להמשיך בקניות
  סה"כ ספרים בסל הקניות:       סה"כ לתשלום ללא דמי משלוח:      

  

 שינוי גודל אות:

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

   סיפורת    ספרות מתורגמת   האדם הבא שתפגוש בגן עדן

חיפוש מתקדם
חיפוש ספר
()   הסל שלי     
» ספרות מתורגמת
» ספרות מקור
» כל הספרים
» סדרת ענייני דיומא
» סדרת משני עולם
» מדריכים לאובדי עצות
» השקעות וניהול פיננסי
» ספרי ניהול ואסטרטגיה
» יזמות
» יצירתיות
» העשרה בארגון
» ספרי שיווק ומכירות
» סדרת אבא עשיר
» נושאים שונים
» זוגיות ואינטימיות
» יחסים במשפחה
» תזונה נכונה
» לאכול ולרזות
» התמודדות
» בריאות ורפואה
» אל תקחו הכל ללב
» כל הספרים
» סדרת מלודי
» סדרת לולו
» חפשו את המטמון
» ספרים נפרשים
» מוזיקה לפעוטות
» הסיפורים הקטנים שלי
» טוב לדעת - לפעוטות
» מציק ומצחיק
» כל הספרים
» עלילות ספיידרוויק
» סדרת ספטימוס היפ
» ילדי המנורה
» יומני הסודי ביותר
» סדרת Glee
» קלמנטיין
» סדרת כנפיים
» שרלוק הולמס
» יצורים יפהפיים
» נחל שלדים
» הצרות של אולי וג'קפיץ
» טרילוגיית וונדלה
» כל הספרים
» סודות הלוחשת
» ברליץ מדריכי כיס
» ברליץ צעד אחר צעד
» מתנה לכל עת
» מילים על ...
» הדרך אל האושר
» מילים שיוצאות מן הלב
» הסדרה של בראדלי
» קסם - ספרי צביעה
» כל הספרים
» ספרי אבא עשיר
» יועצי אבא עשיר
הוצאת מטר בפייסבוק

   

   על הספר   על המחבר   פרטים נוספים   חדר קריאה  שתפו ספר זה עם החבריםהדפסה ידידותית לסיווג הספרים  בקטלוגחזרה לדף הקודם
תמונה מוגדלת ופרטים נוספים

מחיר קטלוגי: 95.00 ש"ח
המחיר באתר: 66.5 ש"ח

./covers/2241_120.jpg2241

האדם הבא שתפגוש בגן עדן

האדם הבא שתפגוש בגן עדן


66.5
הוסף לעגלה

ספרים -   לתשלום
הוספה לסל הקניות
סל הקניות שלי

האדם הבא שתפגוש בגן עדן | מיץ` אלבום
מחבר רבי המכר ימי שלישי עם מורי וחמשת האנשים שתפגוש בגן עדן

הערת המחבר
את ההשראה לכתיבת ספר זה, כמו את ספרי ״חמשת האנשים שתפגוש בגן עדן״, העניק לי דודי האהוב אדי ביצ׳מן, שלחם במלחמת העולם השנייה ותמיד חשב שהוא ״סתם אחד שלא עשה כלום בחייו״.

כשהייתי ילד, אדי סיפר לי על הלילה שבו כמעט מת בבית החולים. הוא התרומם מעל גופו וראה את אהוביו מחכים לו בקצה המיטה.

מרגע זה גן העדן היה מבחינתי מקום שבו רואים את האנשים שנגעו בחיינו על פני האדמה, וזוכים לפגוש בהם שנית. אני מכיר בכך שזוהי תפיסתי האישית. ישנן השקפות אחרות ותפיסות דתיות שונות וכולן ראויות לכבוד.

רומן זה, וגרסת החיים אחרי המוות המוצגת בו, הם בבחינת משאלת לב, לא אמת מוחלטת. משאלת לב שאהובינו, כמו דודי אדי, זוכים לשקט ולשלווה שחמקו מהם על פני האדמה, משאלה שנבין כמה כולנו משפיעים זה על זה מדי יום בחיים היקרים האלה.

הסוף
זה סיפור על אישה ושמה אֶנני, והוא מתחיל בסוף, כשאנני נופלת מהשמים. אנני היתה צעירה, ולכן לא חשבה מעולם על סופים. היא לא חשבה מעולם על גן עדן. אבל כל הסופים הם גם התחלות.
וגן העדן תמיד חושב עלינו

כשאנני מתה היא היתה גבוהה ורזה. תלתליה הארוכים היו זהובים כקרמל, מרפקיה וכתפיה בלטו, ועורה הסמיק סביב צווארה כשהיתה נבוכה. היו לה עיניים בורקות בגון זית בהיר ופנים רכות ומוארכות שחבריה לעבודה תיארו כ"יפות אחרי שמכירים אותה".

אנני היתה אחות בבית החולים הסמוך למקום מגוריה, ולעבודתה לבשה מדי אחות כחולים ונעלה נעלי ריצה אפורות. ובאותו בית חולים היא עברה מהעולם - אחרי תאונה דרמטית וטרגית - חודש לפני יום הולדתה השלושים ואחד.

אולי תאמרו שהיתה "צעירה מדי" למות. אבל מה זה צעיר מדי כשמדובר בחיים? בילדותה אנני כבר ניצלה פעם אחת ממוות, בתאונה אחרת, במקום המכונה רציף רוּבִּי, לונה־פארק לחופו של אוקיינוס אפור ועצום. היו שאמרו שהצלתה היתה "נס".

כך שאולי היתה מבוגרת מכפי שהיתה אמורה להיות.

"נאספנו כאן היום..."
אילו ידעתם שאתם עומדים למות, איך הייתם מבלים את השעות האחרונות של חייכם? אנני, שלא ידעה, בילתה אותן בחתונתה.

שמו של הארוס שלה היה פאולו. היו לו עיניים כחולות חיוורות, כצבעם של מימי בריכה רדודה, ורעמה סבוכה של שיער שחור. היא פגשה אותו בבית הספר היסודי, כששיחקו קפיצות חמור על משטח האספלט במגרש המשחקים.

אנני היתה תלמידה חדשה, ביישנית ומופנמת. היא הרכינה את ראשה בתנוחת החמור וחזרה ואמרה לעצמה, "הלוואי שיכולתי פשוט להיעלם." ואז ידיו של ילד לחצו על כתפיה והוא נחת מולה כמו חבילה שנמסרת לנמען.

"היי, אני פאולו," אמר וחייך, ותלתל צנח על מצחו.
ולפתע אנני לא רצתה ללכת לשום מקום.

"אנני, האם תיקחי את האיש הזה..."
אנני, שנותרו לה עוד ארבע־עשרה שעות לחיות, אמרה את נדרי הנישואים שלה. היא ופאולו עמדו מתחת לחופה ליד אגם שצבעו כצבע אוכמניות. הקשר ביניהם אבד בגיל ההתבגרות, ורק לאחרונה התאחדו מחדש.

השנים האלה היו קשות לאנני. היו לה כמה מערכות יחסים רעות. היא ידעה אובדן. היא התחילה להאמין שלעולם לא תאהב שוב גבר, וודאי שלא תינשא.

אבל הנה הם כאן. אנני ופאולו. הם הנהנו אל הכומר. הם אחזו ידיים. אנני לבשה לבן ופאולו לבש שחור, שניהם שזופים לאחר שבילו שעות בשמש. כשפנתה להביט בבעלה לעתיד הבחינה אנני בכדור פורח שריחף מעל לשמש השוקעת. "מקסים," חשבה לעצמה.

אחר כך התמקדה בחיוכו של פאולו, רחב כמו האופק. הוא צחק בעצבנות כשניסה לענוד את הטבעת על אצבעה. כשאנני זקרה את האצבע צעקו כולם, "מזל טוב!"

נותרו לה שלוש־עשרה שעות לחיות. הם פסעו במעבר בזרועות שלובות, זוג שזה עתה נישא וברשותו כל הזמן שבעולם. כשאנני ניגבה את דמעותיה היא הבחינה שבשורה האחרונה יושב איש זקן חבוש כובע בד ומחייך בסנטר זקור. אנני הרגישה שהיא מכירה אותו. "פאולו", לחשה, "מי האיש הזה -"
אבל מישהו התפרץ לדבריה ואמר, "את נראית כל כך יפה!" - בת דודה מתבגרת עם גשר על שיניה - ואנני חייכה וענתה ללא קול, "תודה."
כשהסתכלה שוב, האיש נעלם.

נותרו שתים־עשרה שעות. אנני ופאולו ניגשו אל רחבת הריקודים תחת שורות של נורות לבנות. פאולו הרים את ידו ואמר: "מוכנה?" ואנני נזכרה בלילה אחד באולם הספורט של חטיבת הביניים, כשניגשה אל פאולו ואמרה לו: "אתה הבן היחיד שמדבר איתי, אז תגיד לי עכשיו אם תרקוד איתי, כן או לא, כי אחרת אלך הביתה לראות טלוויזיה."

הוא חייך אליה אז כמו שחייך אליה עכשיו, ושוב התחברו כמו שתי פיסות פאזל. אחד הצלמים זינק אליהם וצעק: "מבטים לכאן, זוג מאושר!" ואנני הסתירה מתוך הֶרְגֵל את ידה השמאלית מאחורי גבו של פאולו, היד שנשאה עדיין את הצלקות מהתאונה שאירעה לפני יותר מעשרים שנה והיתה קטנה מעט יותר מידה הימנית. "נהדר," אמר הצלם.

נותרו אחת־עשרה שעות. אנני נשענה על זרועו של פאולו וסקרה במבטה את האולם. המסיבה החלה לדעוך. פרוסות עוגה אכולות למחצה, נעלי עקב זרוקות מתחת לשולחנות. האירוע היה צנוע - משפחתה של אנני היתה קטנה - והיא שוחחה כמעט עם כל האורחים, שרבים מהם אמרו בחום, "אנחנו צריכים להתראות יותר!"

פאולו פנה אל אנני ואמר: "הֵיי, הכנתי לך משהו." אנני חייכה. הוא תמיד הכין לה מתנות קטנות. פסלונים קטנים. תכשיטים. הוא למד לגלף ולצבוע באיטליה, לשם עברה משפחתו כשהיה בגיל העשרה.

באותם ימים האמינה אנני שלא תראה את פאולו לעולם. אבל כעבור שנים, בעבודתה כאחות, עברה באגף של בית החולים שהיה בשיפוצים ופתאום נתקלה בו, עובד כנגר.

"הֵיי, אני מכיר אותך," אמר. "את אנני!"
כעבור עשרה חודשים התארסו.

אנני היתה מאושרת בתחילה. אבל ככל שהחתונה התקרבה היא התחילה לדאוג. היא התקשתה לישון. "התוכניות שלי אף פעם לא מסתדרות," אמרה לפאולו. הוא כרך את זרועו על כתפיה והזכיר לה שלא היתה לה "תוכנית" להיתקל בו באותו היום בבית החולים, נכון?

אנני הרימה גבה. "אתה בטוח?"
פאולו צחק. "זאת האנני שאני עומד להתחתן איתה!"
אבל דאגותיה לא שככו.

"הנה," אמר פאולו והושיט לה חפץ קטן וצהוב, עשוי מחוטי ברזל מכוסים פלומה רכה שהתעקלו ויצרו אוזניים מעוגלות למעלה ורגליים מעוגלות למטה.

"ארנב," אמרה אנני.
"אהה."
"ממנקי מקטרות?"
"כן."
"איפה השגת אותו?"
"הכנתי אותו. למה?"

אנני העבירה את משקלה מרגל לרגל. לפתע חשה אי־נוחות. היא הסתכלה לעברו האחר של החדר וראתה שוב את הזקן. סנטרו היה מכוסה זיפים לבנים והחליפה שלבש היתה בת שלושים שנה. אבל מה שמשך את תשומת לבה היה עורו: הוא היה מוזר, כמעט זוהר.

מאיפה אני מכירה את האיש הזה?
"הוא לא מוצא חן בעינייך?"
אנני מצמצה. "מה?"
"הארנב שלך."
"אה, אני אוהבת אותו. כן."

"כן," חזר אחריה פאולו, כאילו מהרהר במילה. "אנחנו אומרים הרבה 'כן' היום."

אנני חייכה ושפשפה את היצור הקטן. אבל גל קור חלף בגופה.

ארנב ממנקי מקטרות - כמו זה שפאולו נתן לה - היה בידיה של אנני ביום של התאונה הרת האסון, מתנה מהאיש הזקן עם הזיפים שראתה עכשיו בחתונתה, האיש שלא זכרה מנין היא מכירה אותו. איש שמת לפני יותר מעשרים שנה.

שמו היה אדי. הוא עבד ברציף רוּבִּי. תפקידו היה לתקן את המתקנים. מדי יום הוא שימן את המסילות וחיזק את הברגים והקשיב והסתכל והסתובב ללא הרף כדי לאתר בעיות. הוא החזיק מנקי מקטרות בכיס חולצתו ופיתל אותם לדמויות משעשעות למען הלקוחות הקטנים של הפארק.

ביום התאונה אמה של אנני השאירה אותה לבדה והלכה לבלות עם החבר החדש שלה. אדי הביט באוקיינוס כשאנני התקרבה אליו, לבושה מכנסיים גזורים וחולצת טריקו ירוקה בהירה עם הדפס של ברווז מצויר.

"סליייחה, אתה אדי תחזוקה?" שאלה כשקראה את התג על חולצתו. "פשוט אדי," נאנח.
"אדי?"
"אהה?"
"אתה יכול לעשות לי...?"
היא הצמידה את ידיה כמו בתפילה. "נו, באמת, ילדה, אין לי עודף זמן."
"אתה יכול לעשות לי חיה? אתה יכול?"

אדי הרים את מבטו למעלה במשובה, כאילו הוא צריך לחשוב על זה. ואז הוציא שלושה מנקי מקטרות צהובים ועשה לה ארנב - בדיוק כמו זה שפאולו נתן לה זה עתה.

"תודהההה," אמרה והתרחקה בצעדי ריקוד. שתים־עשרה דקות אחר כך, אדי מת.


דף הבית | חדשים במטר | רכישת ספרים | על ההוצאה | הגשת כתבי יד | יצירת קשר | תנאי השימוש באתר
© כל הזכויות שמורות: מטר הוצאה לאור בע"מ, הוצאת מטר 2006 | על ידי סמיוטיקה