מנסה לעצור את אודרי שיוצאת מהחדר. בידיים רועדות היא לוקחת שוב את הכוס שלה ושותה את שארית המשקה בלגימה אחת גדולה, שמעלה דמעות בעיניה. כשהדמעות גואות, היא מניחה להן לזלוג.

השעה תשע, ולי עדיין לא גמרה לבשל. האורחים יושבים בטרקלין. היא שומעת את קולותיהם מתחזקים ונחלשים, אנשים צוחקים, נקישת כוסות יין. רולנד כבר חזר למטבח כמה פעמים וסינן בשקט, "הם מחכים, הם רעבים, יש לך הערכה מתי האוכל יהיה מוכן?" לי אומרת שלא. הם יכולים לחכות, אפילו אודרי, וההמתנה תשתלם.

הצרה היא שלי גם ממשיכה לשתות: הבקבוק הרזרבי שמאחורי צנצנות השימורים ריק עכשיו והוחלף בזה שהסתירה באחורי המזווה. היא שתתה הרבה כל כך, שלשם שינוי היא מרגישה בזה: האף שלה איבד תחושה ואצבעותיה חלקלקות כמו גושי חמאה. קל כל כך להמשיך ולמלא את הכוס, ואין דרך לדעת כמה פעמים עשתה זאת.

השתייה משכיחה ממנה שאודרי היא חבל ההצלה שלה לכל הדברים שהיו חשובים לה פעם: הצילום, הכתיבה, היא עצמה, היפהפייה מפעם. כשלי מצליחה להדוף את הדחף להצטנף במיטה ולהירדם לתמיד, היא רוצה להיות האדם שהיתה פעם, אישה מלאת חיים ותיאבון. אבל בכל פעם שהיא שומעת את קולה של אודרי מהחדר האחר, את המבטא הלונדוני האלגנטי שלה, היא מרימה את הכוס שלה ללגימה נוספת.

בשעה תשע וחצי האספרגוס נח על מצע של חסה, על צלחת הגשה, מעוטר ברוטב הולנדז. לי לוקחת את המנה ונדחקת מבעד לדלתות הדו־כיווניות אל חדר האוכל. בטרקלין הצמוד, אנשי הקבוצה משתתקים כשהם רואים אותה. מישהו- אולי שיימוס, מהמכון לאמנות עכשווית- אומר "נהדר! אני גווע ברעב!" וכולם נכנסים לחדר האוכל. רולנד מסמן להם היכן לשבת- זה אחד הכישרונות שלו, להושיב את האנשים הנכונים זה לצד זה בארוחות חגיגיות- ואז ניגש אליה ולוקח את צלחת ההגשה ומניח אותה על שולחן הצד. ג'ייני, הנערה המשרתת שלי מאמללת אותה וכמעט אינה מניחה לה להיכנס למטבח, נמצאת שם והיא מגישה את האספרגוס. כולם מסתכלים על לי, שעדיין עומדת בפתח.

"בואי, שבי איתנו, יקירה," רולנד אומר ומצביע לעבר המקום שלה בקצה השולחן הקרוב למטבח.

"יש לי דברים לעשות," היא אומרת. היא נסוגה לעבר הדלת ותוהה בעצלתיים אם הבליעה את המילים, ואז מחליטה שלא ממש אכפת לה.

"לי, שבי," אודרי אומרת. "את על הרגליים כל היום!" אודרי צודקת. כפות הרגליים של לי דואבות. היא פושטת את הסינר ומתיישבת, ומישהו, לא רולנד, ממלא את כוס היין שלה.

השיחה מתחדשת במקוטע כשאנשים מרימים את גבעולי האספרגוס אל פיותיהם ומתחילים לשבח בקול את טעמם.

הם אוכלים ושותים, וזה לא נורא כל כך. אודרי שקועה בשיחה ממושכת עם בטינה על תצוגה של אופנת האביב שבדיוק ראתה. המראה החדש הוא פתחים בצורות גיאומטריות, ז'קטים קצרים, חליפות צמודות. אחרי זמן־מה, בטינה פונה אל לי ואומרת, "תמיד היתה לך עין נהדרת. מה דעתך על האיב סן לורן החדש?"

לי צוחקת. "בטס, אני ויתרתי על כל זה כשקלטתי כמה מדי הצבא נוחים לי- את יודעת את זה. עכשיו, זה רק מכנסיים וחלוקים בשבילי."

רולנד מסתכל עליה. גם הוא, כמו אודרי, הכיר אותה כשהיתה דוגמנית, כשהיתה מסוגלת לראות שמלה בקצה החדר ולומר לך מי המעצב ומה הבד והעונה. גם את זה היא השאירה מאחור, וברוך שפטרנו. אילו נשים היו יודעות כמה נוחים מכנסי המדים, כולן היו לובשות אותם. בביקור האחרון של לי ב"ווג" היא תפסה כמה דוגמניות צעירות במעלית וסיפרה להן כמה משחרר ללבוש מכנסי גברים ולא לדחוק את כפות הרגליים למקבילה של מלכודת אצבעות סינית. אחת מהן זיהתה אותה.

"את לי מילר, נכון?" שאלה הבחורה. היא היתמרה מעל לי- נדמה שכל שנה הדוגמניות גבוהות יותר- ומשהו בשאלה עצבן את לי. ניכרה בה ההנחיה הברורה של אודרי: "תהיו נחמדות ללי. היא לא חזרה לעצמה מאז- הדברים ההם שראתה- היא היתה בגרמניה כששחררו את המחנות. באמת נורא. לא היינו צריכים לשלוח אותה." אז כשהבחורה זיהתה אותה, לי לא הצליחה להתאפק.

"לי מילר?" היא אמרה ונשענה קרוב כל כך אל הבחורה, עד שיכלה לראות את הנקבוביות בעורה, את כיסוי הפלאק שדבק בשיניה הלבנות הישרות. "שמעתי שהיא מתה." הבחורה נראתה המו

מה. דלתות המעלית נפתחו, ולי יצאה והמשיכה במסדרון בקצב הצלפת השרוכים הפרומים של נעליה הכבדות.

וגם כאן בארוחת הערב לי נועלת נעליים כבדות, והחולצה שלה, שהיתה מכוסה קודם לכן בסינר, תחובה ברישול במכנסיים. אודרי ובטינה ורולנד לוטשים מבטים נבוכים, והשיחה בענייני אופנה נתקעת.

כמזור לשתיקה, לי מביאה את הווישיסואז המוגש בכוסיות חרס שהיא ורולנד קנו בבאת לפני שנים. ג'ייני עוזרת בהגשה, ולי מראה לה מה לעשות כדי שתוכל להוציא בעצמה את המנות הבאות בדיוק כשרוצים אותן. אבל כל ביקור במטבח הוא תירוץ לעוד ויסקי, ולכן לי לא רוצה שג'ייני תעשה יותר מדי.

בסופו של דבר, אחרי הצדפות והעוף והפסיון- כולם מושלמים בדיוק כפי שדמיינה שיהיו, גם אם מוגשים באיחור- השיחה עוברת לעסוק בעבודתו של רולנד, ברכילות על המכון לאמנות עכשווית ובבעיות שהתעוררו בתערוכות האחרונות. קולו של שיימוס נישא מעל כולם, יהיר. למה גברים שמנים מאוהבים תמיד בקול שלהם? לי ואודרי הן היחידות סביב השולחן שאין להן קשר למוזיאון, כך שעד מהרה הן מפסיקות להקשיב, ואודרי פונה אליה הצדה בכיסא ואומרת, "לי?"

לי מוכנה- היא מוכנה כל הזמן- והיא אומרת, "יש לי כל כך הרבה רעיונות, אודרי. באמת. אני שוב כותבת. כבר אין התמרחויות." אודרי נשענת לאחור. היא נראית מופתעת. "זה נהדר!" "חשבתי על הדג ההוא שהכנתי- את זוכרת שסיפרתי לך? הגוּמבָּר? למה לא לכתוב כתבה על אמנות ובישול? או על ליקוט. אנשים מביאים לי דברים, דברים שככל הנראה לא היית יודעת שאפשר לאכול- שרכי ראש כינור וכל מיני סוגים של פטריות- אז כתבה שלמה על זה, עם תמונות."

לי באמת מבליעה מילים עכשיו, היא מרגישה בזה, המילים יוצאות מפיה כמו פיסות פאזל קטנות שנשפכות מקופסה. אודרי מרימה את כוסה, וטבעת הנישואים שלה מנצנצת לאור הנרות. בעיניה של אודרי לי רואה את הרגשות שציפתה למצוא שם, רחמים ומבוכה ומבט שחומק הצדה כאילו היא לא באמת רוצה לראות אותה.

"לי," אודרי אומרת, "רציתי לבקש ממך משהו."

לי עומדת לקום. "כדאי- אני צריכה להגיש את המנה הבאה."

אודרי מניחה יד על מפרק ידה. "זה יכול לחכות. רולנד ואני ניהלנו שיחה ארוכה וטובה, כשהוא עשה לי סיור אחר הצהריים, על משהו שאני חושבת עליו כבר חודשים. אני רוצה שתכתבי כתבה- טוב- רולנד ואני רוצים שתכתבי כתבה- על השנים שלך עם מאן ריי. כתבת אופי. שלושת אלפים וחמש מאות מילה. כמה מהתמונות שלו מהתקופה ההיא. אנחנו חושבים שיועיל לך להתמקד בפרויקט גדול. נוכל לפרסם אותו בגיליון פברואר. תוכלי לראיין אותו אם תרצי, או פשוט לכתוב מנקודת המבט שלך, על הזיכרונות שלך. הקוראים שלנו ימותו על זה. המגע הנשי. הם למדו לאהוב אותך עם השנים, עם כל כתבות הבישול."

לי מסתכלת על רולנד, שמקפיד להתחמק ממבט ישיר. הכתפיים שלו מכווצות עד תנוכי האוזניים, ועל פניו אותה הבעה של כלב ביגל מתנצל, כמו בכל פעם שלי צועקת עליו.

הם למדו לאהוב אותך עם השנים, עם כל כתבות הבישול. כל החומר הקליל שהיא הגישה לאודרי בשנים האחרונות, הדיוקן שלה שצילמו בגן הירק, לבושה בסינר משובץ מחורבן. והם באמת אוהבים אותה! הם שולחים לה מכתבים. גברת פנרוז היקרה, אני עקרת בית משרופּפורדשייר וניסיתי את הטרייפל שלך אתמול בערב. איזו הצלחה! האורחים שלי לא מפסיקים להחמיא לי.

בזמן שלי עמדה במטבח ומדדה חילבה, רולנד ואודרי דנו בה ככל הנראה, בישלו תוכנית להעסיק אותה שוב, לדחוף אותה לחזור לעצמה, לעשות דבר־מה ראוי.

"אני לא רוצה," לי אומרת בסופו של דבר, ונימת קולה יבבנית אפילו לאוזניה.

"למה לא?" אודרי נראית מלאת אהדה.

לי מושיטה יד לכוס שלה והבעת פניה של אודרי מתקשחת. היא לי רואה את הרגשות שציפתה למצוא שם, רחמים ומבוכה ומבט שחומק הצדה כאילו היא לא באמת רוצה לראות אותה.

"לי," אודרי אומרת, "רציתי לבקש ממך משהו."

לי עומדת לקום. "כדאי- אני צריכה להגיש את המנה הבאה."

אודרי מניחה יד על מפרק ידה. "זה יכול לחכות. רולנד ואני ניהלנו שיחה ארוכה וטובה, כשהוא עשה לי סיור אחר הצהריים, על משהו שאני חושבת עליו כבר חודשים. אני רוצה שתכתבי כתבה- טוב- רולנד ואני רוצים שתכתבי כתבה- על השנים שלך עם מאן ריי. כתבת אופי. שלושת אלפים וחמש מאות מילה. כמה מהתמונות שלו מהתקופה ההיא. אנחנו חושבים שיועיל לך להתמקד בפרויקט גדול. נוכל לפרסם אותו בגיליון פברואר. תוכלי לראיין אותו אם תרצי, או פשוט לכתוב מנקודת המבט שלך, על הזיכרונות שלך. הקוראים שלנו ימותו על זה. המגע הנשי. הם למדו לאהוב אותך עם השנים, עם כל כתבות הבישול."

לי מסתכלת על רולנד, שמקפיד להתחמק ממבט ישיר. הכתפיים שלו מכווצות עד תנוכי האוזניים, ועל פניו אותה הבעה של כלב ביגל מתנצל, כמו בכל פעם שלי צועקת עליו.

הם למדו לאהוב אותך עם השנים, עם כל כתבות הבישול. כל החומר הקליל שהיא הגישה לאודרי בשנים האחרונות, הדיוקן שלה שצילמו בגן הירק, לבושה בסינר משובץ מחורבן. והם באמת אוהבים אותה! הם שולחים לה מכתבים. גברת פנרוז היקרה, אני עקרת בית משרופּפורדשייר וניסיתי את הטרייפל שלך אתמול בערב. איזו הצלחה! האורחים שלי לא מפסיקים להחמיא לי.

בזמן שלי עמדה במטבח ומדדה חילבה, רולנד ואודרי דנו בה ככל הנראה, בישלו תוכנית להעסיק אותה שוב, לדחוף אותה לחזור לעצמה, לעשות דבר־מה ראוי.

"אני לא רוצה," לי אומרת בסופו של דבר, ונימת קולה יבבנית אפילו לאוזניה.

"למה לא?" אודרי נראית מלאת אהדה.

לי מושיטה יד לכוס שלה והבעת פניה של אודרי מתקשחת. היא יכולה להרכיב מהתמונות הללו היסטוריה שלמה שתספר כל גרסה של הסיפור שתרצה. אבל בשעתו, בקיץ הראשון ההוא בפריז, היא עדיין לא ידעה כמה כוח יש בתמונות, איך כל פריים יוצר מציאות, איך תמונה נהפכת לזיכרון שנהפך לאמת.

או שלי תוכל לספר את הסיפור האמיתי: הסיפור שהיא אהבה גבר והוא אהב אותה, אבל בסופו של דבר הם לקחו הכול זה מזה — מי יוכל לומר מי מהם נהרס יותר? זה הסיפור שכלאה היטב עמוק בתוכה, הסיפור שחשבה עליו כשהסתירה את כל התמונות והתשלילים הישנים שלה בעליית הגג, הסיפור שמרעיד את ספל התה העדין בידיה.

לי לוגמת לגימה אחרונה ומניחה את הספל הריק על הערמה בכיור. היא קוראת לג'ייני, ויחד הן נושאות את האלסקה האפויה אל השולחן ומציבות אותה במרכז. לי מוזגת עליה את הרום מהכד בתנועות דרמטיות ולוקחת את אחד הגפרורים הארוכים ומדליקה אותו.

הלהבות, לוהטות וכחולות, מיתמרות מיד, כמעט עד הנברשת. כולם מתנשפים ומוחאים כפיים בקול, ולי שוכחת לרגע כמה אודרי העציבה אותה. היא רק עומדת שם ונהנית ממראה האלכוהול הבוער. אחרי שהעוגה נפרסת וכל אחד מתכבד, לי מתיישבת שוב לצד אודרי.

"למתי את צריכה את זה?" לי שואלת אותה, וצופה בהבעה המופתעת של אודרי המשתנה לשמחה.

"אני ארצה לראות טיוטה ראשונה עד אוקטובר."

לי מהנהנת. "אני אעשה את זה," היא אומרת לה. "אבל לא עם התמונות שלו. עם שלי."

אודרי מגלגלת את רגל כוס היין שלה בין אצבעותיה. "אני לא יכולה להבטיח את זה. הסיפור הוא על מאן ריי." אבל זה לא נכון, לי חושבת. וזאת תמיד היתה הבעיה.

דף הבית | חדשים במטר | רכישת ספרים | על ההוצאה | הגשת כתבי יד | יצירת קשר | תנאי השימוש באתר
© כל הזכויות שמורות: מטר הוצאה לאור בע"מ, הוצאת מטר 2006 | על ידי סמיוטיקה