להמשיך בקניות
  סה"כ ספרים בסל הקניות:       סה"כ לתשלום ללא דמי משלוח:      

  

 שינוי גודל אות:

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

   סיפורת    ספרות מתורגמת   אימפריית החטאים

חיפוש מתקדם
חיפוש ספר
()   הסל שלי     
» ספרות מתורגמת
» ספרות מקור
» כל הספרים
» סדרת ענייני דיומא
» סדרת משני עולם
» מדריכים לאובדי עצות
» השקעות וניהול פיננסי
» ספרי ניהול ואסטרטגיה
» יזמות
» יצירתיות
» העשרה בארגון
» ספרי שיווק ומכירות
» סדרת אבא עשיר
» נושאים שונים
» זוגיות ואינטימיות
» יחסים במשפחה
» תזונה נכונה
» לאכול ולרזות
» התמודדות
» בריאות ורפואה
» אל תקחו הכל ללב
» כל הספרים
» סדרת מלודי
» סדרת לולו
» חפשו את המטמון
» ספרים נפרשים
» מוזיקה לפעוטות
» הסיפורים הקטנים שלי
» טוב לדעת - לפעוטות
» מציק ומצחיק
» כל הספרים
» עלילות ספיידרוויק
» סדרת ספטימוס היפ
» ילדי המנורה
» יומני הסודי ביותר
» סדרת Glee
» קלמנטיין
» סדרת כנפיים
» שרלוק הולמס
» יצורים יפהפיים
» נחל שלדים
» הצרות של אולי וג'קפיץ
» טרילוגיית וונדלה
» כל הספרים
» סודות הלוחשת
» ברליץ מדריכי כיס
» ברליץ צעד אחר צעד
» מתנה לכל עת
» מילים על ...
» הדרך אל האושר
» מילים שיוצאות מן הלב
» הסדרה של בראדלי
» קסם - ספרי צביעה
» כל הספרים
» ספרי אבא עשיר
» יועצי אבא עשיר
הוצאת מטר בפייסבוק

   

   על הספר   על המחברת   פרטים נוספים   חדר קריאה  שתפו ספר זה עם החבריםהדפסה ידידותית לסיווג הספרים  בקטלוגחזרה לדף הקודם
תמונה מוגדלת ופרטים נוספים

מחיר קטלוגי: 98.00 ש"ח
המחיר באתר: 68.6 ש"ח

./covers/2198_120.jpg2198

אימפריית החטאים

אימפריית החטאים


68.6
הוסף לעגלה

ספרים -   לתשלום
הוספה לסל הקניות
סל הקניות שלי

אימפריית החטאים | מייגן מארץ`
ספר שלישי בטרילוגיית מאונט

פרק ראשון | עשרים ושמונה שנים קודם לכן

"חת'כת חרא! תחזור הנה! אתה תיכנס לכלא על זה!"
טסתי דרך ההמון, נתקלתי בתיירים וזינקתי מצד לצד כדי לברוח מהגבר שהסתער אחרי. זה היה בזבוז רציני, כי אפילו לא ניצלתי את הסחת הדעת כדי לסחוב עוד ארנקים מלאים או שעונים יפים.

וכל זה כי רציתי חטיף שוקולד מחורבן כדי להשתיק את הבטן המקרקרת שלי לכמה שעות, ולא התחשק לי להיפרד מהכסף שהרווחתי. חיים של ילד רחוב בניו אורלינס לא נועדו לחלשים. הצד האפל של העיר הזאת ילעס אותך ויירק אותך עוד לפני שתספיק להגיד שק גופות.

אל תחפש חברים; חפש בעלי ברית. אבל אל תעז לסמוך עליהם.

"אני רואה אותך, ילד! השוטרים באים! הפעם הלך עליך!" אֶרני, הזין מהמכולת שהכי קל לסחוב ממנה ממתקים ברובע, החליט לשלוח אותי לכלא לתמיד. אבל קודם הוא היה צריך לתפוס אותי.

חייתי שלוש שנים ברחוב, ואף אחד לא הכיר אותם יותר טוב ממני.

התחמקתי דרך ההמון, זינקתי לסמטה והשתחלתי בין שני מעקות עקומים של גדר מברזל מחושל. התחת השמן של ארני בחיים לא יעבור שם. רצתי בשיא המהירות בשביל לבֵנים עד שהגעתי לשער מתכת. נעול. לא בעיה בשבילי.

טיפסתי עליו כמו קוף ונחַתי על הרגליים בצד השני של גוש הבניינים. המניאק הזה לא ימצא אותי. תקעתי את הידיים בכיסים והוצאתי משם את הארנקים שכייסתי לפני שסחבתי מארני. הייתי חייב להיפטר מהם למקרה שיעצרו אותי.

סקרתי את הרחוב הלוך ושוב, ואז הסתובבתי ופתחתי אחד מהם. הוצאתי שני שטרות של עשרים. לא רע. זה יספיק לי לקניית אוכל לכמה שבועות. הצצתי לרגע בתעודה המזהה ואחר כך השלכתי את הארנק לפתח הביוב.

רוקי מאונט. שם של אידיוט. מי יקרא ככה לבן שלו? ברגע שהמחשבה צצה, הדחקתי אותה. לפחות הם טרחו לתת לבן שלהם שם.

פתחתי את הארנק השני ומצאתי שטר חדש של מאה. יופי. זה יסדר אותי לאיזה חודשיים אם אזהר, ואם אני רוצה להסתכן, אולי אצליח להכפיל את הסכום.

הצצתי בתעודה השנייה. לאקלן תורפ. יותר טוב מרוקי מאונט. לפחות קצת יותר טוב.

השלכתי את הארנק השני לביוב ופתחתי את השוקולד, דחפתי את כל החטיף לפה כדי להיפטר משאר הראיות ולעסתי חזק בזמן שהוא נדבק לי לשיניים. הבטן כרסמה לי את עמוד השדרה כאילו היא מחכה בלהיטות לאוכל. ניסיתי לא לעבור יותר מיום או יומיים בלי לאכול, אבל לפעמים לא היתה ברירה. "אני רואה אותך, פושטק!"

סובבתי את הראש לעבר קולו של ארני.

שיט.

הוא נגרר מעבר לפינה עם שני שוטרים בעקבותיו, ואני טסתי לכיוון השני.

הייתי מהיר יותר. חכם יותר. לפחות זה מה שאמרתי לעצמי כשרצתי על המדרכה הסדוקה.

"עצור, ילד!" צעדים הלמו מאחורי, והעפתי מבט לאחור כשהגעתי לצומת במקום להסתכל קדימה.

טעות של טירון.

מרצדס שחורה שלא עצרה בעצור פגעה בי.

שיט, זה כאב.

הגוף שלי נמתח בתגובה להתנגשות, אבל התכופפתי והתגלגלתי מעל מכסה המנוע. המרפקים שלי ניפצו את השמשה כשהמכונית נעצרה בבת אחת והשליכה אותי קדימה. משהו נתקע לי בצד לפני שעפתי מהמתכת והתנשקתי עם הבטון.

לעזאזל, זה ממש כאב. החנקתי גניחה, השענתי את כפות הידיים על המדרכה והתרוממתי.

ארני והשוטרים צעקו כמו מטומטמים והתקרבו אלי. קמתי והתנדנדתי. הייתי חייב להסתלק, אחרת זה יהיה הסוף שלי.

הקרסול שלי צרב וקרס כשנשענתי עליו. נפלתי שוב ותפסתי את המכונית כדי להישאר זקוף. הצלעות שלי צרחו מכאב חודר, אבל חשקתי שיניים. זאת לא היתה הפעם הראשונה ששברתי אותן, אז ידעתי מניסיון שזה יכאב נורא. הייתי חייב לברוח. למצוא מקום להתעלף לפני שהכאב יפיל אותי כאן. כי אם אני אפול, באמת אדפק.

דלתות המכונית נפתחו - דלת הנהג והדלת מאחור - ונצמדתי לקישוט העקום של מכסה המנוע כדי להישאר זקוף במקום ליפול שוב על הברכיים.

עשירים דפוקים עם המכוניות היפות שלהם והקישוטים המגונדרים על מכסה המנוע.

"אל תזוז, ילד! אתה הולך לכלא -"

דבריו של ארני נקטעו, ונקודות שחורות צפו בשדה הראייה שלי כשניסיתי להתרכז. בעל החנות ושני השוטרים מאחוריו עמדו דוממים באמצע הרחוב.

"מר מוֹרֶלוֹ, צר לי מאוד, אדוני. אנחנו נסלק את הזבל הזה מדרכך." אחד השוטרים אמר את זה.

"אתם רוצים להסביר מה קורה פה, רבותי?" הקול היה עמוק, עם מבטא איטלקי קל.

מורלו. מורלו. המוח שלי לא עבד כמו שצריך, אבל השם לא היה זר לי. אני אמור להכיר אותו. מורלו.

"רק ילד רחוב שגנב. כבר שנתיים שאנחנו מנסים לתפוס אותו."

צחוק עמוק נשמע בתגובה להסבר של ארני.

"אז או שהוא פיקח כמו שד, או שכולכם אידיוטים. מה מהשניים נכון?" לא נשמע שהאיש מכבד את ארני או את השוטרים, ופתאום נדלקה לי נורה בראש.

לכל הרוחות. מורלו. ג'וני מורלו, שעומד כרגע בראש משפחת הפשע מורלו. הם ניהלו את העיר הזאת. העיר הזאת היתה שייכת להם.

נדפקתי, מכל כיוון אפשרי. הרסתי את המכונית של מורלו, והבריון שלו בטח יתקע לי כדור בראש מול העיניים של השוטרים שיעמדו ויסתכלו עם הזין ביד, כי הם לא יוכלו לעשות לו כלום.

אף אחד לא יכול לעשות לו כלום. ואם הבריון לא יהרוג אותי, הוא ישאיר אותי לטיפול השוטרים וארני, וזה ללא ספק יהיה הסוף שלי. היום מעמידים ילדים לדין כבוגרים על כל עברה קטנה. אין ספק שארני ידאג להכניס אותי לכלא לכל החיים.

נשענתי על המכונית כדי לעמוד זקוף, וראיתי שתי נעלי עור שחורות ומצוחצחות נכנסות לשדה הראייה שלי. בלעתי את הדחף להקיא על המרצדס והנעליים, ובמקום זה הכרחתי את עצמי לעמוד זקוף למרות הכאב שצרב ודקר לי בצלעות כשנשמתי.

"איך קוראים לך, ילד?" שאלתו של מורלו היתה שקטה, אבל נימת קולו היתה סמכותית. מכל מה ששמעתי, אסור לך להתעסק איתו אם אתה רוצה לחיות.

נעצתי בו עיניים והחלטתי לא להפגין פחד, בניגוד לארני ולשוטרים. הם בטח עושים עכשיו במכנסיים.

לא היה לי שֵם בשנתיים שחייתי ברחוב. השארתי את מייקל אַרץ' ליד מכולַת הזבל שהסתתרתי מאחוריה כשהעובדת הסוציאלית אספה את הופ ודסטני מבית המחסה של הכנסייה.

נולדתי בלי שם וחייתי בלי שם. אבל לא יכולתי לומר את זה לג'וני מורלו. ובטח שלא אמסור לו את השם מייקל ארץ'. למיטב ידיעתי, הוא עדיין מבוקש על רצח.

"אני לא אחזור על עצמי, ילד."

מישהו דחק בי מאחור והזדקפתי, בצלעות צווחות מכאב שלעולם לא אסגיר.

עיניו השחורות של מורלו קדחו לתוכי כשהראש שלי חיפש משהו לומר לו. זכרתי את תעודות הזהות שזרקתי לביוב, והמצאתי משהו.

"לאקלן מאונט, אדוני. אני מתנצל על הנזק. זה לא היה בכוונה. לא התכוונתי לזלזל בך."

מורלו בחן אותי, ובטח קלט את המראה החבוט שלי, את המבט הנוקשה ואת תווי הפנים החדים. "לאקלן מאונט. שם חזק לילד חכם. אתה חכם, מאונט?"

"כן, אדוני."

"התחמקת מהשוטרים במשך שנתיים?" עיניו הצטמצמו והתמקדו בי כאילו חיכה שאשקר. אבל מורלו לא קלט שכבר לא היה לי מה להפסיד.

"כן, אדוני."

גבותיו הכהות התרוממו קלות. "אז היום לא הסתדר לך כמו שתכננת."

"לא, אדוני. בכלל לא." חשקתי שיניים כי הכאב התגבר ככל שהזדקפתי.

"דפקת לי את המכונית, מאונט. אתה חייב לי על זה." הנהנתי וחיפשתי בכיס את הכסף שסחבתי. "אני מתנצל, אדוני." הושטתי לו את הכסף. "זה כל מה שיש לי." הוא הסתכל על השטרות שבידי וצחק, רעם עמוק שהדהד מבנייני הלבנים שעמדו מסביבנו וחסמו את דרך המילוט שלי. "אתה יודע כמה המכונית הזאת עולה, ילד? מה שיש

לך שם לא יתקן אפילו את הקישוט שעל מכסה המנוע."

"זה כל מה שיש לי, אדוני."

חיכיתי שקנה אקדח ייצמד לעורפי, כי שמעתי שככה המאפיונרים האלה מעדיפים לעשות הוצאות להורג, אבל האקדח לא הגיע.

מורלו הטה את ראשו הצדה ובחן אותי. "כמה זמן לקח לך לגנוב את הכסף הזה?"

"כמה דקות. סחבתי את הארנקים בדרך לחנות של הטמבל השמן הזה."

"הֵיי -" צעק ארני, מוכן להגן על עצמו, אבל מורלו הרים את ידו וארני השתתק מיד.

מורלו העביר את היד על שפמו השחור שהחל להאפיר והמשיך לבחון אותי. "בן כמה אתה, מאונט?"

ככל שהוא חזר על השם שבחרתי לי, כך אהבתי יותר את השם. הוא נשמע נכון. כאילו נולדתי לשם הזה.

זקפתי את הכתפיים, למרות הכאב המסמא. היתה לי גאווה, והיא היתה חזקה מהכאב. "בן חמש־עשרה, כמעט שש־עשרה." את החלק האחרון המצאתי, כי לא ידעתי מתי יום ההולדת שלי.

מורלו שמט את ידו מהשפם ועיניו המשיכו לקדוח בי חור. "יש לך שלוש אפשרויות היום, מאונט, כי אני מרגיש נדיב." שתקתי וחיכיתי לשמוע את גזר דיני.

"הראשונה, אני אמסור אותך לשוטרים והם יעמידו אותך לדין כבוגר ויזרקו אותך לכלא. נראה לי שתוך יום אחד לכל היותר כבר תהיה שפוט של מישהו."

הכרחתי את עצמי לא להגיב, אף על פי שהצהרתו עוררה בי רצון להקיא, כי ידעתי שהוא צודק.

"השנייה, פרנקי יירה בך כאן ועכשיו כי דפקת את המכונית האהובה עלי, ונשאיר את גופתך בביוב, איפה שבטח חשבת שתמות."

הוא לא טעה בכך, אבל לא הגבתי.

"או השלישית, שתיכנס למושב האחורי, ניקח אותך לרופא לטיפול, ואתה תעבוד אצלי עד שתחזיר כל סנט מהתיקון של המכונית. אם לא תפשל, נראה איך אתה משתלב ואולי תקבל עבודה אמיתית במקום לכייס תיירים."

אחד השוטרים אזר סוף־סוף אומץ לדבר. "מר מורלו, אדוני, אנחנו יכולים לקחת אותו מכאן. אין צורך שתטריד את עצמך ב -"

רוצה לשמוע את דעתך, מניאק, הייתי מבקש. עכשיו תסתום את הפה."

מבטו חזר אלי ושמעתי אקדח נדרך. הנחתי שזה פרנקי, הבריון של מורלו, שמתכונן לבצע את האפשרות השנייה או להרוג שוטר לאור היום.

הקרביים שלי נמסו, אבל לא הפגנתי פחד. קיבלתי את ההחלטה היחידה שיכולתי לקבל.

"השלישית, אדוני. אני בוחר באפשרות השלישית." מורלו הנהן. "זה מה שחשבתי, כי אתה לא אידיוט דפוק כמו אלה." הוא החווה בראשו לעבר השוטרים לפני שהעיף מבט מעבר לכתפי. "תכניס אותו למכונית. תתקשר לרופא. תגיד לו שיפגוש אותנו."

ברגע שידיו של האיש נגעו בי, הסתובבתי וחשקתי שיניים כדי לא לצרוח מכאב. "אני יכול להיכנס לבד."

שעשוע קל רפרף בעיניו של פרנקי. "תיכנס למושב הקדמי, ילד."

צלעתי אל הדלת ופתחתי אותה, התמוטטתי פנימה וטרקתי אותה. למזלי, אף אחד לא שמע את נשיפת הכאב שלי כי מורלו ופרנקי עדיין היו בחוץ, מול ארני והשוטרים. קולותיהם היו רמים וברורים מבעד לדלת האחורית הפתוחה.

"אדוני, בכל הכבוד -"

"אף פעם לא שמעתם את השם לאקלן מאונט. אף פעם לא תחזרו עליו. אף פעם לא ראיתם אותו. תשכחו שהוא קיים. עכשיו הוא חלק מהארגון שלי, ואם תחשבו אפילו להציק לו, אני אסתכל בזמן שאנשי יפשטו מכם את העור בעודכם בחיים ואצחק כשתצווחו כמו חזירים. אחר כך אירה בראש של כל מי שאתם אוהבים. מה דעתכם על זה?"

שלושתם, כולל השניים במדים, הנהנו כמו מטומטמים ופלטו את תשובותיהם.

"ברור, אדוני."

"בחיים לא שמעתי עליו."

"לא יודע על מי אתה מדבר, מר מורלו. אנחנו חוזרים לתחנה." הפחד ממורלו נדף מהם כמו סירחון. יכול להיות שאחד מהם אפילו חרבן במכנסיים. זה נראה די סביר, מאיך שהרגליים של השוטרים רעדו. ואז ראיתי את הכתם הרטוב שהתפשט על מכנסיו של ארני.

הוא באמת עשה במכנסיים. אין מצב!

מצד שני, לא הופתעתי. יציבתו של מורלו היתה נוקשה. הוראותיו היו מוחלטות. לא היה לי ספק שהוא היה הורג פה את כולם ומקיים את כל מה שהבטיח.

אף פעם לא ראיתי כוח כזה בפעולה. אף פעם לא ראיתי פחד כזה על פניו של שוטר. ספגתי הכול. איזו הרגשה זאת, לקבל כזה כבוד?

מורלו נכנס למושב האחורי של המרצדס, ופרנקי סגר את הדלת.

"אני לא רוצה להתחרט על זה, מאונט. אם תבגוד בי או באנשי, אני אקבור אותך בחיים."

"ברור, אדוני. לא תתחרט על זה."

"טוב מאוד."

פרנקי נכנס והתניע את המכונית הדפוקה שהצילה את חיי. אי־שם במהלך הנסיעה המקרטעת לאן שלא נסענו, התעלפתי בשקט מרוב כאב.

דף הבית | חדשים במטר | רכישת ספרים | על ההוצאה | הגשת כתבי יד | יצירת קשר | תנאי השימוש באתר
© כל הזכויות שמורות: מטר הוצאה לאור בע"מ, הוצאת מטר 2006 | על ידי סמיוטיקה