להמשיך בקניות
  סה"כ ספרים בסל הקניות:       סה"כ לתשלום ללא דמי משלוח:      

  

 שינוי גודל אות:

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

   סיפורת    ספרות מקור   עו"ד ועו"ד

חיפוש מתקדם
חיפוש ספר
()   הסל שלי     
» ספרות מתורגמת
» ספרות מקור
» כל הספרים
» סדרת ענייני דיומא
» סדרת משני עולם
» מדריכים לאובדי עצות
» השקעות וניהול פיננסי
» ספרי ניהול ואסטרטגיה
» יזמות
» יצירתיות
» העשרה בארגון
» ספרי שיווק ומכירות
» סדרת אבא עשיר
» נושאים שונים
» זוגיות ואינטימיות
» יחסים במשפחה
» תזונה נכונה
» לאכול ולרזות
» התמודדות
» בריאות ורפואה
» אל תקחו הכל ללב
» כל הספרים
» סדרת מלודי
» סדרת לולו
» חפשו את המטמון
» ספרים נפרשים
» מוזיקה לפעוטות
» הסיפורים הקטנים שלי
» טוב לדעת - לפעוטות
» מציק ומצחיק
» כל הספרים
» עלילות ספיידרוויק
» סדרת ספטימוס היפ
» ילדי המנורה
» יומני הסודי ביותר
» סדרת Glee
» קלמנטיין
» סדרת כנפיים
» שרלוק הולמס
» יצורים יפהפיים
» נחל שלדים
» הצרות של אולי וג'קפיץ
» טרילוגיית וונדלה
» כל הספרים
» סודות הלוחשת
» ברליץ מדריכי כיס
» ברליץ צעד אחר צעד
» מתנה לכל עת
» מילים על ...
» הדרך אל האושר
» מילים שיוצאות מן הלב
» הסדרה של בראדלי
» קסם - ספרי צביעה
» כל הספרים
» ספרי אבא עשיר
» יועצי אבא עשיר
הוצאת מטר בפייסבוק

   

   על הספר   על המחברת   פרטים נוספים   חדר קריאה  שתפו ספר זה עם החבריםהדפסה ידידותית לסיווג הספרים  בקטלוגחזרה לדף הקודם
תמונה מוגדלת ופרטים נוספים

מחיר קטלוגי: 95.00 ש"ח
המחיר באתר: 66.5 ש"ח

./covers/2207_120.jpg2207

עו"ד ועו"ד

עו"ד ועו"ד


66.5
הוסף לעגלה

ספרים -   לתשלום
הוספה לסל הקניות
סל הקניות שלי

עו"ד ועו"ד | יעל שרר

אוגוסט 2011 | [1]

כמו פטריות ענקיות הם צצו בִּן לילה, מתפשטים לאורך השדרה, וכיסאות ים מתקפלים סובבים אותם כירחי לוויין. אלפי צעירים פשטו מעליהם חולצות ואת עוּלם של ארבעה קירות, ויצאו לפסטיבל מחאה נואש, בתחילתו נלעג כמעט עד הרגע שבו הוצפה השדרה באוהלים, ושיח חדש נולד כמו מילה ראשונה מפיו של עולל.

היה נדמה שהמחאה האינטנסיבית, חיי היומיום החדשים והמוזרים שנוצרו במחנה הפליטים האליטיסטי תחת עצי הפיקוס הספקניים חלפה על פני "יקותיאלי ושות'" כמו זרם מים, שוחק בגדה אך שנים יחלפו בטרם ימוטט אותה, חזק וסוער ככל שיהיה. הנהר זורם, אך הגדה עיקשת וזקופה.

סוּף יבש התנענע בה כמו משחר ההיסטוריה, בדיוק לצלילה של אותה רוח ישנה ומבשרת רעה, ועל הגדה הזאת הוא עבד בקיץ ההוא שנדמה היה בו שכולו שינוי ועידן חדש. במשרדו הקריר בוויצמן פינת שאול המלך — שדרות רוטשילד, שלטי המחאה והזמנות הסושי לאוהלים היו רחוקים מאוד.

במשרדים הקרירים נערמו התזכירים והתצהירים כמו לא התרחש בחוץ דבר משמעותי, והררי התיקים תויקו ונגרסו לחלופין, בין אם מחירי השכירות עלו או ירדו. מדי פעם הציץ מן החלון וראה את המפגינים צועדים חדורי מטרה עם שלטים ומגפונים, כאילו הביט לתוך מציאות אחרת, מקבילה, שבה לאנשים אחרים בגילו היו עזוז וגבורה, מתובלים בתחושת קיפוח שלו מעולם לא היתה. הוא נסוג מן החלון באי־נוחות.

הווילון הוונציאני שמאחוריו היה שבור בכמה מקומות, לעומתו החליפה היקרה שלו נראתה קצת מגוחכת. הוא היה יפה יחסית לבחור, עם בייבי פייס ועיניים כחולות רכות. יכול להיות שמזקן רק היה מרוויח. "כמה זמן אתה כבר עורך דין?" היא שאלה אותו.

הוא רצה להגיד לה את האמת מיד, אבל משהו אגואיסטי בתוכו לא נתן לו. הוא פשוט שאל "למה?" וקיווה שהיא תסתבך עם עצמה.

"זה המשרד שלך?"
הוא הנהן.

עיניה הכהות נדדו סביב בזמן שתלתליה עקבו אחרי מבטה. רק הקצוות היו מחומצנים ותאמו את האף המנומש ואת הג'ינס הדהוי למראה מטעה של נערת חוף, אבל היא היתה רחוקה מכך.

"בדרך כלל אנשים תולים את התעודות שלהם במשרד. ואתה לא... לימור גושן." היא הפנתה אליו מבט מאשים. הוא משך בכתפיים והסביר שהוא משתמש במשרד של מישהי שנמצאת בשמירת היריון. הוא חדש כאן ועוד אין לו ממש משרד משלו. הוא עוד לא תלה את התעודה שלו על הקיר. על הפנים שלה היתה הבעה ספקנית.

"מתי התחלת לעבוד כאן?"
"ביום שישי."
"עבדת במשרד אחר קודם?"
"לא בתור עורך דין."
"היום יום ראשון."
"כן."
"והשעה תשע בבוקר."
"תשע ורבע."

"אני התיק הראשון שלך," היא פסקה נחרצת וניערה את התלתלים שלה. הוא שתק רגע, ואז אמר בביטחון שזה יתרון עצום עבורה.

"עורך דין ותיק היה מתייחס לתיק שלך כאל דבר שבשגרה. בשבילי זו הזדמנות להוכיח את עצמי ולעשות רושם על הבוס. אני אריב עם חברת הביטוח בשיניים ובציפורניים בשבילך, כולם רוצים להפגיז בתיק הראשון שלהם."

היא הסתכלה עליו במבט מדוד.

"עורך דין רגיל היה מוציא פה שש או שבע, אני אריב עד שאני אוציא עשר, האינטרס שלי פה הוא להרשים את הקולגות, זה לגמרי לטובתך. אני גם אתן לך יחס אישי ואזכור אותך כל הקריירה שלי..."

הוא הבזיק אליה חיוך מלא שיניים לבנות ונשען אחורה בכיסא. אותו מבט ישיר ולא מתפשר הופנה אליו שוב. היא צעירה ממנו, חשב, אבל לא בהרבה, והיא לא מכוערת.

"מבחינתי ההבדל בין שש או שבע לעשר הוא מאוד משמעותי," היא אמרה, והוא הנהן. "אתה עורך דין טוב?" היא שיכלה את רגליה השזופות ומוללה את קצה הקרע במכנסיה ואת האניצים הלבנים שבקעו מהם, ורק אז הפנתה אליו מבט נועז ומתריס.

"בואי נקווה, לטובת שנינו," אמר והעביר יד לחה מזיעה בשערו הקצר. "אני מצפה ממך לקרוע להם את הצורה," הצהירה בנחישות.

"זה יהיה לי לעונג."
"ולא לוותר להם," הזהירה.
"מה פתאום?" מחה.
"ולא להתפשר או משהו כזה."

הוא שוב נשען קדימה והרים אחד מהדפים שהדפיס לפני שהגיעה. הוא ליקק את קצה האצבע כדי להפריד בין הדפים, ואז ריסן את העניבה שהשתרבבה אל הערמה בידו השנייה, ניסה לגלגל קדימה את הכיסא והצליח רק בניסיון השני. הוא השתעל, העביר שוב יד בשערו הבהיר, והושיט לה דף נייר אחרי בדיקה נוספת שאכן מדובר במסמך הנכון.

"עשיתי רשימה של כל המסמכים שאני צריך. את רואה? צילומים של התעודת זהות שלך וכל התעודות הרפואיות והמסמכים של האשפוז וחוות הדעת של האורתופד — את כל הדברים האלה תאספי, ותשלחי אלי בפקס כמה שיותר מהר. ככל שזה מגיע אלי יותר מהר, ככה יותר מהר את תקבלי את הכסף."

"יש לי פה תעודת זהות, יש לך מכונת צילום?"
"תעבירי לי הכול ביחד, עם התעודת זהות, בבת אחת את הכול."
"היום בערב זה בסדר?"

"בוודאי," הוא אמר בחיוך. "אני אעבוד עד מאוחר, את יכולה גם להתקשר אלי לנייד מתי שאת רוצה, או פה למשרד, אני אשמח לענות לך על כל שאלה."

היא לקחה את הרשימה, קיפלה אותה והכניסה לתרמיל הגב שלה. "יש לך כרטיס ביקור?" שאלה.

"עוד לא, בינתיים פשוט תכניסי אותי לזיכרון," ענה לפני שסגרה את הדלת.

אחרי שהלכה הרגיש מרוצה מאוד מעצמו. כאילו שעכשיו הוא קצת יותר ותיק, קצת יותר מנוסה. מחר ימסגר את התעודה וגם ידפיס לעצמו כרטיסי ביקור, אפילו אם זה רק מאה חתיכות שיהיו לו להתחלה. אפילו סתם בלבן עם הפונט הכי בנאלי, אבל עם השם שלו והטלפון, ומתחת יהיה כתוב "עורך דין". כל כך נהנה מהמחשבה הזאת, שהוא היה יכול ממש לטעום אותה — מתוקה, מתוקה, מתוקה.

יוני 2011 | [2]

היה חם כל כך, שהיא העדיפה להידחק לפער הקטן בין שיחי ההרדוף מאשר לחכות בתחנת האוטובוס. ילדים אחרים חלפו על פניה, חלקם לא הבחינו בה וחלקם התעלמו ממנה אף על פי שלמדה איתם. היא ליקקה את השפתיים כשראתה שתיים מהילדות בשכבה מעל עם טייץ בהדפס ג'ינס וארטיק. מכנסי הניילון הקצרים שלה נדבקו אליה והשמיעו קול מציצה משונה כשנדבקו לירכיים המיוזעות שלה. האוטובוס איחר והילדים עמדו בשמש, דיברו וצחקו, אבל החרישו לכמה רגעים כשהגיע רן זמר.

הוא היה ילד יפה עם פנים עדינות ועיניים רכות. הוא ניגן בגיטרה ושיחק טניס ברמת השרון, והיה לו מחשב משלו בבית, אצלו בחדר. הוא סיפר שהוא נוסע לסאמר סקול בעוד עשרה ימים, והחדשות שהוא נוסע לבד לגמרי ללונדון כבר התפשטו, וגם בלי זה תמיד דיברו עליו. הוא לא שיחק כדורגל ולא הלך מכות, לא אכל נזלת ולא לבש גופיות של הלייקרס, כולם ידעו שהוא יותר טוב מהם, והוא אפילו לא היה צריך להגיד שום דבר.

היא הסתכלה איך הוא ניגש להגיד שלום לבנות עם הארטיק, ואחת מהן הציעה לו לֶק והוא לקח. הלשון שלו היתה יותר ורודה משל כל אחד אחר. הבטן שלה קרקרה בקול רם. היא היתה צמאה וחיפשה את המימייה הכחולה שלה בילקוט, אבל היא לא היתה שם.

האוטובוס הגיע בנסיעה אטית וגלש לתוך המפרץ שמחוץ לבית הספר, משפשף את שולי המדרכה בצליל ניגוב מתמשך. אם אמא שלה תגלה שהיא שוב השאירה מימייה בבית הספר, היא תצרח עליה, ואם אבא שלה יגלה, אז יהיה יותר גרוע. זו בכלל לא היתה דילמה. היא הביטה באוטובוס מעמיס את כולם וזוחל ממפרץ החניה, כדי להשתלב בתנועה הערה של מכוניות נהוגות בידי הורים.

היא התרוממה מבין השיחים והסיטה את הענפים כדי להזדקף, מוחה מעצמה קורי עכביש ואדמת חמרה, נועלת מחדש את הסנדלים. ההליכה ברגל תהיה ארוכה והיא היתה כל כך רעבה, אבל האוטובוס כבר נסע ולא היה אפשר לקחת את זה בחזרה. היא תרגיע את ההמיה בבטן עם מים מהמימייה וזהו. היא פסעה לעבר בית הספר רק כדי למצוא את השער סגור.

זה היה קצת מוזר, כי היא אף פעם לא ראתה אותו סגור. כשהיא הגיעה אליו, תמיד היה פתוח. במוחה המצב "סגור" לא היה קיים בהקשר לשער בית הספר. היא הקדישה לעניין עוד כמה שניות של מחשבה, בזמן שחפרה עם הסנדל בחול. גם האוטובוס כבר נסע, גם אין מים. בחום הזה היא עוד תתחיל להרגיש לא טוב. היא הביטה מסביב. הגדר היתה גבוהה, אבל מאחורי בית הספר היתה מסלעה, ושם היא תטפס על האבן ואז תוכל לקפוץ מעבר לגדר למגרש כדורגל. היא זמזמה לעצמה בזמן שהקיפה את המתחם. הבטן נדבקה לה לגב, וממש התחיל לכאוב לה בפופיק.

בגלל הדחיפות טיפסה במהירות על המסלעה, הניחה רגל אחת על האבן שניצבה בראש והעבירה את הרגל השנייה מעבר לגדר ומיד ניסתה לקפוץ למטה. במקום לנחות נתפסו מכנסי הניילון הקצרים בגדר והיא מצאה את עצמה תלויה בין שמים לארץ, כשאחד ממוטות הגדר, משורבב בתוך מכנסיה ויוצא מלמעלה כשהגומי מהודק עליו. בתחילה היתה נבוכה.

אחר כך ניסתה לאחוז בידיה את הגדר שמאחור ולהרים עצמה מלמעלה כדי להיחלץ, אך בזווית הזאת לא הצליחה להיאחז, ודאי לא להניף את עצמה מעלה. ידיה התעייפו, והיא נותרה תלויה על הגדר. יללה עצובה בקעה מפיה, כמו יללה של חיה, כשנאבקה נואשות בבד הניילון השחור בניסיון למשוך את המכנס מעל מוט הגדר. אך המכנסיים היו קצרים מדי ולא נמתחו. היא הרפתה את כל איבריה, מתנדנדת כמו כוכב לכת באחד מדגמי הגלקסיה שבמעבדה.

היה כל כך חם, שהזיעה ממצחה התגבשה לטיפות וזלגה ממצחה אל גבותיה, לרקות וללחיים, וחלק מהטיפות החליקו לצוואר. כשנטלי הטתה ראשה, התמקמה אחת מהן בסנטר וקפצה ארצה, מותירה את נטלי הרחק מאחור. היא לא יכלה להישאר תלויה על הגדר, בסוף עוד תמות ברעב ובצמא. בייאוש ניסתה שוב בפראות להיאחז בגדר, להרחיק את המכנסיים מעבר למוט, וכשהתייאשה משכה במכנסיים בלית ברירה עד ששמעה צליל קריעה. היא עזבה אותם בבת אחת. אם ייקרעו מכנסיה, בטוח שאביה יחטיף לה. זה לא היה בכלל עניין לספק, אבל גם לאחר שעזבה את המכנסיים והרחיקה את ידיה הוסיף קול הקריעה האטי והמייסר להישמע, וכאשר טלטלה מעט את הרגליים מצאה את עצמה פתאום מוטחת ארצה בבת אחת בקול תלישה מחריד. היא קיבלה מכה חזקה בסנטר, וכל הפה שלה התמלא חול. גם היד התעקמה. איזה מפגרת," הוא אמר מהצל שבגב בניין האודיטוריום. "כואב," היא ענתה ושפשפה את פניה, מנסה להבין אם זה ילד שהיא מכירה. היא הבינה שכבר ראתה את הרזה הזה בעבר, אבל לא היה לה מושג מאיזו כיתה הוא. בטח גדול ממנה בשנתיים או משהו. אולי מו״ו. "ככה זה כשטיפשים," אמר לה.
"ראית שנתקעתי, למה לא באת לעזור לי?" השיבה.
"היה מצחיק," הוא אמר ונכנס פנימה. היא ניקתה שוב את גופה מחול, אבל כבר ידעה שהיא ממש מטונפת ובטח יש לה גם חול בשערות. זה לא ממש משנה, ממילא הגיעה כבר מלוכלכת לבית הספר. אתמול לא הכריחו אותה להתקלח, אבל היום הם בטח כבר ישימו לב. היא ניקתה באצבע הקטנה את החול מהאוזניים ומיהרה לתוך הבניין. לפחות בפנים היה קר, בניגוד לתנור שבחוץ. היא התפללה שהדלת בין הלובי של האודיטוריום לבין המסדרון של הכיתות לא תהיה סגורה, ואכן לא היתה, והיא מיהרה לגימ"ל שנייה כדי לגלות את המימייה הכחולה שלה זרוקה בפח. באנחת גועל היא הוציאה אותה מתחת לשאריות ולניירות ודחפה אותה לתיק שלה. היא ידעה שלא תוכל לשתות ממנה עוד עכשיו. גם ככה היה קשה להשיג אותה אחרי שאיבדה את הקודמת. זו בעצם המימייה הישנה של מירון הבן דודה שלה, שדודה מרים נתנה לאמא. גם מכנסי הניילון היו מכנסיים ישנים של מירון. היא שנאה את מכנסיי הניילון השחורים, ובכל פעם שאמרה משהו על זה שהיא הילדה היחידה בכיתה שיש לה ארבעה מכנסי ניילון שחורים, אמא שלה היתה מתעצבנת ואומרת, "העיקר את לבושה". אבל עכשיו היא לא ממש היתה לבושה עם הקרע שנמשך מהמפשעה עד למעלה, כשרק חגורת הגומי מקיפה את המותן, וחשף עכוז אחד ושוליים של תחתונים ורודים, קטנים מדי.

"למה את מוציאה דברים מהפח?" הוא התעניין.
"למה אתה בבית ספר כשסגור?"

"שמתי משחת שיניים על הלמטה של הידית בחדר מורים, במעבדה ובחדר של אב הבית," אמר הזר, וצחוק של תענוג נצץ בעיניו החומות. נטלי הכתיפה את הילקוט, ובטנה השמיעה קולות גרגור ושריקה

"רוצה לראות משהו מגניב?" שאל.
"לא."
"את רעבה?"
"למה?"
"יש לי בוטנים מלוחים, רוצה?"

הוא הוציא שקית נייר של פיצוחייה ופתח אותה, מראה לה את הבוטנים אבל לא ממש מציע. לא מקרב, שתוכל להכניס כף יד קטנה. "זה טעים?" שאלה במבט מלוכסן. אצלה בבית לא היו בוטנים מלוחים והיא לא היתה בטוחה מה הטעם שלהם, אבל בשלב הזה היתה מאוד רעבה ומאוד צמאה.

כשהוא הנהן, ניסתה להושיט יד לשקית והוא הרים אותה באוויר וצחק. היא עשתה כאילו זה לא מזיז לה והתכוונה ללכת לקוּלר, לפחות למלא את הבטן במים, אבל הוא תפס את הרצועה של התיק.

"מה איתך, נו? את רוצה או לא?"

היא נאלצה להודות שכן, היא מאוד רוצה ולא מבינה מה הבעיה — אם הוא רוצה לתת, אז שייתן.

"מה את נותנת לי?" שאל אותה.

היא לא התכוונה להתעכב שם. בוטנים בכלל לא ישביעו אותה. היה לו רק קצת ממילא, ובבית היא תוכל לאכול שתי פרוסות לחם וגבינה ועגבניות ממה שהבשיל בחלקה הקטנה מאחורי הבית, כמה שהיא רק רוצה. היא עקפה אותו והלכה לכיוון האודיטוריום. הוא רדף אחריה והלך לצדה.

"את לא נחמדה," אמר. "אני נחמד אלייך, עוזר לך ומציע לך בוטנים, וכשאני רוצה להראות לך משהו מגניב, את הולכת."

"נו, אז תראה," אמרה, "תראה ודי."

הוא שם את שתי כפות הידיים שלו על חנות מכנסי הג'ינס והביט עליה. "בטח את אף פעם לא ראית."

"ראיתי כן, של אח שלי הגדול כשהוא עשה פיפי בגינה."

"אבל נגעת?"

היא היתה נבוכה ולא ידעה מה לענות, והוא פתח את הכפתור של מכנסי הג'ינס.

"איכס, אתה ילד מגעיל. אני הולכת, אמא שלי עשתה לי ארוחת צהריים."

הוא שוב אחז בתיק שלה. "את ממילא לא יכולה לטפס לבד מעל הגדר כי זה גבוה שם. זה נמוך רק מבחוץ. את סתם פחדנית ואין לך אומץ."

"אומץ לעשות מה?"
"לפתוח לי את הריצ'רץ'."
"וזהו?" גיחכה. "זה הכול? זה כלום!"
"אם תפתחי לי את הריצ'רץ' אני אתן לך בוטן."
"אחד? זהו?"
"כן! למה מה זה כבר לפתוח ריצ'רץ'?
את פותחת מלא ריצ'רצ׳ים כל יום."

היה רגע ארוך של שתיקה בזמן שהיד שלו עדיין היתה על הכתף שלה, מחזיקה ברצועה של התיק ובשקית הנייר, והוא דחף אותה ממש קצת, ממש בעדינות, עד שהגב שלה היה צמוד לקיר, וקירב את האגן שלו אליה כשכף היד שלו עדיין מחזיקה בשולי החנות, בצד של הכפתור.

היא הושיטה את ידה ופתחה את הריצ'רץ' שלו, חושפת תחתונים ירוקים. הוא עזב את רצועת התיק, אך לא התרחק, רק אִפשר לה גישה לשקית הנייר. "אחד, כן?" אמר בטון חמור. היא לקחה בוטן אחד ולעסה אותו. זה היה כמו טעם של גן עדן, גם מלוח וגם מתוק וגם קרמי. וגם עשה תחושה קטיפתית על השיניים.

"אם אני אסגור לך את הריצ'רץ' תיתן לי עוד אחד?" הציעה. הוא כווצ'ץ׳ את שקית הנייר ואחז בידה, והם הלכו יד ביד לתוך האודיטוריום. הוא סגר מאחוריהם את הדלת והתיישב במושב בשורה הראשונה כשהמכנסיים שלו פתוחים.

"בואי הנה," אמר בקול אגבי אף על פי שהיתה ממש לידו. נטלי ניסתה להתיישב בכיסא לידו, אבל הוא הרים את שקית הבוטנים והרחיק אותה ממנה. היא הזדקפה והוא הרחיק את השקית עוד קצת. אחר כך הנמיך אותה והניח בחיקו. "אני אתן לך את הבוטנים," אמר.

היא צעדה צעד אחד ועמדה בין ברכיו הפתוחות והושיטה יד לשקית, אבל איכשהו גם ידעה שהוא לא ייתן לה את הבוטנים. הוא אחז בעדינות בכף ידה ומשך לאט, עד שהיא נאלצה או להתכופף מאוד או לרדת על הברכיים, וכיוון שידה כאבה מהנפילה, מצאה את עצמה מוותרת וכורעת בין ברכיו. כף ידה היתה על התחתונים, מרגישה את הפיפי שלו, שהיה ממש מתחת כמו צינור גמיש. הוא הזיז את היד שלו הלוך וחזור והיא ניסתה קצת למשוך את כף היד והוא נזף בה ואמר שאם היא לא תעשה את זה טוב אז העסקה מבוטלת והיא אמרה שהיא יכולה לעשות את זה טוב ואז הוא שלף את האיבר שלו מעל התחתונים הירוקים, רק את האיבר עצמו, והיא לא רצתה שהוא יחשוב שהיא פחדנית אז ישר שמה עליו את היד.

אבל זהו, היא לא הבינה מה עוד, והאיבר שלו היה חם מאוד, הרבה יותר חם משציפתה, ולח, כי היה חם וכולם הזיעו. כשהוא תפס את כף היד השנייה שלה ועשה לה עם הראש, היא הבינה שצריך לגעת למעלה ולמטה, והוא עצם עיניים ואמר שהיא עושה מצוין וכל הכבוד לה, ואז תפס את העורף שלה פתאום. "מה אתה עושה?" אמרה ועזבה את הידיים.

"כלום, כלום, תמשיכי, את מאוד קרובה לקבל את הבוטנים," אמר בקול קצת צרוד, ואז היא נבהלה וכבר לא היתה בטוחה אם בא לה להמשיך, אבל היא הבינה שאם היא תפסיק עכשיו הוא לא ייתן את הבוטנים והכול היה לחינם, ואם היא לפחות תקבל את הבוטנים אז ההליכה הביתה בחום וברעב לא תהיה איומה כל כך, כי יהיה לה פרס. ואז היא עשתה יותר מהר ובכוח והוא השמיע קול מוזר והרחיק לה את הידיים וכיסה מהר את הפיפי שלו בתחתונים והחזיק אותו מעל והתהפך בכיסא הצדה והשמיע מין קול מוזר כשנצמד בכוח למשענת של הכיסא ואז פתאום נרגע.

היא קמה ושפשפה את הברכיים שלה. "קחי," אמר והושיט לה את השקית. היא לקחה אותה בעדינות, לא לגמרי בטוחה שהוא ייתן לה, ואז חטפה אותה ושמה מהר בתיק שלה. "תסתובבי רגע," ביקש. היא חשבה שהוא רוצה פרטיות בשביל לסגור את המכנסיים, אבל אז הרגישה את היד שלו נוגעת בטוסיק העירום שלה וקפצה.

"ביי," אמר לה כשהסתכלה עליו.
"תעלה אותי מעבר לגדר," דרשה.

הוא קם וסגר את החנות ויצא איתה מהדלת של הלובי. כשהם הגיעו לגדר הוא העלה אותה על הידיים, וכשהיא נאחזה בחלק העליון, איפה שהיה המוט שקרע לה את המכנסיים, הוא תמך בה בכף היד החמה בלחי העירומה של הטוסיק, עד שקפצה את החצי מטר למסלעה.

הם הביטו זה בזה מעבר לגדר.
"איך קוראים לך?" שאלה.
"לא עסק שלך," ענה בפשטות והלך משם.

היא אכלה בהנאה את הבוטנים עד שנגמרו לה בחצי הדרך, וכשהגיעה הביתה מצאה את אמא שלה ממש בעצבים, כי היא בישלה לה צהריים, שזה היה מקרה נדיר ביותר, וכשנטלי חזרה מאוחר יותר נתקפה דאגה, או סתם קריזה, וזרקה את האוכל לפח.

נטלי היתה שוות נפש למדי מול הצרחות הרמות, ההתייפחות וההאשמות. היא עמדה עם הידיים מאחורי הגב והשפילה מבט עד שזה נגמר. אמא שלה לא שאלה איפה היא היתה. היא הלכה לחדר כדי להחליף מהר למכנסיים שחורים אחרים ולזרוק לפח את אלה שהיו עליה, כך שאמא שלה לא תשים לב שנקרעו, ושמחה שלפחות אכלה את הבוטנים.

[3]

השעה היתה תשע וחצי בבוקר, ועורכת הדין שירה יקותיאלי־עצמון כבר סבלה מכאב ראש של עצבים. על הבוקר הבת שלה כבר גמרה את מעט הסבלנות שהיתה לה עם התקף בכי וצרחות אחרי ששירה אמרה שבלתי אפשרי לשנות ברגע האחרון את הקייטרינג לבת המצווה. הילדה רצתה פס סושי, וזה לווה במניפולציות, טריקות דלת ורקיעות ברגליים. והדבר הכי מכעיס בכל הסיפור, אחרי שגילי הסתגרה במקלחת ממררת בבכי, שירה נכנעה והבטיחה פס סושי אינטראקטיבי למאה ילדים מהשכבה.

היא יכלה להרגיש איך הלחץ והמתח גרמו לכל השרירים בגוף שלה להתכווץ. היא הרגישה כאילו אכלה סלע, ואפילו תקתוק העקבים הקצבי של נעליה במסדרון נשמע לה רועש ומטריף. היא דחפה את דלת הזכוכית של "יקותיאלי ושות'", וקור מקפיא אפף אותה, כאילו נכנסה למקרר של אטליז.

החום הדביק בחוץ לא היה תענוג גדול, אבל המעבר לקור המקפיא בחולצת הכפתורים הדקיקה הרגיז אותה עוד יותר. אבא שלה נטל לעצמו את החירות לכוון את המזגן על טמפרטורות לא הגיוניות שגרמו לכולם סבל, ובסופו של דבר כל יומיים היתה מישהי מהמזכירות נשארת בבית חולה. היא דחפה את הדלת למשרד שלו במרפקה, וענן עשן זלג אל תוך אזור הקבלה.

"אתה שוב מעשן במשרד?" זעקה בייאוש קומי כמעט.

דן יקותיאלי השיב לבתו מבט קר רוח ודחס את סופו של הסיגר למאפרה באצבעות שמנמנות. בידו החווה לה לשבת, בשעה שפתח את המגירה והוציא קופסת מסטיקים. הוא הציע לה והיא זעפה לעברו, ואז הוא דחס ארבעה או חמישה אל פיו וטרק את המגירה.

"שוב הוצאת את הבטריות מהגלאי עשן?"

"שירה..." מלמל וחפר בזקנו, "תני לי את התענוגות המעטים שיש לי."

גופו העגלגל העיד עליו שיש לו דווקא תענוגות רבים וכך העידו גם הקפה המוקצף לשלמות בפינת השולחן, שניצב ליד צלחת שקופה עם ארבע עוגיות אלפחורס — נוסף על קערת סוכריות הטופי־חלב בקצה השני של השולחן, שהיתה מיועדת לכאורה לבני שיחו.

"רצית ממני משהו?"

"חסרת סבלנות את," אמר ולעס את המסטיקים שלו במרץ רב כשהלסת הגדולה שלו כמו בוכנה, דוחסת ומשחררת בקול יניקה. "אני עסוקה, אבא, אני עובדת."

"שירה, 'יקותיאלי ושות'' לא קמה ונופלת על שיחה של רבע שעה בין אבא לבת או לחלופין בין השותפים הבכירים במשרד הזה."

"אל תעשן במשרד הזה, זה חושף את שנינו לתביעות."

"שירה, אני צריך את העזרה שלך עם הילד," עבר דן לנושא שעל הפרק, כשראה שזעפה של שירה לא נרגע. הוא פשפש בקופסת הסיגרים, אך לנוכח מבטה של שירה שכמעט ירה עליו חצי מסקרה, טרק את התיבה והוסיף ללעוס במרץ את גוש המסטיק העצום שבפיו. "פגשת אותו כבר?"

"איזה ילד?" שאלה מבולבלת.
"זה, החדש, בן־ציון."

"בר־ציון," תיקנה. די היה בהגיית שמו כדי לעורר בה גרד. אף על פי שהסכימו ששכירת עובדים חדשים תיעשה בהתייעצות, אבא שלה הנחית עליה את הבחירה אחרי שראיין מאחורי הגב. מהסיבה הזו כבר פיתחה אל עורך הדין החדש אלרגיה קשה.

"לא משנה איך קוראים לו, מה שחשוב שאת תשימי עין עליו."

"אני? אין לי מספיק דברים לעשות? אין לי עבודה? אני צריכה להיות בייביסיטר? אבא, אתה שכרת אותו? אתה תקוע איתו. אל תגלגל אותו אלי. אם אין לו מספיק ניסיון להתמודד לבד, אז כנראה הבחירה שלך לא היתה טובה. אין לי זמן לשחק אותה סטודנטית לגיל הרך." "למה הגישה הזאת? בגלל הבת מצווה?"

"מה פתאום!" הכחישה מופתעת.
"שירה, בואי נעבור הלאה מהעניין של הבת מצווה," ביקש.
"אתה חושב שגילי תוכל לעבור הלאה מהעניין של הבת מצווה?"
"את רואה שאת עדיין כועסת בגלל זה? שירה, את מגזימה בקשר לעניין הזה..."

"איך אתה יכול לנסוע לחו"ל במקום להיות בבת מצווה של הנכדה שלך?" הטיחה בו.

"הנסיעה הזאת נקבעה לפני חודשים..." ניסה להסביר.

"ידעת על הבת מצווה של גילי כבר לפני שתים־עשרה שנה! אתה פוגע בה לכל החיים!"

"שירה, הנסיעה הזאת היא הזדמנות חד־פעמית בשבילי. זה כבוד אדיר להיות מוזמן לבית הדין בהאג, עצם העובדה שמשרד החוץ מזמין אותי זה פרסטיז' שלא ייאמן, זה לא משהו שאומרים לו לא." "אבל, אבא..."

"תקשיבי לי, אני דיברתי עם גילי, היא כבר בן אדם ואפשר להסביר לה דברים. היא לא צריכה אותי שם עם עוד שלוש מאות ילדים מהשכבה ומוזיקה של שרית חדד ואוכל של קייטרינג. אני הבטחתי לה שבמקום זה, אנחנו נבלה יום כיף ביחד, רק היא וסבא שלה, ואם היא תרצה אני אקח אותה לקיסריה ואלמד אותה גולף ואצלם אותה המון והיא תוכל להעלות את זה לפייסבוק שלה ולהרגיש כמו מלכה. זה מה שהסכמנו בינינו." "אתה חושב שהסכמתם. אתה חושב שהיא בן אדם בוגר." היא הדגישה את המילה הראשונה בכל משפט.

"שירה, היא לא עשתה מזה סיפור גדול. את עושה מזה סיפור ואני מבין למה, אבל מספיק, את כבר בת ארבעים ושתיים ומה שהיה היה. די, הלאה כבר."

אתה פשוט בלתי אפשרי, אבא."

הוא ערם את כל הדפים המפוזרים בפינה אחת של השולחן והצטער עבור דליה המזכירה שתצטרך להדפיס ולהוציא שוב את ההעתקים. הוא קיווה ששום דבר לא חתום או מקורי.

"יש לך דיון היום, לא?"
היא הנהנה במקום לענות. עוד נוטרת.

"אני רוצה שתיקחי את הילד איתך. נתתי לו תיק ראשון של איזו בחורה באופניים שפגע בה מישהו שלא עצר בתמרור עצור. היא נפצעה קל. תיק פשוט, בלי הרבה פלברה, אני רוצה שתבדקי שהוא לא מסתבך או עושה איזו טעות של טירונים. לא כמו רס"ר, אלא נעים, בנחמדות, תתיידדי איתו, תתמכי בו, שתהיה לו אוזן קשבת, שנגדל אותו פה שיהיה רווחי."

"הכי חשוב שהוא יהיה רווחי," רטנה.
"תחשבי על עצמך בגילו," יעץ לה. "תעשי לו מנטורינג."

"ואיפה תשים אותו כשלימור תחזור משמירת היריון?" התמרמרה. "לימור, אני מריח אצלה מתפטרת במעמד מפוטרת," השיב בחוסר עניין בולט. "אם אני טועה, רק אז אני אתחיל לדאוג בקשר למשרדים."

"אבא, אני לא טובה בדברים האלה בכלל," התפתלה שירה במיאוס. "לא אכפת לי. אני רוצה שהוא יהיה בן אדם, אני לא רוצה לנקות אחריו. קחי אותו איתך לדיון, תני לו לסחוב את הטרולי. יאללה, שירה, קדימה, זה סוף הוויכוח."

עורכת הדין שירה יקותיאלי־עצמון יצאה מהמשרד של אבא שלה נחושה בדעתה לעשות את המשימה שהוטלה עליה על הצד הגרוע ביותר.

[4]

היא היתה גבוהה, אך עם העקבים הדקיקים הביטה בו כמעט עין בעין ולכך לא היה רגיל. השיער הבלונדיני שלה נעצר בגל רך בדיוק לפני סוף העורף המפוסל שלה, והעגילים הכסופים שלה חבקו בדיוק את קצה התנוך הקטן. משהו בה הזכיר לו ציפור מוארכת.

"זה שהמדינה נכנסה בתור צד ג' לסיפור, זה לא טוב לנו," אמר לה בטון ידעני ובארשת פנים אקדמית בהרבה מגילו.

"אין פה לנו, זה תיק שלי," היא ענתה בזמן שפתח לה את דלת המעלית והמתין עד שתגלגל את המזוודה שלה פנימה. מעטים היו הגברים שהיו גבוהים ממנה כשנעלה עקבים. היא השתמשה בנעליה כטקטיקה מול עורכי דין נמוכים. אפילו הצליל הפחיד אותם. משהו בהם נפגע אנושות כשהביטה בהם מלמעלה, לא פחות מאשר ממילים מרושעות, אך כל מבטיה הקרים לא הניעו את העולל שטרח לפתוח לה את הדלתות. "די עם זה," אמרה.

"מה?" הוא ענה בחיוך של חוכמולוג שדווקא כן תאם את גילו. הוא ידע בפירוש שהמחווה מוגזמת ופורטת אצלה על המיתרים הלא־נכונים. "אל תרגיז אותי. אני יכולה לפתוח דלת לעצמי." שירה הרגישה שכל היום הזה מיותר, והיתה משלמת הון כדי שייגמר ותוכל לעבור ליום הבא וזהו, רק שנזכרה שיום רדף יום לאחרונה, וכולם היו מתסכלים ורעים בדיוק באותה המידה. לימור יעצה לה ללכת לרופאת המשפחה ולהתחיל לקחת כדורים, אבל שירה לא האמינה שזה יעזור.

"אז תני לי, אני אקח את המזוודה," הידיים שלו כבר משכו בידית. "אתה לא תיקח את המזוודה, ואתה לא תפתח לי דלתות," היא סיננה בשקט. "תפסיק עם זה, אמרתי שדי, אז די. אתה לא מקשיב לי." "אני מצטער, שירה, אבל ככה אמא שלי חינכה אותי. אז אני אפתח דלת לבחורה עד שאמא שלי תגיד לי שדי, כי אותה אני מכיר יותר זמן."

הוא שוב חייך אליה במין שלווה מעצבנת, ושירה חשבה פתאום שכשאישה מתפרצת על גבר הוא לא נעלב, אלא מסתכל עליה וחושב שהיא אידיוטית. כשגבר מתפרץ על אישה, אז האישה חושבת שזה משפיל, וכמה זה מגיע לה, ומרגישה בעצמה כמו אידיוטית. אז בעצם לא משנה מה יקרה, אם יש עימות כלשהו בין אישה לגבר, תמיד האישה תצא מופסדת ותרגיש כמו אידיוטית.

המחשבה הזאת הכעיסה אותה מאוד. כשהמעלית הגיעה לקומת הקרקע הוא לא מצמץ לשנייה, ומיד פתח את הדלת ונתן לשירה לגלגל החוצה את המזוודה והיא לא אמרה כלום, וכשהם יצאו החוצה דרך עמדות הבידוק, הוא פתח את הדלת לרחוב וגם לקח ממנה את הטרולי, הניף אותה מעל שלוש המדרגות המרגיזות של הכניסה והמשיך לסחוב אותה מאחוריו.

שירה הזדרזה לכיוון הרכב והוא השתרך מאחוריה, סוחב את הטרולי במבט מרוצה, בדיוק כמו שאבא שלה רצה. כשהיא לחצה על השלט, ההונדה שלה צפצפה, ומיד הוא עקף אותה, פתח את הדלת האחורית, הניח שם את המזוודה ועוד הספיק לפתוח לה את הדלת של צד הנהג.

"די, אמרתי לך. די! לא צריך, לא תרוויח כלום מזה שתתחנף, אתה רק מעצבן אותי." קולה היה כבר מיואש והיא ידעה שהיא רגע מלהיכנע לו. בזמן האחרון הכול היה כל כך מעייף, ואולי היא יכולה רק לרגע לוותר ולתת לאיזה בחור צעיר לכרכר סביבה ולשרת אותה. מה רע בזה? ובמיוחד שהוא נראה כמו דוגמן של אופנת עילית בחליפה היפה שלו.

"אולי פשוט תיקחי את זה יותר בקלות?" הפטיר, "בחורות אחרות..." "אתה חוצפן!" היא הרימה פתאום את הקול, וכמה ראשים הסתובבו לעברם. "תיכנס לאוטו ונגמר הדיון." הוא נכנס בשקט מהצד של הנוסע ומצא את עצמו דבוק לשמשה הקדמית. במקום לנסוע איתה לדיון, הוא הלך ברגל בהלוך ובדרך נכנס לדפוס בפינה והזמין כרטיסי ביקור. לקח לו כמה שניות להזיז את הכיסא ברכב שלה, כך שיהיה מקום לכל הרגליים שהיו לו.

גילי אהבה להוריד את הנעליים ולהניח רגליים יחפות על החלון. בהתחלה שירה היתה מתרגזת, אבל אחר כך כבר הבינה שזה לא שווה את הוויכוח. היא שמה חגורה והוא עדיין הסתבך עם הידיות שמכוונות את הזווית של הכיסא. היא ממש התכוננה לאיזו הערה מתחכמת ממנו, אבל על זה הוא לא אמר כלום. היא הסתכלה עליו מקמט את המצח ומוציא לשון, ופתאום חשבה עליו מוריד את הנעליים, שם רגליים על הדשבורד ומצמיד אותן לחלון. בטח יש לו רגליים שריריות.

"לְמה מחכים?" הוא שאל פתאום.
"שתשים חגורה!" נזפה בו, אבל בעדינות.
"על מה חשבת עכשיו?" חייך לעברה בגבות מורמות.

"על המשפט!" ענתה. "פה זה לא ׳פרקליטי אל־איי׳. אתה לא נכנס לכאן עם החליפה וחיוך של מיליון דולר ונותן לי עצות ואומר לי מה טוב לתיק ומה רע לתיק. תהיה בשקט ואל תסביר לי כלום. אם כבר, אני אסביר לך."

"אני מנסה לעזור לך," הבטיח במין צניעות מזויפת.
"אני לא צריכה עזרה!" הבטיחה בחיוך מתנשא.

"תראי, אני לא מטומטם, סיימתי בהצטיינות, אני קורא פסקי דין מגיל ארבע־עשרה, כל המשפחה שלי..." ניסה להסביר לה בכל זאת, מתעקש לא לוותר.

"אהה! עכשיו הכול ברור, אבא'לה עורך דין, אז הנה בא הבן, ואפילו לא צריך חודש של עבודה בשביל להרגיש כמו פרקליט המדינה," לגלגה.

"אבא שלי מהנדס. אמא שלי... את יודעת," הנמיך את קולו.
"אמא שלך?" תהתה. הוא שתק לרגע וחגר את חגורת הבטיחות.

"חשבתי שאת בענייני פמיניזם, אז אני באמת לא מבין למה את מופתעת," הפטיר.

"אמא שלך עורכת דין?" התפלאה. בדרך כלל הכירה עורכות דין במחוז מרכז.

"אחותי עורכת דין. אמא שלי... אמא שלי שופטת," ענה במבוכה מוזרה. "במחוזי?" נדהמה.
"לא."
"אה, בשלום."

"לא. לא בשלום. בעליון." הוא עשה הפסקה ארוכה ובלע רוק לפני שאמר בקול גבוה מהרגיל, "ורדה בר־ציון?"

שירה יקותיאלי־עצמון שאלה את עצמה אם אבא שלה יודע מזה, ואם כן, אם זאת מלכודת, ואם כן, אם הוא ציפה שהיא תיפול בה, ואם כן, אם הוא חשב שזה יקרה כל כך מהר. היא חגרה את חגורת הבטיחות שלה והניעה את ההונדה.

"אל תגידי לאף אחד," הוא אמר, ולראשונה היה בקולו שמץ של חוסר ביטחון. היא הסתכלה עליו בחליפה היקרה שלו, נבוך, כמעט מתבייש אחרי שאמר משהו שלא רצה להגיד, ופתאום היא הרגישה שבמובן מסוים היא בעצם מסתכלת על עצמה.

דף הבית | חדשים במטר | רכישת ספרים | על ההוצאה | הגשת כתבי יד | יצירת קשר | תנאי השימוש באתר
© כל הזכויות שמורות: מטר הוצאה לאור בע"מ, הוצאת מטר 2006 | על ידי סמיוטיקה