להמשיך בקניות
  סה"כ ספרים בסל הקניות:       סה"כ לתשלום ללא דמי משלוח:      

  

 שינוי גודל אות:

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

   סיפורת    ספרות מקור   תלושה

חיפוש מתקדם
חיפוש ספר
()   הסל שלי     
» ספרות מתורגמת
» ספרות מקור
» כל הספרים
» סדרת ענייני דיומא
» סדרת משני עולם
» מדריכים לאובדי עצות
» השקעות וניהול פיננסי
» ספרי ניהול ואסטרטגיה
» יזמות
» יצירתיות
» העשרה בארגון
» ספרי שיווק ומכירות
» סדרת אבא עשיר
» נושאים שונים
» זוגיות ואינטימיות
» יחסים במשפחה
» תזונה נכונה
» לאכול ולרזות
» התמודדות
» בריאות ורפואה
» אל תקחו הכל ללב
» כל הספרים
» סדרת מלודי
» סדרת לולו
» חפשו את המטמון
» ספרים נפרשים
» מוזיקה לפעוטות
» הסיפורים הקטנים שלי
» טוב לדעת - לפעוטות
» מציק ומצחיק
» כל הספרים
» עלילות ספיידרוויק
» סדרת ספטימוס היפ
» ילדי המנורה
» יומני הסודי ביותר
» סדרת Glee
» קלמנטיין
» סדרת כנפיים
» שרלוק הולמס
» יצורים יפהפיים
» נחל שלדים
» הצרות של אולי וג'קפיץ
» טרילוגיית וונדלה
» כל הספרים
» סודות הלוחשת
» ברליץ מדריכי כיס
» ברליץ צעד אחר צעד
» מתנה לכל עת
» מילים על ...
» הדרך אל האושר
» מילים שיוצאות מן הלב
» הסדרה של בראדלי
» קסם - ספרי צביעה
» כל הספרים
» ספרי אבא עשיר
» יועצי אבא עשיר
הוצאת מטר בפייסבוק

   

   על הספר   על המחברת   פרטים נוספים   חדר קריאה  שתפו ספר זה עם החבריםהדפסה ידידותית לסיווג הספרים  בקטלוגחזרה לדף הקודם
תמונה מוגדלת ופרטים נוספים

מחיר קטלוגי: 95.00 ש"ח
המחיר באתר: 66.5 ש"ח

./covers/2158_120.jpg2158

תלושה

תלושה


66.5
הוסף לעגלה

ספרים -   לתשלום
הוספה לסל הקניות
סל הקניות שלי

תלושה | מיכל יובל פיקרסקי

"אִי יְמֵי זְוָעָה אֲרוּרֵי אֱלֹהִים, מַדּוּעַ לְלֹא שְׁאָר וָזֵכֶר
לֹא נִמְחֵיתֶם כָּלָה מִקֶּרֶב לִבִּי וּמִסֵּפֶר חַיָּי...
חֲשׂוּפָה וְרֵיקָה מִכֹּל, לְלֹא מַחְסֶה וּמִבְטָח,
מוּל זַעַף פְּנֵי יָמִים קוֹדְרִים וּצְבָא בַלְהוֹתָם.
בָּדָד וּבְאֵין נֶשֶׁק עִמָּהּ..."
         מתוך אַלְמְנוּת — ח"נ ביאליק

ניו יורק, אפריל 2014
"מעולם לא הרגשתי כל כך מבוגר, מכוער ובלתי רלוונטי," מפתיע אותי הזר שמתיישב לצדי על ספסל הענישה למעשנים — ספסל צרפתי מעוצב שניצב בסמוך לרחבת הכניסה למלון ברחוב 46 פינת השדרה השמינית, המקום בו התיישבתי אחרי שיטוט קצר חסר תכלית ותוחלת ברחובות מנהטן, לעשן את הסיגריה האחרונה לפני השינה.

השעה אחת־עשרה בלילה ורחבת הכניסה למלון הומה אדם. נשים צעירות מהודקות בשמלות מיני החושפות רגליים דקות באורכים אינסופיים ומתוגברות בעקבי סְטִילֶטוֹ דקים בגבהים בלתי אפשריים, נשים מבוגרות יותר בשמלות ארוכות, פניהן ספוגות בוטוקוס ומתוחות באופן מבהיל, גברים נאים בלבוש קז'ואלי מושקע להפליא ויקר להחריד, וחברי קהילת הגאים במיטב מלבושי הטווסים.

הקול הנעים גורם לי להרים את עיני מאתר חדשות כלשהו במכשיר הסמארטפון שלי, בו הייתי שקועה בניסיון להימנע מלנעוץ מבטים ולהרגיש בדיוק כפי שתיאר הזר, ולהביט בו. אמריקאי בתום יום עבודה. תיק הלפטופ מונח לצדו, החליפה, המציצה מתחת למעילו הארוך והעבה, עדיין עליו אם כי העניבה פרומה במקצת.

שערו מאפיר אך מלא באופן מרשים, פניו עגולות ומלאות וחיוכו נעים ומזמין. בשנות החמישים לחייו אני מנחשת, אבל באותה מידה הוא גם יכול להיות צעיר בעשור או מבוגר יותר. אף פעם לא ידעתי באמת להעריך גיל.

"הַיי, אני סטיבן ואין לי מושג מה הולך פה, אבל כשעזבתי הבוקר את המלון האנשים ברחבה הזאת נראו הרבה יותר אנושיים, כמוני," הוא מחייך ומוציא מכיס ז'קט החליפה קופסת סיגריות.

"יש לך אש?"

אמריקאי מעשן, זן נדיר ההולך ונכחד, אני חושבת בזמן שאני מגישה לו את מצית הקליפר הצבעוני ועליו כיתוב בעברית. "אני טלי," אני מציגה את עצמי.

"סאלי?" הוא טועה כמו רוב האמריקאים השומעים את שמי בפעם הראשונה.

"טלי — כמו טלי סוואלס," אני מתקנת.

"הרבה יותר מדי שיער בשביל להיות טלי סוואלס," הוא מחייך.

הוא מדליק את הסיגריה ובוחן ארוכות את הכתוב על המצית: "זה עברית, נכון?"

"היישר מישראל," אני עונה, מופתעת מהזיהוי.

"מה כתוב פה?" הוא מושיט לי את המצית.

"תן חיוך הכול לטובה" — אני מתרגמת לו את הסלוגן השחוק שכלל לא שמתי לב אליו עד לאותו הרגע.

"את מישראל? נחמד. יש לי תוכנית לבקר שם די בקרוב," שולף הזר את מה שנשמע לי כמו תשובת האמריקאי־הלא־יהודי. ברור שרצית לבקר שם, מיד אחרי פריז־לונדון־וינה־ברלין־ברצלונה ועוד כמה עשרות ערים במדינות שמעולם לא ביקרת בהן, אני חושבת לעצמי, אבל מצליחה שלא לומר זאת בקול רם.

"כדאי לך, זאת ארץ מרתקת ויפה, ארץ הקודש," גם לי יש מענה אוטומטי מוכן בארסנל התיירות. הוא מתעלם מהציניות או שאינו מבחין בה.

"אז, טלי, יש לך מושג מה הולך כאן?" הוא שואל ומצביע בניד ראש על אוסף הברביות והקנים שעמדו לא רחוק מאיתנו, המתעלמים לחלוטין מזוג הזקנים, המכוערים והמעשנים — שלושה חטאים שאין עליהם כפרה. תמיד רציתי להרגיש דנידין, הרואה ואינה נראית, והנה חלומי מתגשם.

"כן, הבל־בוי אמר שיש פה מסיבה פרטית הערב. משהו שקשור להצגות של ברודוויי, שחקנים לדעתי. אני לא מפה אז כולם זרים לי, אבל הם בהחלט נראים מתאימים להגדרה הכוללת."

"אה נכון, הנה ג'ני ברבר השחקנית מ'וויקד' וסיליה קינג מ'ביבר הזכוכית'. המבוגר יותר הוא ג'ייסון מור, הבמאי של 'אווניו קיו'." דווקא הטון הנונשלנטי בו הוא מציין את שמות האנשים מרשים אותי, לא פחות מיכולת הזיהוי המופגנת.

"השמות שלהם אומרים לך משהו?"

"של השחקנים לא, של ההצגות כן." אתה חייב להיות עיוור לגמרי כדי להסתובב באזור הזה ולא לראות את שלטי ההצגות בגודל בנייני עזריאלי.

"את פה בביקור, בעסקים?"

"גם וגם." ביקור נפש ועסקים רגשיים לא סגורים. "ואתה?"

"אני פה בכמה ימי פגישות. אני מקליפורניה, עובד בחברת גוגל ומדי פעם מגיע למשרדי החברה במנהטן."

"בגוגל? איכשהו היה לי הרושם שהם מקפידים לא להעסיק אנשים בני למעלה משלושים, לא?"

"נכון, אני סוג של דינוזאור. אבל אני שם די מהתחלה. נראה לי שהם חושבים שאני חלק מהריהוט, בילט־אין במשרד."

אני צוחקת בקול רם. כמה זמן לא ניהלתי שיחה כזאת ועוד הצלחתי לצחוק?

אחת היפהפיות מתקרבת אלינו בצעד בטוח על עקבי סיכה כשבידה סיגריה ומבקשת אש.

"מעולם לא העזתי לעלות על עקבים כאלה, גם לא כשהייתי צעירה. אצלי זה בטח היה נגמר בנפילה קולוסאלית ובשבירת איברים, חלקם חיוניים," אני מציינת כשהיא מתרחקת.

הזר היושב לשמאלי פורץ בצחוק עמוק וחם. אני מצליחה אפילו להצחיק. ברוכה השבה טל מארצות האבל והקור. הסיגריה נגמרה מזמן ואנחנו מדליקים עוד אחת ואף אחד מאיתנו לא ממהר למרות השעה המתאחרת והקור המתגבר.

משהו בבר?"

האם זה הזמן להגיד לו שאני נשואה ולכן תודה, אבל לא תודה? אני גם אֵם שכולה, אתה יודע, ויש לי עוד שלושה ילדים מבוגרים בישראל, וכולם יודעים שהשתגעתי ונותנים לי זמן להחלים, ואני בכלל לא יודעת אם אני יכולה או רוצה להחלים.

אני חושבת על נׂעם שמתעורר ברגעים אלו בדירה הגדולה והריקה בתל אביב ובוודאי מחכה לטלפון שלי. כבר יומיים שלא דיברנו למרות שהבטחתי להתקשר כל יום.

חלפו כמעט שבועיים מאז שנסעתי כדי לחשוב, ומאז אני משתדלת לעשות הכול כדי להעביר את הזמן בלי לחשוב. מבלה שעות בחדר המלון כשאני נעה בין זפזופ אקראי בטלוויזיה, ניסיונות עקרים לקרוא, שכיבה במיטה תוך בהייה סתמית בחלון או בתקרה ומדי פעם יציאה מחדרי כדי לנשום מעט אוויר ולשאוף טבק.

רוב השעות, הטלפון הנייד שלצדי מנותק או דומם, ואני מבינה שאין לי כוח ויכולת לדבר עם איש. נדמה לי שקבעתי להיפגש עם יואלה, אבל אני לא זוכרת אם ולמתי קבענו, וגם לא ממש חשוב לי עכשיו.

אני תוהה אם נעם כבר קם ממיטתו או שיצא לרכיבה על אופניו. דמותו הכאובה הישובה על רצפת המטבח, רק לפני כמה ימים, עולה מול עיני בחדות.

תל אביב, מרץ 2014
"אני חייבת להתרחק מפה, נעם. אני לא מצליחה לחשוב, לנשום או להחליט. אני לא מצליחה לחיות ככה. אני אוהבת אותך, אני אוהבת את הילדים ואת הבית שלנו אבל אני חייבת לצאת," אני מנחיתה על נעם את האמת שלי כמה ימים לפני נסיעתי.

נעם פגוע. מתברר שאני עדיין יכולה להמשיך לפגוע בו. "אני לא מבין, טל־טל. אני משתדל לתת לך ספייס ולא ללחוץ עלייך. אני נותן לך את הזמן שאת זקוקה לו כדי לחזור לחיים.

את רוצה להיפרד עכשיו? את רוצה לפרק את הבית הזה?" "לא יודעת, פשוט לא יודעת מה אני רוצה וזאת בדיוק הבעיה."

"אז?"

"אני נוסעת לניו יורק."

"לא נעדרת מפה מספיק?! חצי שנה של טיפול מחוץ לבית ועדיין אין לך תשובות? ואם תיסעי לניו יורק תדעי? שם תצליחי להחליט? שם לא יכאב לך יותר? גם אני לא יכול להמשיך לחיות ככה!! גם אני רוצה לכעוס ולהתאבל ולהתפרק, אבל לא — הכול סובב סביבך. לא רק את איבדת ילד, גם אני!!! ויש לך עוד שלושה ילדים ואותי, יש לך אחריות."

"ועכשיו אני כן כאן? הנוכחות הפיזית שלי זה מה שחשוב? אתה לא מבין? גם אני מתתי באותה שבת, רק שאני עוד נושמת. אני לא רוצה להמשיך לחיות ככה, לחיות בכלל."

אנחנו עומדים זה מול זה במטבח המסודר עד כאב שכבר זמן רב לא הכנו בו שום ארוחות משפחתיות, מול פינת האוכל הקטנה והעגולה, המקום שהיה המרכז הפועם של הבית, שלא אירחה את בני ובאי הבית שגם הפסיקו לאט־לאט להגיע.

כמה כעסתי על הבלגן במטבח, כמה מריבות רבתי עם כולם על ערֵמת הכלים בכיור, על המדיח שלא פונה, על שאריות האוכל שנותרו על השולחן. מה לא הייתי נותנת עכשיו כדי לחזור לריב איתם על זה במקום להילחם על החיים. אני מתקרבת אל נעם ומחבקת אותו והוא נוזל על כתפי.

"סליחה," אני לוחשת באוזנו, "לא מגיע לך. אתה האיש שלי ואני אוהבת אותך, תמיד אהבתי, אבל אני לא יכולה להיות פה, לא בבית הזה, לא איתך, לא עם גל ובן ודור, ולא עם החדר הסגור של רז. אני רוצה אותו. אני מחכה לו והוא לא חוזר. אני חייבת להתרחק ממך, מהכול. אני חייבת."

נעם שותק וגופו מיטלטל כנגד גופי. לוקח לי זמן להבין שהוא בוכה. בכי קולני, חזק, מתמשך ומטלטל. לא הדמעות הדמומות שבורחות על הלחיים כמו אלו שלי המגיעות בכל יום, אלא נהמה עמוקה של איש פצוע.

איני מכירה אותו. הוא מתיישב על רצפת המטבח שעון על הארון, רגליו מקופלות אל גופו וראשו מונח בין ברכיו. מה עשיתי לאיש הברזל הזה? בהלוויה של רז, בשבעה, בחודשים המייסרים שעברו עלינו מאז, הוא מעולם לא בכה. לא ככה לפחות.

מי האיש הרך חסר האונים הזה הבוכה על רצפת המטבח שלי? אני מחליקה לצדו, מחבקת את ברכיו הרועדות ומלטפת את ראשו הקירח. אצבעותי זוכרות לראשו חסד תלתליו השופעים ומתגעגעות להיעלם בתוכם.

שום דבר מזה לא נותר עוד, רק קרחת בוהקת מתוחזקת היטב. געגועים לראש אחר של איש אחר ולאישה אחרת שחיו פה פעם.

"אני נוסעת בעוד כמה ימים. לא בורחת, רק מתרחקת כדי להתחבר שוב לעצמי." אנחנו ישובים על רצפת המטבח ואני מלטפת את ראשו הרכון, את צווארו החשוף ואת כתפיו השחוחות. לפתע הוא מרים את פניו הנפוחות והרטובות אלי ואני מנגבת אותן בכפות ידי ומנשקת את לחייו הרכות. שפתי פוגשות את שפתיו מהוססות ואז בהחלטיות.

אנחנו מתנשקים ארוכות ורכות וגופי מתעורר לחיים בתשוקות וברצונות משלו. כמה זמן לא הרגשתי ככה? שבועות? חודשים? לזמן שלי אין זמנים ואין לו שום משמעות.

אני מסירה את חולצת הטריקו של נעם ואת חולצתי ונותנת לעצמי זמן להרגיש את גופו הזר והמוכר. אנחנו קמים וללא מילים הולכים לחדר השינה. איננו טורחים להסיר את כיסוי המיטה — רק את הבגדים והשכבות וההגנות.

עירומים, חשופים ושותקים אנחנו לומדים ארוכות זה את גופו של זה כמו בפעם הראשונה. מהוססים מלטפים זה את זה ומנשקים מקומות שכבר שכחנו מקיומם עד שנעם נכנס לתוכי כמו איש שחוזר הביתה למקום המוכר והחם.

"טל־טל שלי," הוא לוחש בייאוש. אחרי שגמרנו אנחנו שוכבים על כיסוי המיטה הקמוט ממעשה האהבה המפתיע, אחוזים זה בזה כמו שני ניצולים מסערה. שני זרים שמצאו זה את זה ברגעי השבר ותכף ייפרדו שוב.

"אני לא אמנע ממך לנסוע, זה לא יעזור כי את תיסעי בכל מקרה. אבל תחזרי מהר," הוא לוחש בעצב.

ניו יורק, אפריל 2014
והנה אני כאן בניו יורק בחדר סינגל קטן במלון באזור הטיימס סקוור, הכי תיירותי, הכי נוצץ, הכי מלאכותי, הכי בודד, והכי רחוק מאפר וסט סייד שהיה ביתי במשך שנים ארוכות בגלגול קודם, לפני נעם, לפני הילדים, לפני המשפחה, לפני שחיי נבנו והתרסקו.

וכשבועיים אחרי מעשה האהבה ההוא עם נעם, אני יושבת על ספסל מעוצב עם סטיבן, הזר האמריקאי שאין לי מושג מי הוא ומה הוא, שהציע לי לבוא לשתות איתו משהו. סטיבן שיודע שאני טלי מישראל, קלה־צוחקת־זורמת ושום דבר לא יותר.

ואני יודעת שאם אני אלך איתו לבר של המלון ואשתה עד שארגיש שיכורה מספיק, אהיה מסוגלת גם לעלות איתו לחדר שלו ולהזדיין איתו; זאת בתנאי שאהיה מספיק שיכורה כדי לשכוח שזאת הפעם הראשונה זה שלושים שנה שאשכב עם מישהו שהוא לא נעם; מספיק שיכורה כדי לא להרגיש שום דבר, לא לפני, לא בזמן ולא אחרי.

הרגשתי מספיק בשנה הזאת לכמה סיבובי חיים. מספיק שיכורה כדי לא לזכור בבוקר את אירועי הלילה עם איש שלא אפגוש יותר לעולם ואפילו את שמו אשכח.

"כן, למה לא?" אני מקבלת את הצעתו. בר המלון מלא באורחים המשוחחים ביניהם בשקט המתבקש ממקום מואר ומעוצב מכדי להיות פאב, נטול עשן סיגריות, קולות רמים, מוזיקה ופרצי צחוק. לא סוג הבר בו הייתי בוחרת לשתות ולשכוח. סטיבן מציע שנשב על הבר, שאפילו כיסאותיו נוחים בצורה מעוררת חוסר נוחות.

ברמן במדי מלון שחורים ומגוהצים מברך אותנו בערב טוב מהוקצע ושואל מה אפשר להציע לנו הערב. אני חושבת להזמין כוס חלב כמו ארווין קפלן, שריף גודמן בסצנת הפאב משיעורי האנגלית בטלוויזיה הלימודית של פעם, ואז בזמן שאלגום את כוס החלב בלגימה ארוכה אחת, התפאורה מאחורי תתחלף ותהפוך לחדר מלון עם מיטת קינג סייז ואני וסטיבן ניכנס אליה יחד ונשכב.

אבל איכשהו אני משערת שיש סבירות גבוהה שהבקשה והבדיחה הלא־מקומית שלי לא יתקבלו ברוח הנכונה ואני מחליטה לחסוך את המבוכה ורק מחייכת לעצמי. במקום זה אני מזמינה בירה מהחבית.

"אני יותר טיפוס של יין בדרך כלל, אבל עם אוכל," אני אומרת לסטיבן לאחר שהבירה נמזגת לכוס גבוהה שעליה סמל המלון. "יופי של סיבה להזמין אותך לארוחת ערב מחר, אם את פנויה.

אין כמו יין טוב בארוחה, גם אם היא רק בינונית או סבירה." "אתה מתכנן להזמין אותי למקום בינוני ולשכר אותי ביין בינוני כדי שלא אשים לב?" אני צוחקת, "מתאים לי, אני בנאדם בינוני בעולם בינוני." ומחר בבוקר, אחרי שאבין מה עשיתי הלילה איתך לא ארצה לראות אותך לעולם, אז מה אכפת לי להסכים, אני חושבת.

"כנראה שלא תצליחי לגלות אם התכוונתי לארוחה טובה עם יין טוב או משהו אחר, אם לא תצאי איתי לארוחת ערב. את לא צמחונית אני מקווה?"

"לא משהו שסטייק טוב לא יכול לשכנע אותי."

כמה מהר אני שוכחת את השנים שמנעתי מעצמי בשר בכלל, ובשר אדום בפרט בשעות הערב. האישה שהייתי גם לא עישנה למעלה מעשר שנים ועשתה ספורט בכל יום ושנאה בירה ושיחות עם זרים בארץ זרה.

זו הבירה השנייה שלי והראשונה שלו ואז נשלפים קלפי האמת. "את נשואה?" שואל סטיבן.

"כן, אני חושבת, זאת אומרת סיפור מסובך וארוך. ואתה?" "גם."

"מה גם? נשוי, או שגם אצלך זה סיפור מסובך?"

"שניהם. כן, אני נשוי וכן, סיפור מסובך, אבל את תספרי לי את שלך ואני אספר לך את שלי. או שלא. תלוי בך."

"לא כרגע, נראה לי שאני לא מספיק שיכורה כדי לספר ואתה לא מספיק שיכור כדי להאזין." אני מחייכת אליו.

סטיבן מחזיר לי חיוך ומחכה לראות אם בכל זאת ארים את הכפפה.

לא בדיוק מה שתכננתי להערב. בשלב הזה הוא אמור לשלוח אלי יד מהוססת ולגעת באופן אקראי או מכוון בגבי או בירכי, ואני אמורה להחזיר לו במגע משלי ומשם הדרך ברורה. אבל שום דבר מזה לא קורה. "אני לא מבינה, רציתי להזדיין ואתה מזיין לי את המוח," אני אומרת לו בעברית.

"אמרת לי משהו?"

"משהו שלא יעבור בתרגום," אני צוחקת.

אחרי זמן מה הוא שואל: "מתאים לך להיפגש מחר לארוחת ערב? אני חייב ללכת לישון, יש לי יום עמוס מחר. אתפנה בסביבות שש."

"לא גמרת את הבירה שלך." אני מביטה בכוסו החצי מלאה.

"אני מסודר," הוא מחייך אלי לגמרי בשליטה. אני לעומתו מזהה את הקלילות שהעניקו לי שתי כוסות הבירה.

"אתה חושב שאני חושבת עכשיו?" אני שואלת אותו לפתע בלי שליטה.

"סליחה?"

"אני אמורה לחשוב, אז אני חושבת. אתה לא חושב ככה?" אני צוחקת.

"אני חושב שכדאי שתלכי לישון עכשיו וניפגש מחר, אם תרצי."

הוא שולח אותי לישון, כמו אבא או דוד טוב. ובתוך ערפל השכרות והעליצות אני נזכרת ברזי הקטנטן הנכנס למיטה, מוכן להתמודד שוב עם אמא אווזה של לוין קיפניס המנקרת את גוזלה.

דף הבית | חדשים במטר | רכישת ספרים | על ההוצאה | הגשת כתבי יד | יצירת קשר | תנאי השימוש באתר
© כל הזכויות שמורות: מטר הוצאה לאור בע"מ, הוצאת מטר 2006 | על ידי סמיוטיקה