להמשיך בקניות
  סה"כ ספרים בסל הקניות:       סה"כ לתשלום ללא דמי משלוח:      

  

 שינוי גודל אות:

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

   סיפורת    ספרות מתורגמת   זעמו הנסתר של הלב

חיפוש מתקדם
חיפוש ספר
()   הסל שלי     
» ספרות מתורגמת
» ספרות מקור
» כל הספרים
» סדרת ענייני דיומא
» סדרת משני עולם
» מדריכים לאובדי עצות
» השקעות וניהול פיננסי
» ספרי ניהול ואסטרטגיה
» יזמות
» יצירתיות
» העשרה בארגון
» ספרי שיווק ומכירות
» סדרת אבא עשיר
» נושאים שונים
» זוגיות ואינטימיות
» יחסים במשפחה
» תזונה נכונה
» לאכול ולרזות
» התמודדות
» בריאות ורפואה
» אל תקחו הכל ללב
» כל הספרים
» סדרת מלודי
» סדרת לולו
» חפשו את המטמון
» ספרים נפרשים
» מוזיקה לפעוטות
» הסיפורים הקטנים שלי
» טוב לדעת - לפעוטות
» מציק ומצחיק
» כל הספרים
» עלילות ספיידרוויק
» סדרת ספטימוס היפ
» ילדי המנורה
» יומני הסודי ביותר
» סדרת Glee
» קלמנטיין
» סדרת כנפיים
» שרלוק הולמס
» יצורים יפהפיים
» נחל שלדים
» הצרות של אולי וג'קפיץ
» טרילוגיית וונדלה
» כל הספרים
» סודות הלוחשת
» ברליץ מדריכי כיס
» ברליץ צעד אחר צעד
» מתנה לכל עת
» מילים על ...
» הדרך אל האושר
» מילים שיוצאות מן הלב
» הסדרה של בראדלי
» קסם - ספרי צביעה
» כל הספרים
» ספרי אבא עשיר
» יועצי אבא עשיר
הוצאת מטר בפייסבוק

   

   על הספר   על המחבר   פרטים נוספים   חדר קריאה  שתפו ספר זה עם החבריםהדפסה ידידותית לסיווג הספרים  בקטלוגחזרה לדף הקודם
תמונה מוגדלת ופרטים נוספים

מחיר קטלוגי: 99.00 ש"ח
המחיר באתר: 69.3 ש"ח

./covers/2220_120.jpg2220

זעמו הנסתר של הלב

זעמו הנסתר של הלב


69.3
הוסף לעגלה

ספרים -   לתשלום
הוספה לסל הקניות
סל הקניות שלי

זעמו הנסתר של הלב | ג׳ון בוין

חלק ראשון: בושה
1945, גלגל חמישי | אנשי גולין הטובים

הרבה לפני שגילינו שהאב ג'יימס מונרו הוליד שני ילדים משתי נשים שונות, אחת מדרימָליג והשנייה מקְלוֹנָקילְטי, הוא ניצב ליד המזבח בכנסיית גבירתנו, כוכב הים, שבעיירה גולין במחוז וסט קוֹרק והכריז שאמי זונה.

המשפחה כולה ישבה בשורה השנייה. סבי, במושב הסמוך למעבר, מירק בממחטה את תחריט הברונזה לזכר הוריו, שמוסמר אל משענת העץ שלפניו. הוא לבש את חליפת יום ראשון שסבתי גיהצה בלילה, ואילו היא עצמה ליפפה מחרוזת של אבני יָשפֵה סביב אצבעותיה העקומות והניעה את שפתיה בשקט, עד שהניח את ידו על ידה והורה לה לשתוק. ששת דודי, ששערם הכהה הבריק מלַכּה בניחוח ורדים, ישבו לידה בסדר עולה של גיל וטיפשות.

כל אחד היה נמוך בכשלושה סנטימטרים משכנו, וההבדלים ניכרו היטב מאחור. הבנים השתדלו כמיטב יכולתם להישאר ערים בבוקר ההוא; בלילה התקיים נשף בסְקאל, והם חזרו מעופשים משתייה והספיקו לישון שעות ספורות בלבד לפני שהעיר אותם אביהם למיסה.

בסוף השורה, תחת תגליף עץ של התחנה העשירית בדרך הצלב, ישבה אמא, ובטנה פרפרה בחשש מפני הבאות. היא בקושי העזה להרים את עיניה. המיסה נפתחה כרגיל, כך סיפרה לי לימים, בטקסים המקדימים, בניהולו היגע של הכומר ובשירת קיריהֶ צורמת של הנוכחים.

ויליאם פיני, שכנהּ של אמא מבָּלידֶוולין, עשה את דרכו אל הדוכן במלוא הדרו, נכון להנחות את הקריאה הראשונה והשנייה בכתבי הקודש. הוא כחכח בגרונו אל לב המיקרופון והגה כל מילה בהטעמה דרמטית, כאילו הופיע על בימת תיאטרון האֶבּי. האב מונרו, שהזיע למכביר מכּובד הגלימות ומעוצמת הזעם, המשיך בקטעי הללויה והבשורה, ואז הזמין את כולם לשבת, ושלושה נערי מזבח סמוקי לחיים מיהרו אל הספסלים הצדדיים כשהם מחליפים ביניהם מבטים נרגשים.

אולי הם קראו בסתר את רשימותיו של הכומר, או שמעו אותו משנן את המילים כשעטה את הגלימה מעל ראשו. ואולי פשוט ידעו עד כמה אכזרי האיש מסוגל להיות, ושמחו שהפעם אכזריותו אינה מופנית אליהם. "אבות אבותי מופיעים ברשומות של גולין מאז ראשית התיעוד," הוא פתח והשקיף על מאה וחמישים ראשים מורמים ועל ראש אחד מורכן. "שמעתי פעם שמועה מחרידה שסבא רבא שלי הקים משפחה בבֶּנטרי, אבל מעולם לא נתקלתי בראיה מוצקה לכך." מעולם לא נתקלתי בראיה מוצקה לכך." קולות צחוק מלאי הערכה בקעו מהקהל; מעט קרתנות מעולם לא הרגה איש.

"אמא שלי," הוא המשיך, "צדקת שכמותה, אהבה את הקהילה הזאת. היא העבירה חיים שלמים ברדיוס של כמה קילומטרים, ולא התחרטה על כך לרגע. אנשים טובים חיים בווסט קורק, היא אמרה לי תמיד. קתולים טובים, הגונים. ואתם יודעים מה מעולם לא היתה לי סיבה לפקפק בדבריה. עד היום."

אדווה חלפה בכנסייה. "עד היום," חזר האב מונרו לאטו, ונענע בראשו בצער. "האם קתרין גוֹגין נמצאת כאן הבוקר?" שאל והביט סביבו כאילו לא ידע שהיא יושבת במקום שבו ישבה בכל יום ראשון בשש?עשרה השנים האחרונות. בן רגע נפנו לעברה ראשיהם של כל גבר, אישה וילד. כולם נעצו בה מבט, חוץ מסבי וששת דודי, שהביטו נכחם בנחישות, וסבתי, שהרכינה את ראשה בדיוק כשזקפה אמא את שלה, מעין נָד?נֵד של בושה.

"קתרין גוֹגין, הנה את," אמר הכומר בחיוך וסימן לה להתקרב. "תהיי ילדה טובה ובואי אלי."

אמא קמה אט?אט והתקדמה לעבר המזבח, שאליו לא התקרבה מאז טקס הקבלה בברית הכנסייה. לימים סיפרה לי שפניה לא היו אדומות, אלא חיוורות. היה חם בכנסייה ביום ההוא, חום של קיץ דביק והבל פה של מאמינים נרגשים, והיא התנודדה וחששה שתתעלף ותיזנח על רצפת השיש, ותקמול ותירקב שם למען יראו וייראו. היא הרימה את עיניה בחשש אל האב מונרו, ומבטיהם הצטלבו לרגע, אך מיד הסבה את מבטה.

"ממש שה תמים," אמר האב מונרו ושלח חצי חיוך אל עדתו. "בת כמה את, קתרין?" הוא שאל.

"שש-עשרה, אבי," אמרה אמא.

"דברי בקול, כדי שגם האנשים הטובים בירכתי הכנסייה יוכלו לשמוע אותך."

"שש-עשרה, אבי."

אמך ועל אביך, שמאז ומעולם ניהלו אורח חיים נוצרי הגון והסבו גאווה להוריהם. על אחייך, שכידוע לכול הם בחורים חרוצים והגונים שמימיהם לא הסיטו נערה מדרך הישר. את רואה אותם, קתרין גוגין?"

"כן, אבי."

"אם אצטרך להגיד לך עוד פעם אחת להרים את הקול, אני אכה אותך כאן על המזבח, ואיש לא יוכל להאשים אותי."

"כן, אבי," היא חזרה בקול רם.

"כן. ברור לך שזה הכן האחרון שאת אומרת בכנסייה הזאת, נכון, ילדונת? בשבילך אין שום חתונה באופק. אני רואה שאת מכסה בידייך את הבטן השמנה שלך. האם את מסתירה שם איזה סוד קטן?"

הקהל עצר את נשימתו. הקהילה חשדה, כמובן - מה עוד זה יכול להיות? - אבל חיכתה לאישור. מבטים ניתזו בין חברים ואויבים, שיחות התגלגלו בתוך ראשים. הגוֹגינים, הם יאמרו. כמה צפוי. הוא בקושי מסוגל לכתוב את השם שלו על פיסת נייר, והיא תימהונית.

"אני לא יודעת, אבי," אמרה אמא.

"את לא יודעת. ודאי שאת לא יודעת. הרי את סתם זנזונת קטנה עם שכל של ארנבת במאורה, לא? והמוסריות שלך בהתאם, אם יורשה לי להוסיף. עלמות יקרות," הוא הגביר את קולו, הסב את ראשו אל אנשי גולין, שישבו ללא ניע, והצביע עליה. "תסתכלו טוב-טוב על קתרין גוגין ותראו מה קורה למי שמתייחסת אל הבתולים שלה בקלות ראש. היא מוצאת את עצמה עם ילד בבטן, ובלי בעל שיטפל בה ובו."

שאגה פשטה בכנסייה. רק שנה קודם לכן נכנסה נערה משֶרקין איילנד להיריון, והשערורייה היתה פשוט נפלאה. דבר דומה קרה גם בסקיבֵּרין בחג המולד שנתיים לפני כן. האם גם גולין עתידה לשאת אות קלון שכזה? אם כן, החדשות ודאי יתפשטו ברחבי וסט קורק עד שעת התה.

"וכעת, קתרין גוגין," המשיך האב מונרו, הניח יד על כתפה ומעך את העצם בחוזקה. "בפני האל ובני משפחתך וכל חברי הקהילה הטובים, עלייך לנקוב בשמו של הפרחח ששכב איתך. עלייך לנקוב בשמו כעת, כדי שיתוודה ויזכה אולי במחילת האל. אחר כך עלייך לצאת מהכנסייה ומהקהילה הזאת, ולחדול להכתים את שמה הטוב של גולין, את שומעת?" היא הרימה את עיניה והפנתה אותן אל סבי, שפניו התאבנו כגרניט ומבטו היה נעוץ בפסל הצלוב התלוי מאחורי המזבח.

"אביך האומלל לא יוכל לעזור לך עכשיו," אמר הכומר, שעקב אחרי מבטה. "אין ספק שהוא לא מעוניין עוד בשום קשר איתך. הוא אמר לי את זה בעצמו אמש, כשהגיע לבית הכומר ובישר לי את החדשות המבישות.

ושאיש כאן לא יעז להאשים את בּוֹסקוֹ גוגין, שגידל את ילדיו לעילא ולעילא וחינך אותם לערכים קתוליים. איך אפשר להטיל עליו את האחריות לתפוח רקוב אחד בארגז שכולו תפוחים טובים? נקבי בשמו של הפרחח ברגע זה, קתרין גוגין, נקבי בשמו כדי שנוכל לנדות אותך ולא נצטרך עוד להביט בפנייך המזוהמות. אולי את לא יודעת איך קוראים לו? זה העניין? האם היו רבים, ולכן את לא בטוחה?"

מלמולים מהוסים של אי?שביעות רצון נשמעו ברחבי הכנסייה. אולי כבר בעיצומה של ההתרגשות חשב הקהל שהאב מונרו הרחיק לכת כשרמז שבניהם של כולם לוקים בפגם מוסרי. האב מונרו, אשר במשך שני עשורים נשא מאות דרשות בכנסייה הזאת, חש היטב את השינוי באווירה ונסוג מעט.

"לא," הוא אמר. "לא, אני רואה שעוד נותר בך שמץ הגינות. היה רק אחד, ואת תגידי איך קוראים לו תכף ומיד, קתרין גוגין, כי אם לא תאמרי, אני אדע בדיוק למה את שותקת."

"אני לא אגיד," אמרה אמא ונענעה בראשה.

"סליחה?"

"אני לא אגיד," היא חזרה.

"לא תגידי? הזמן להצטנעות חלף מזמן, את לא חושבת? תני את השם, ילדונת, כי אם לא תיתני, אני נשבע בצלב שאסלק אותך מבית האלוהים בהצלפות ובבושת פנים."

כעת היא הרימה את מבטה וסקרה את סביבותיה. זה היה כמו בסרט, היא סיפרה לימים. איש לא נשם, וכולם תהו אל מי תופנה האצבע המאשימה. כל אם התפללה שלא יהיה זה בנה, או גרוע מזה, בעלה.

היא פתחה את פיה, ונראה היה שהיא עומדת לענות, אבל אז נמלכה בדעתה ונענעה בראשה.

"אני לא אגיד," חזרה בשקט.

"אז תסתלקי מפה," אמר האב מונרו, התייצב מאחוריה ובעט בה בעקב מגפו. היא התגלגלה במדרגות בידיים מושטות; כנראה כבר בשלב זה בהתפתחותי היתה מוכנה להגן עלי בחירוף נפש. "תסתלקי מפה, מופקרת שכמוך, צאי מגולין וקחי איתך את קלונך. בלונדון יש בתים מיוחדים בשביל בנות כמוך, ומיטות שעליהן תוכלי לשכב על הגב ולפתוח את הרגליים לכל דכפין, כדי לספק את תאוותך הנלוזה."

הנוכחים השתנקו מעונג מבועת, הנערים צהלו לנוכח הרעיון, וכשאמא התרוממה במאמץ, שוב ניגש אליה הכומר וגרר אותה בזרועה לאורך המעבר. הוא נטף ריר עד הסנטר, ופניו היו אדומות מרוגז, וייתכן שגם ריגושו בלט לעיני מי שידעו היכן לחפש אותו. סבתא הביטה סביבה, אבל סבא דחק מרפק לזרועה, והיא חדלה מיד.

דודי אדי, הצעיר מבין השישה, והקרוב ביותר לגילה של אמא, קם וצעק, "מספיק עם זה, באמת." למשמע הדברים קם סבא והפיל את בנו ארצה בחבטת אגרוף בלסת. אמא לא ראתה מה קרה שם אחר כך, כי האב מונרו השליך אותה אל בית הקברות שמאחורי הכנסייה, הורה לה לעזוב את הכפר בתוך שעה, והבטיח שמרגע זה ואילך לא יעלה עוד השם קתרין גוגין על דל שפתיים בקהילת גולין.

היא סיפרה לי ששכבה על הארץ כמה דקות בידיעה שנותרה עוד כחצי שעה עד תום המיסה, ואז קמה במאמץ מסוים ופנתה לעבר ביתה, ששם, ניחשה, כבר מחכה לה תיק מחוץ לדלת.

"קיטי."

קול נשמע מאחוריה, והיא הסתובבה והופתעה לראות את אבי, שהתקדם לעברה בעצבנות. היא הבחינה בו קודם לכן, כמובן, בשורה האחורית בכנסייה, כשהכומר גרר אותה לעבר הדלתות, ולזכותו ייאמר שגם הוא נראה מבויש.

"לא עשיתָ מספיק?" שאלה וכיסתה את פיה בידה, וכשהסירה אותה בחנה את הדם שחדר תחת ציפורניה שצמחו פרא.

"זה בכלל לא מה שרציתי," אמר לה. "אני מצטער על הבעיה שלך, באמת."

"הבעיה שלי?" היא שאלה. "בעולם אחר זאת היתה הבעיה שלך."

"בחייך, קיטי," הוא פנה אליה בשם שבו כינה אותה משחר ילדותה. "אל תהיי כזאת. קחי שני פאונד," הוסיף והושיט לה שני שטרות איריים ירוקים. "זה יעזור לך לפתוח דף חדש."

היא הביטה בשטרות, ואז קרעה אותם במרכזם לנגד עיניו.

"אחח, קיטי, אין שום צורך ל - "

"לא משנה מה האיש הזה אומר, אני לא זונה," אמרה לו בעודה מקמטת את קרעי השטרות לכדור וזורקת אותו עליו. "קח את השטרות שלך. תדביק אותם בנייר דבק ותקנה לדודה ג'ין שמלה נחמדה ליום ההולדת."

"אלוהים, קיטי, אולי תנמיכי את הקול, בשם אלוהים?"

"לא תשמע אותו שוב," היא אמרה, הסתובבה והחלה לעשות את דרכה הביתה, ואל האוטובוס היוצא לדבלין לפנות ערב. "שיהיה לך בהצלחה." ובמילים אלה עזבה את כפר הולדתה גולין, ולא תראה אותו שוב אלא כעבור יותר משישים שנה, כשתשוטט איתי בין הקברים ותתור אחר שרידי המשפחה שנידתה אותה.

דף הבית | חדשים במטר | רכישת ספרים | על ההוצאה | הגשת כתבי יד | יצירת קשר | תנאי השימוש באתר
© כל הזכויות שמורות: מטר הוצאה לאור בע"מ, הוצאת מטר 2006 | על ידי סמיוטיקה