להמשיך בקניות
  סה"כ ספרים בסל הקניות:       סה"כ לתשלום ללא דמי משלוח:      

  

 שינוי גודל אות:

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

   סיפורת    ספרות מתורגמת   טיטאנים

חיפוש מתקדם
חיפוש ספר
()   הסל שלי     
» ספרות מתורגמת
» ספרות מקור
» כל הספרים
» סדרת ענייני דיומא
» סדרת משני עולם
» מדריכים לאובדי עצות
» השקעות וניהול פיננסי
» ספרי ניהול ואסטרטגיה
» יזמות
» יצירתיות
» העשרה בארגון
» ספרי שיווק ומכירות
» סדרת אבא עשיר
» נושאים שונים
» זוגיות ואינטימיות
» יחסים במשפחה
» תזונה נכונה
» לאכול ולרזות
» התמודדות
» בריאות ורפואה
» אל תקחו הכל ללב
» כל הספרים
» סדרת מלודי
» סדרת לולו
» חפשו את המטמון
» ספרים נפרשים
» מוזיקה לפעוטות
» הסיפורים הקטנים שלי
» טוב לדעת - לפעוטות
» מציק ומצחיק
» כל הספרים
» עלילות ספיידרוויק
» סדרת ספטימוס היפ
» ילדי המנורה
» יומני הסודי ביותר
» סדרת Glee
» קלמנטיין
» סדרת כנפיים
» שרלוק הולמס
» יצורים יפהפיים
» נחל שלדים
» הצרות של אולי וג'קפיץ
» טרילוגיית וונדלה
» כל הספרים
» סודות הלוחשת
» ברליץ מדריכי כיס
» ברליץ צעד אחר צעד
» מתנה לכל עת
» מילים על ...
» הדרך אל האושר
» מילים שיוצאות מן הלב
» הסדרה של בראדלי
» קסם - ספרי צביעה
» כל הספרים
» ספרי אבא עשיר
» יועצי אבא עשיר
הוצאת מטר בפייסבוק

   

   על הספר   על המחברת   פרטים נוספים   חדר קריאה  שתפו ספר זה עם החבריםהדפסה ידידותית לסיווג הספרים  בקטלוגחזרה לדף הקודם
תמונה מוגדלת ופרטים נוספים

מחיר קטלוגי: 99.00 ש"ח
המחיר באתר: 69.3 ש"ח

./covers/2194_120.jpg2194

טיטאנים

טיטאנים


69.3
הוסף לעגלה

ספרים -   לתשלום
הוספה לסל הקניות
סל הקניות שלי

טיטאנים | ליילה מיצ`אם

צירוף מקרים הוא דרכו של אלוהים להישאר אנונימי
פתגם עתיק

ראשית דבר
מכיסא שליד מיטתה רכן ליאון הוֹלוֹוֵיי קרוב אל פניה הלאות של אשתו. היא שכבה מותשת על סדינים נקיים, עיניה עצומות בחוזקה, שערה מוברש ופניה רחוצות, אחרי תשע שעות קשות של לידה. "מיליסנט, את רוצה לראות את התאומים עכשיו? צריך להיניק אותם," אמר ליאון בלחש וליטף את מצחה של אשתו.

"רק אחד," אמרה בלי לפקוח את עיניה. "תביא לי רק אחד. אני לא יכולה להסתדר עם שניים. תבחר אתה. שהמיילדת תיקח את האחר ותיתן אותו לרופא הצדיק הזה שלה. הוא ימצא לו בית טוב." "מיליסנט..." ליאון נסוג לאחור באחת. "את לא רצינית." "אני רצינית לגמרי. אני יכולה לשאת את הקללה של אחד, אבל לא של שניים. עשה מה שאני אומרת, או שכה יהיה לי טוב, אטביע את שניהם."

"מיליסנט, מתוקה... עדיין מוקדם מדי. את תשני את דעתך." "עשה מה שאני אומרת לך, ליאון. אני מדברת ברצינות." ליאון קם בכבדות. עיניה של אשתו עדיין היו עצומות, שפתיה חתומות לגמרי. היתה בה המרירות הדרושה למימוש איומיה, והוא ידע זאת. הוא יצא מחדר השינה וירד למטה למטבח, שם ניקתה המיילדת את התאומים הבוכים ועטפה אותם.

"צריך להיניק אותם," היא אמרה בנימה של האשמה. "הרעיון הזה של אם חדשה שרוצה להתנקות לפני שתדאג למלא את הבטן של התינוקות שלה! בחיים לא שמעתי דבר כזה. אני מקווה שלא תיפגע, מר הולוויי, אבל אני בהחלט שוקלת להצמיד אותם לפטמות שלי. אלוהים יודע שיש לי יותר ממספיק חלב גם בשבילם." "אני לא נפגע כלל, גברת מאהוֹני," השיב ליאון, "ו... אודה לך אם אכן תואילי להיניק אחד מהם. אשתי אומרת שהיא יכולה להאכיל רק פה אחד." פניה של גברת מאהוני התכווצו בבוז. היא היתה ממוצא אירי, ושדיה המלאים וּגדושים בחלב העידו על הלידה שעברה לאחרונה, כשילדה את ילדהּ השלישי. היא לא אהבה את המתנשאת בעלת השיער האדמדם־ זהוב ששכבה בקומה העליונה והאמינה כל כך בכוח של יופיה.

היא היתה רוצה לומר לבעלה של הגברת מה דעתה על היחס הקר וחסר הלב של אשתו אל תאומיה הרכים הנולדים, למרות בואו הבלתי צפוי של השני, אבל הדאגה המיידית היתה נתונה עכשיו לילד ולצורך להאכילו. היא החלה לפתוח את כפתורי שמלתה. "אני אעשה את זה, מר הולוויי. איזה מהם?"

ליאון עצם את עיניו בכוח וסובב אליה את גבו. הוא לא יכול לשאת את הטרגדיה שבבחירת התאום שישביע את רעבונו אצל שד אמו ובשילוחו של האחר אל חלבהּ של זרה. "סדרי אותם מחדש או השאירי אותם כפי שהם," הורה למיילדת. "אני אצביע על האחד שאת תיקחי."

הוא שמע את המיילדת מבצעת את הוראותיו, ואחר כך הצביע אל מעבר לכתפו. כשהסתובב שוב, ראה שהתינוק שנלקח היה זה שנולד אחרון, זה שבשבילו הוא מצא בחופזה סדין קרוע שישמש מצע וכיסוי. ליאון הרים במהירות את התינוק שנשאר. אחותו כבר ינקה ברעבתנות את ארוחתה הראשונה. "אני אחזור, גברת מאהוני. בבקשה, אל תלכי. את ואני צריכים לשוחח."

חלק ראשון | נייתן
חוות בארוס ליד גֵיינסוויל, טקסס, 1900
היום שבו השתנו חייו של נֵייתן הוֹלוֹוֵיי לנצח התחיל ככל יום אחר. זאק, כלב הרועים הגרמני שהוא הציל וגידל מאז היה גור, העביר לשון חמה על פניו. נייתן ניגב את קריאת ההשכמה הלחה והדף אותו ממנו. "לך, זאק," אמר, אבל בלחש כדי לא להעיר את אחיו הצעיר, שישן במיטתו בצדו האחר של החדר. הזריחה עדיין היתה במרחק שעה, והחדר היה חשוך וקר.

נייתן רעד בכתונת הלילה שלו. כבכל ערב לפני שנכנס למיטה, השאיר את הבגדים התחתונים, החולצה והמכנסיים על כיסא סמוך, כדי שיוכל ללבוש אותם שוב בקלות. לרנדולף נשארה עוד שעת שינה, ונייתן ידע שאם יפריע לו, זה יעלה לו ביוקר.

עם הגרביים והמגפיים ביד והכלב אחריו, יצא נייתן למסדרון והתיישב על ספסל כדי לגרוב את הגרביים ולנעול את הנעליים. ריח הבייקון והבצלים המיטגנים נישא באוויר מהמטבח. אין כמו בייקון ובצלים לארוחה בבוקר קר לפני יום עבודה, אמר בלבו. זאק, קשוב לכל תנועה ומחשבה של אדונו, כשכש בזנבו בהסכמה. נייתן צחקק בלחש וכיבד את צווארו של הכלב בעיסוי חטוף נמרץ. יהיו גם תפוחי אדמה ולחמניות חמות בחמאה וריבה.

אמו עמדה ליד הכיריים והפכה רצועות בייקון במחבת. היא כבר היתה לבושה, סינר נקי עטף את גזרתה הדקה, ושערה היה אסוף בפקעת מהודקת. "בוקר טוב, אמא," אמר נייתן בישנוניות כשעבר על פניה בדרכו לבית השימוש. חוץ מאחותו, הנסיכה, ואפילו בחורף, הגברים בבית התבקשו במפגיע לא להשתמש בסיר הלילה בבקרים. הם היו צריכים לצאת לבית השימוש שבחוץ. אחר כך היה נייתן מתרחץ בחדר המעילים והנעליים שבכניסה. שם היה חם וגם המים בכד עדיין לא התקררו. "הערת את אחיך?" שאלה אמו בלי להפנות את ראשה.

"לא, אמא. הוא עדיין ישן."
"יש לו בחינה גדולה היום. > אני מקווה שלא הערת אותו." "לא. אבא בבית?"
"הוא הלך להביא עוד עצי הסקה."

שעה שנייתן כפתר במהירות את מעילו, נכנס אביו דרך הדלת האחורית, עם ערמת ענפי אלון שהם חתכו וערמו לערמה גבוהה בסתיו.

"בוקר, נייתן. ישנת טוב?"
"כן, אדוני."
"ילד טוב. יום עמוס יש לנו היום."
"כן, אדוני."

אלה היו חילופי המשפטים הקבועים שלהם. כל הימים היו עמוסים, מאז סיים נייתן את לימודיו בבית הספר שנתיים קודם לכן. שבת של מטלות המתינה לו בכל יום חול. ולא שזה הפריע לו, הוא אהב את העבודה בחווה - להיות בחוץ, רוב הזמן לבד, רק הוא והשמים והאדמה ובעלי החיים.

נייתן לקח את העששית הדולקת שאביו הושיט לו והרים שק קמח מהוה מכביסות שהיו בו דלי לחלב ומגבת. זאק יצא אחריו אל בית השימוש ועשה את צרכיו בחשכת החורש שעה שנייתן עשה את שלו, ואז הלכו שניהם לאור העששית שהאירה להם את הדרך אל האסם כדי לבצע את המטלות הקבועות של לפני ארוחת הבוקר.

דייזי הפרה געתה בעצבנות לשלום מתאה. "הֵיי, דייזי מותק," אמר נייתן. "אנחנו כבר ניגשים אלייך." לפני שתפס שרפרף ופתח את דלת התא, האיר נייתן את סביבת האסם כדי לוודא ששום אורח לא קרוא לא מצא בו מחסה בליל מרס הקר. כבר היו לא מעט מקרים שהם מצאו נווד במתבן, או במזג אוויר חם יותר נחש שהתפתל לו בנוחות בפינה כלשהי. פעם מצא לו שועל פצוע ועוין מקלט במחסן הכלים. משנחה דעתו שאיש לא פלש למקום, תלה נייתן את העששית ופתח את דלת התא. דייזי התנהלה החוצה בכבדות וניגשה ישר לאבוס, שם המתינה לה ארוחת הבוקר שתאכל בזמן שנייתן יחלוב אותה. קודם הוא הבריש את צדי הפרה משיער ולכלוך שעלולים לנשור לתוך החלב, אחר כך הוציא את הדלי מהשק והתחיל לנקות את העטינים במגבת. לבסוף העמיד את הדלי מתחת לעטינים התפוחים. זאק התיישב לצדו, בציפייה דרוכה לראות את הקילוח הראשון של חלב שישחרר את הפרה מתחושת האי־נוחות שלה.

דייזי הרשתה רק לנייתן לחלוב אותה. היא סירבה לשתף פעולה עם מישהו אחר מבני המשפחה. נייתן לחץ בידו על ירכה הימנית, והפרה נענתה לבקשה והרחיקה את רגלה לאחור כדי שהוא יוכל להתחיל בעבודה. אם אביו או אחיו היו במקומו, היא היתה משאירה את רגליה נטועות בקרקע, ומאלצת את אחד מהם להרחיק את רגלה בכוח, ואז היתה גועה ורועדת ומטלטלת את ראשה, ומתעלמת לגמרי מהעובדה שבינתיים הם רוקנו את עטיניה. "רק לך יש המגע הנכון", נהג אביו לומר לו.

זה היה בסדר מצדו של נייתן, וגם מצד אחיו ואחותו, הצעירים ממנו בשנתיים ושלוש בהתאמה. הם יכלו לישון עד מאוחר יותר ולא נדרשו ללכת עד האסם במזג אוויר סוער ולפני זריחת השמש, אבל נייתן אהב את הזמן הזה שהיה לו לעצמו. ניחוח החציר וחומם של בעלי החיים, בייחוד בחורף, השרו עליו רוגע למשך כל היום.

אחרי החליבה הניח נייתן את המכסה על הדלי והעמיד אותו במקום גבוה ורחוק מטווח המגע של זאק. אחר כך השקה את הסוסים והוליך את הפרה אל השער לשדה המרעה, משלח אותה החוצה ללחך עשב. השמש עלתה והטילה זוהר זהוב על הדונמים החומים של חוות בארוס שתוך זמן לא רב יישטפו בנבטי תבואת האביב. היא נקראה "חוות בארוס" על שם שושלת הגברים שירשו אותה מאז 1840.

ליאם בארוס, אבי־ אמו, היה היורש האחרון שנשא את השם הזה. שני בניו של ליאם מתו לפני שיכלו לרשת את החווה, והאדמה עברה לבתו, מיליסנט הולוויי. נייתן ידע כי באחד הימים היא תהיה שלו. אחיו הצעיר, רנדולף, החכם שביניהם, נועד לדברים גדולים וטובים יותר, ואחותו, לילי היפהפייה, היתה מוקפת מחזרים, בניהם של עשירי גֵיינסוויל, מונטגיו ודנטון, ואפילו כאלה שבאו מערים שמעבר לגבול, בטריטוריה האינדיאנית. "אני לא אחיה את חיי בשמלת כותנה ובסינר מטבח", היתה אמירה שהמשפחה שמעה לעתים קרובות מפי אחותו, הנסיכה.

גם זה היה בסדר מצדו של נייתן. הוא חי בשלום עם אֶחיו, אך לא היה אחד מהם. אחיו ואחותו היו קרובים זה לזה, כמעט כמו תאומים. היו להם אותם חלומות - להיות עשירים ונחשבים, והם היו ממוקדים באותה מטרה - להסתלק מהחווה. הוא היה כמעט בן עשרים וכבר החליט שלהיות עשיר זה להיות מאושר במקום שנמצאים בו, לעשות את הדברים שאוהבים ולהסתפק בכך.

לפיכך באותו בוקר, כשיצא מהאסם עם דלי חלב ביד, היו מחשבותיו נתונות ללא יותר מאשר הבצלים והבייקון החם והלחמניות בחמאה שהמתינו לו לפני שיֵצא לתקן את הגדר בשדה המרעה הדרומי. בני משפחתו כבר ישבו ליד השולחן כשנכנס למטבח. כתמיד ישבו אֶחיו על הכיסאות שמשני צדיה של אמו, בקצה אחד של השולחן, ואילו הוא התיישב ליד אביו בקצה האחר.

סדר הישיבה של המשפחה היה כזה מאז עמד על דעתו - רנדולף, לילי ואמו בחבורה אחת, הוא ואביו באחרת. כמו דברים רבים אחרים, זה היה משהו שהוא היה מודע לו אך מעולם לא נתן עליו את דעתו, עד שהזָר הופיע באותו יום לפנות ערב.


דף הבית | חדשים במטר | רכישת ספרים | על ההוצאה | הגשת כתבי יד | יצירת קשר | תנאי השימוש באתר
© כל הזכויות שמורות: מטר הוצאה לאור בע"מ, הוצאת מטר 2006 | על ידי סמיוטיקה