להמשיך בקניות
  סה"כ ספרים בסל הקניות:       סה"כ לתשלום ללא דמי משלוח:      

  

 שינוי גודל אות:

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

   ניהול ועסקים    ספרי ניהול ואסטרטגיה   לא רחוק מעצמך

חיפוש מתקדם
חיפוש ספר
()   הסל שלי     
» ספרות מתורגמת
» ספרות מקור
» כל הספרים
» סדרת ענייני דיומא
» סדרת משני עולם
» מדריכים לאובדי עצות
» השקעות וניהול פיננסי
» ספרי ניהול ואסטרטגיה
» יזמות
» יצירתיות
» העשרה בארגון
» ספרי שיווק ומכירות
» סדרת אבא עשיר
» נושאים שונים
» זוגיות ואינטימיות
» יחסים במשפחה
» תזונה נכונה
» לאכול ולרזות
» התמודדות
» בריאות ורפואה
» אל תקחו הכל ללב
» כל הספרים
» סדרת מלודי
» סדרת לולו
» חפשו את המטמון
» ספרים נפרשים
» מוזיקה לפעוטות
» הסיפורים הקטנים שלי
» טוב לדעת - לפעוטות
» מציק ומצחיק
» כל הספרים
» עלילות ספיידרוויק
» סדרת ספטימוס היפ
» ילדי המנורה
» יומני הסודי ביותר
» סדרת Glee
» קלמנטיין
» סדרת כנפיים
» שרלוק הולמס
» יצורים יפהפיים
» נחל שלדים
» הצרות של אולי וג'קפיץ
» טרילוגיית וונדלה
» כל הספרים
» סודות הלוחשת
» ברליץ מדריכי כיס
» ברליץ צעד אחר צעד
» מתנה לכל עת
» מילים על ...
» הדרך אל האושר
» מילים שיוצאות מן הלב
» הסדרה של בראדלי
» קסם - ספרי צביעה
» כל הספרים
» ספרי אבא עשיר
» יועצי אבא עשיר
הוצאת מטר בפייסבוק

   

   על הספר   על המחברת   פרטים נוספים   חדר קריאה  שתפו ספר זה עם החבריםהדפסה ידידותית לסיווג הספרים  בקטלוגחזרה לדף הקודם
תמונה מוגדלת ופרטים נוספים

מחיר קטלוגי: 95.00 ש"ח
המחיר באתר: 47.5 ש"ח

./covers/2156_120.jpg2156

לא רחוק מעצמך

לא רחוק מעצמך


47.5
הוסף לעגלה

ספרים -   לתשלום
הוספה לסל הקניות
סל הקניות שלי

לא רחוק מעצמך | סאשה מריאנה זלצמן

הזמן חולף מהר. הוא נע לפנים ונע לאחור ואנו נישאים
איתו, ואיש אינו יודע עוד דבר על אודותיו, אלא זאת: הוא
מתקדם דרך יסוד שאיננו מבינים, אל יסוד שלא נזכור. אבל
משהו זוכר - אפשר לומר שמשהו מתנקם: מלכודת המאה
הזאת, הדבר שמצפה לנו עכשיו.
ג'יימס בולדווין, דרך אחת ואין שם

״הביתה״

אני לא יודעת לאן הלאה, כל האחרים יודעים, אני לא. את צנצנת הריבה שהוצמדה לחזה שלי אני לופתת כאילו היתה הבובה היחידה שנותרה לי, ומביטה כיצד הם רודפים זה אחר זה ברחבי הדירה.

כפות ידיו של אבא נוצצות מרוב זיעה, הן נראות כצלחות לא שטופות, וכשהן מיטלטלות ליד הראש שלי הן נראות גדולות. אם הראש שלי יהיה ביניהן, טראח, והוא מחוסל.

אחי צומח מתוך התיק שלו כגבעול, ניצב בתוכו בשתי רגליו ומוציא מתוכו דברים. אמא נוזפת, והוא מחזיר אותם בחזרה לתיק. ברגע שאמא נמצאת במטבח הוא מביא את הקופסה הגדולה של ספינת הפיראטים ומחביא אותה תחת המיטה שלו. אמא נכנסת למסדרון, שם אני עומדת.

היא רוכנת מעלי, מצחה תלוי מעלי כפעמון, רקיע שלם. אני משחררת יד אחת מבובת צנצנת הריבה ומעבירה אצבע על פניה של אמא. הרקיע שמנוני. אמא מעיפה את ידי מפניה ותוחבת לידי צנצנות נוספות, ואני מחזיקה היטב את כולן וכבר לא יכולה לראות דבר.

היא מניחה תיק על כפות רגלי ואומרת, "אתם חייבים לאכול כמו שצריך בדרך, את תהיי אחראית על האספקה," אין לי מושג מה זה אספקה, אבל אני שמחה שזה משהו מתוק ולא פרגית בנייר אלומיניום.

אנחנו יורדים בגרם המדרגות וזה נמשך זמן רב. אנחנו גרים בקומה העליונה והדרך רצופה קורות ותקרות משופעות. למטה יש בית לוויות; תמיד מסריח שם, לא מגוויות, אלא דבר כלשהו שאני לא מכירה ושאינני יכולה להתרגל אליו. הצנצנות נוקשות בתוך התיק שאני גוררת מאחורי על המדרגות, אבא רוצה לקחת אותו מידי, ואז השכן מלמטה פותח את הדלת.

"נוסעים הביתה?"

"לבקר אצל אמא ואבא, מזמן לא ראינו אותם."

"חוזרים בפעם הראשונה?"

אבא מהנהן.

"לא שוכחים את הפעם הראשונה."

אבא עונה לשכן כאילו שהוא מספר לו סיפור לפני השינה, הוא מדגיש את המילים ומגביר את קולו לקראת הסוף. אחי כבר השיג אותנו, ואני מושכת בזהירות את התיק כשאני חולפת ליד אבא ומנסה ללכת בעקבות אחי. שורר סירחון וקר.

למטה, מאחורי חלון הראווה של בית הלוויות, יש אנשים. אני פוחדת מהפרצופים שיושבים שם מאחורי הזכוכית, אני פוחדת שהם ירוקים ומתים. לכן אני אף פעם לא מביטה לשם עד שאני מגיעה לרחוב. אני מחפשת את רגליו של אחי על הקרקע. אבא מגיח מהבית ומושך אותי, אני מרימה את מבטי רק כשנדמה לי שאמא מנופפת לפרידה, והיא עושה זאת, ידה תלויה רגע מחוץ לחלון ואז שב החלון ונסגר ואבא מתחיל לשיר. Поpа, пора порадуемся на своём веку - הגיע הזמן, הגיע הזמן, לשמוח על הזמן הזה.

בלי זמן

האריחים בחדר השירותים של נמל התעופה אטאטורק קיררו את רקתה השמאלית של אָלי. התמונה לנגד עיניה סירבה להתחדד, בחרך בין קיר התא לרצפה היטשטשו עקבים לכדי חתיכות פחמים, שרבטו בשחור באוויר, חלפו תוך התחככות. היא שמעה קולות אבל חסרי שפה, כולם בערבוביה, הכרזות שנשמעו כהד.

אלי הרגישה טעם פרגיות. אפילו שלא חילקו פרגיות בטיסה, לא אכלה פרגיות כבר שנים, ובכל זאת היה טעם של עוף מקולקל בגרונה. פעם כבר היתה כאן. בדיוק כך. שכבה על הרצפה, בגרונה טעם ציפור מתה, שרוכי נעליים זחלו עליה כמו חרקים. אבל מתי? מתי זה היה? עיניה היו יבשות בגלל הטיסה, העפעפיים עקצצו מעל ארובות העיניים. הרופאים אבחנו כבר מזמן שהיא סובלת מחוסר דמעות כרוני. "ומה עלי לעשות, לשים טיפות?" - "פשוט תמצמצי כשכואב או מעקצץ, תמצמצי והנוזל יופיע מעצמו." אבל דבר לא עזר. היא נשמה לאט, האזינה.

עקבי סטילטו וסוליות גומי גמישות קבעו את הקצב בחוץ, כולם נחפזו, נחפזו לצאת מתחום הטרמינל, מתוך היעדר האוויר. שם בחוץ המתינו להם אנשים לאחר הטיסה הממושכת, קפיצה קטנה לשירותים, לפדר את העיגולים תחת העיניים, ללחלח את השפתיים, לסרק את השיער ואז לזנק אל זרועות הממתינים כמו אל תוך מים חמימים.

לאלי לא היה כל מושג אם מישהו ממתין לה. היא קיוותה שכן, אבל לא ידעה זאת. היא שכבה על הרצפה ועפעפה בעפעפיה כפי שזבוב מניע את כנפיו. היא רצתה לעשן, באופן דחוף ביותר, כדי לגרש בעשן את טעמו של השומן המבושל הרוטט על חִכּה, הדחף הזה משך אותה בצווארונה כלפי מעלה ואל מחוץ לתא השירותים.

היא נשענה על כיור הרחצה בלי להביט בראי, החזיקה את שפתיה תחת זרם המים, אך אישה טפחה על כתפה וסימנה לה בתנועות ידיים לא לשתות את המים האלה. היא הושיטה לה בקבוק פלסטיק.

אלי הצמידה את שפתיה אל צווארו הצר של הבקבוק ושתתה בלי להשמיע כל רחש. האישה לקחה בחזרה את הבקבוק הריק והעבירה את ידה בתלתליה של אלי, כאילו היא מסדרת אותם. ואז העבירה את האגודל על העור הדק תחת עיניה ומעל הסנטר המחודד, ולרגע אחזה בו בחוזקה. אלי חייכה. גם האישה.

ואז הלכו שתיהן בצעדים אטיים החוצה, אל האולם. אלי הלכה בעקבות האישה, בעקבות האחרים, הם ידעו לאן. היא הלכה ליד המסלול הנע שהאנשים שעליו התנגשו אלה באלה, הלכה בעקבות הד רצפת השיש, השתלבה בין הממתינים בתור מול ביקורת הדרכונים. היא נעשתה חסרת סבלנות, רצתה לזרז את התור אבל הוא היה תקוע ולא נותר לה אלא להביט שמאלה וימינה. ראשה הסתחרר. הכול מהכול עמד כאן בתור. חצאיות מיני, בוּרקות, שפמים בכל העיצובים והצבעים, משקפי שמש בכל הגדלים, שפתי בוטוקס בכל הצורות, ילדים בעגלות ילדים, ילדים על הגב, על הכתפיים, בין הרגליים, ההמון סגר על אלי משני הצדדים, צמוד כל כך עד שלא יכלה ליפול.

ילדה קטנה נדחקה אל קיר הזכוכית האקרילית, אחד הלוחות התנתק בקול חבטה, הילדה צעקה. האֵם נדחקה אליה דרך ההמון וניערה אותה בעוצמה.

אלי שוב הרגישה בצורה ברורה ביותר את טעם הפרגית בגרונה ושלפה את הדרכון שלה.

הפקיד הסתכל זמן רב בדרכון, ודאי בתמונה, חשבה אלי. אחר כך הרים אליה את עיניו ושוב הביט בדרכון. הוא חזר על כך שוב ושוב, כאילו הלך והעמיק את מבטו. גבר צעיר, צעיר אף מאלי, אך כתפיו כבר דמו לכתפי זקנים, נפולות ונוקשות, וחזהו הצר לא מילא את חולצתו התכולה. הוא נראה כאילו מבטו נישא הרחק מתא הביקורת שלו, הרחק מנמל התעופה, הרחק מארצו, חודר דרך מעטפת כדור הארץ, ומשם בחזרה אל פניה של אלי.

בתנועה אוטומטית העבירה את כף ידה על הסנטר. היא לא הקיאה, או אולי דווקא כן? כעת כבר לא היתה בטוחה. האם יש לה משהו על הסנטר? היתה לה הרגשה שעדיין תקועה בגרונה חתיכת פרגית. בכל כוחה משכה את זוויות פיה כלפי מעלה והגבה השמאלית שלה הצטרפה ועלתה גם היא.

הבחור מעברה האחר של השמשה הביט בה, ירד מהכיסא, יצא מהתא והלך לירכתי האולם. אלי נשענה על הדלפק הצר מול שמשת הזכוכית, הביטה בו בעיניה היבשות והמגורות בשעה שהראה את דרכונה לאחד הקולגות, הקיש עליו באצבעו, ניער את ראשו, שב בחזרה ואמר משהו שלא הבינה, אבל היא ידעה מה הפריע לו.

הוא לא היה משוכנע שהיא באמת היא. היא כבר לא נראתה כמו בדרכון, שערותיה נעלמו, וחוץ מזה היו עוד דברים שהשתנו בפניה. את זה אמרו כולם, אפילו אמא שלה לא זיהתה אותה בתצלומים, אבל מה זה אומר בכלל. הפקיד האחר הגיע אל התא ושאל את אלי את השאלות הרגילות. אלי שיקרה כדי לא להוסיף ולבלבל את שני הגברים, ואמרה, כמו תמיד, שבאה לבקר חבר טוב.

"לכמה זמן?"
"אני לא יודעת."
"אסור לך יותר משלושה חודשים."
"אני יודעת."
"פעם ראשונה?"
"יש בעיה עם הדרכון שלי?"
"האישה בתמונה נראית דומה לך."
"זה בגלל שאני האישה הזאת."
"כן, אבל זה יכול גם להיות אחרת."
"איך זה יכול להיות?"
"שזה דרכון מזויף ואת..."
"ואני?"

"יש לנו בעיה במדינה עם יבוא מרוסיה. נשים, אני מתכוון. יבוא נשים מרוסיה."

אלי פתחה את פיה ורצתה לומר משהו כמו, "אבל הרי אני באה מברלין!" או, "אני נראית לך רוסייה?" במקום זאת פרצה בצחוק. היא ניסתה להשתלט עליו, אבל הצחוק פרץ מתוכה ועף כנגד שמשת הזכוכית שמאחוריה עמדו שני הפקידים והסתכלו בה בגועל. אלי כיסתה את פיה באצבעותיה, התיק שלה נפל על רגליה.

היא השפילה את מבטה ושוב הרימה אותו, הסתכלה סביבה. תור הממתינים כולו, כל חצאיות המיני והמשקפיים והשפמים הסתובבו לכיוונה והתלחשו. הפקידים חיכו עד שאלי החזירה את ראשה הסמוק אל כתפיה. עיניה היו רטובות בגלל דמעות הצחוק. היא הסתכלה בפרצופים המבולבלים של שני הגברים וניסתה לא לגחך עוד.

"האם יש לי אפשרות להוכיח שאני לא פרוצה רוסייה?" שאלה. שני הפקידים הסתכלו בה כאחד, הסתכלו דרכה, ואז הרים אחד מהם את היד, הנחית את החותמת שלוש פעמים בלי להסיר את עיניו ממנה, משהו זמזם, היא אחזה בתיק שלה ופתחה את הדלת בדחיפה.

דוד קמאל עמד בקדמת המון הממתינים הרכונים מעל המחסום כמו כפות דקלים. הוא פילס את דרכו בנעיצת מרפקים, הדבר ניכר בבירור על פני הסובבים, וכעת, כשראה את אלי מגיחה משער האולם, הרים את זרועותיו באוויר, ובעשותו כן הכניס מכת אגרוף בסנטרו של גבר נמוך קומה ששפם כיסה את מחצית פניו.

האיש התנודד אבל ההמון הצפוף מנע ממנו ליפול. קמאל הביט רגע בכעס בשפם הצועק ואז מיהר להביט שוב באלי, פניו אורו והוא הצביע הצִדה, הורה לה ללכת שמאלה כדי לצאת מהטרמינל, ושם הוא יחכה לה.

קמאל, קֶמו, קמאל בּיי היה הדוד של אליאס, ומכיוון שהיא התבגרה עם אליאס, או שאולי אפשר לומר שהם גדלו יחד, קמאל היה גם הדוד שלה, אפילו שזאת הפעם הראשונה שהיא רואה אותו. אליאס לא סיפר אף פעם על דודו, אבל כאשר אמרה אלי שהיא נוסעת לאיסטנבול, תחב לידה פתק עם מספר הטלפון שלו ואמר שקמאל יאסוף אותה מנמל התעופה. ואת זאת הוא עשה. הוא חיבק אותה כאילו עשה זאת כל חייו, לקח את המזוודה שלה, והם יצאו מהדלת וגלגלו לעצמם סיגריות.

אלי לא גילתה לקמאל מדוע יצאה באיחור אל אולם מקבלי הפנים, לא אמרה שנעלה את עצמה בשירותים והשעינה את ראשה על האריחים, שמחזור הדם שלה לא היה מסוגל להתמודד עם מהירות האירועים שהקיפו אותה. דבר כזה לא מספרים כברכת שלום, חולקים סיגריות כמו חברים ותיקים ומאותו רגע גם הופכים לכאלה.

בשאיפה הראשונה מהסיגריה המגולגלת אלי התמוטטה שוב. קמאל נשא אותה אל תוך המונית ואחר כך במעלה המדרגות, אל דירתו. היא התעוררה על הספה של קמאל בחדר מצופה אריחים כחולים, שלא היו בו אלא מכשיר טלוויזיה אילם ומהבהב על הקיר, ושולחן כתיבה מגושם לפני חלון מוחשך.

דומה היה כי הקיסוס שכיסה אותו צומח מבחוץ אל תוך החדר. היא הרגישה כאילו ישנה במשך שנים. קמאל ישב מול הטלוויזיה ועישן. ידיו היו מונחות על ירכיו, צלליתו שופעת, וסנטרו התנועע במקצת, כאילו הוא מדבר בפה סגור. אפר הסיגריה שלו נפל לצד נעלו, על הרצפה.

פניו היו גדולות יותר מראשו והתפרשו לכל הכיוונים, אפו בלט הרחק קדימה, גם העיניים שלו, היו לו ריסים ארוכים וצפופים שהתעקלו כלפי מעלה, אל מצחו. אלי הסתכלה בו וחשבה שלעולם לא תלך עוד לשום מקום.

קמאל קם ממקומו, הביא צ'אי מהמטבח, הושיט לה כוס עגלגלה והצביע על השולחן לצד החלון. "שם המפתחות לדירה שלך. אבל את לא חייבת. את יכולה גם להישאר כאן."

למחרת הראה לה קמאל את הדירה ואלי התאהבה, בעיקר בגג הקטן שאליו יכלה לקפוץ מהמרפסת ואז לעמוד ולהשקיף ממנו אל מעבר לקרן הזהב עד אצטדיון קָסימפָּשָה. היא התאהבה בחדר עתיר הפינות וברחוב התלול לפני הבית, שאפשר להחליק בו מטהּ בעמידה. אבל יותר מכול התאהבה אלי בשעות הערב חסרות המעש שבהן התחרתה בעישון עם דוד קמאל בדירה שלו, עד שהגרונות החרוכים הצטרדו, עד שעיניהם נעצמו, עד ששניהם נפלו מכיסאותיהם, אבל עדיין המשיכו לדבר. למען ערבים כאלה הלכה אלי לטייל, שוטטה סביב ביתו של קמאל עד שהתעייפה, דפקה בזהירות על דלתו, נשכבה על הספה והתרגלה להירדם שם, בין המוני תצלומים וסיפוריו האינסופיים של קמאל, היתה מתעוררת באמצע הלילה בעיניים אדומות ומחפשת את נעליה במסדרון, ומצפה שקמאל יוציא אותן מידה. "לאן את רוצה ללכת, הרי לא תלכי עכשיו הביתה, הרבה יותר מדי מאוחר."

"דווקא כן, אני הולכת, אני עדיין יכולה ללכת." "כן, את עדיין יכולה ללכת, אבל האחרים יכולים ללכת מהר יותר. הרי את לא מתכוונת ללכת עכשיו לטַרלָבָּאשִי." ואז הם שבו והתיישבו, עישנו ודיברו ללא תוכן, דיברו כדי לשמוע את קולותיהם.

מאז שהגיעה לאיסטנבול שמעה אלי כמה מסוכנת טרלבאשי לכל אישה צעירה, ובכלל לכל אחד. "כל הצוענים והכורדים והטרנסווסטיטים. לא חסרים אנשים רעים, הרי את יודעת." "כן, אני יודעת, לא חסרים אנשים רעים, אבל בטח לא בטרלבאשי."

"תישני כאן, קוּשׁוּם.* אני מביא לך שמיכה."

ובמרבית המקרים נשארה אלי, וגם הנקודות האדומות במפרקי כפות ידיה ותחת סנטרה לא עצרו בעדה.

היו שחיפשו את איסטנבול העתיקה במסגדים ועל ספינות הקיטור בין אירופה לאסיה, קנו לעצמם פיסת נוסטלגיה מפלסטיק בבזאר והציבו אותה לצד שברים קטנים מחומת ברלין בוויטרינות שלהם בסן פרנסיסקו, מוסקבה וריאד. אלי מצאה את איסטנבול שלה על הספה בצבע חום חלודה של דוד קמאל, עם הריפוד שורץ הפשפשים שהיו מוצצים את דמה בין ארבע לחמש לפנות בוקר.

היא התעוררה בשמונה עם נקודות אדומות מעקצצות שהלכו והתפשטו על פני אמות ידיה ופניה. כאשר שאלה את קמאל, הוא האשים את המים. "הצינורות העתיקים האלה, אני חייב לעשות משהו בעניין הזה, יוצאים מהם מים חומים, אני יודע." פשפשים אין אצלו, זה לא ייתכן.

היא ריססה ביסודיות את דירתה באַיינָאלִי צֶ'שׁמֶה ברעל שקנתה בבית המרקחת, התיישבה במרפסת ועישנה, וקיוותה שהספר של וֶטֶרַניִי שהיא קוראת עכשיו ייגמר רק אחרי שכל הפשפשים כבר ימותו. וכאשר היתה בטוחה שאף שרץ לא שרד בהתקפה, ושהיא לא תתכסה עוד בנקודות אדומות, הלכה שוב לבקר את דוד קמאל, ישנה על הספה שלו וסחבה בשערותיה ובבגדיה מטען חדש של יצורים קטנים אל איינאלי צ׳שמה.

היום לא היה לה אכפת. היא נצמדה אל ריפוד הספה, ניסתה להתחפר אל תוכו עמוק ככל יכולתה ושידלה את הפשפשים שיואילו למצוץ את דמה עד תום, ולא יותירו ממנה דבר. עליהם לזלול אותה ולשאת אותה בחתיכות קטנות על פני העיר כולה.

ואז היא תוכל להמשיך לשכב כאן, לא תיאלץ לעשות עוד דבר, לא לזוז עוד, והיא תיעלם בין כרי הספה כמו עוגייה פריכה. עיניה היו פעורות לרווחה וכאבו מרוב יובש. אלי מִצמצה מדי פעם בפעם כדי לסלק את דוק האבק. אך דבר לא הועיל. הוא שב והופיע בכל פעם, נפל מהתקרה, נטף מתוך המזגן, התערבל מתוך פיה בצורת עננים זעירים.

אנטון לא ייצור קשר. ככל הנראה אנטון בכלל לא בעיר. התחזיות ניבאו שממש בקרוב יתרחש אסון בטורקיה, יִילמַז גוּנֵיי מת מזמן, ודוד קמאל קיפץ סביב שולחן הכתיבה שלו וסיפר לה את הסיפור שסיפר לה בכל פעם. הסיפור על אשתו של יילמז גוניי והתובע הכללי שהעליב אותה, ובגלל זה ירה בו יילמז גוניי בעינו הימנית. והוא, קמאל, נכח במקום. לא, הוא לא נכח במקום, אבל ייצג אותו בבית המשפט כאשר עדיין היה עורך דין מפורסם.

הוא ייצג גם את אוֹקָלָאן, לא, הוא רצה לייצג אותו, אבל זה מעולם לא קרה ועכשיו כבר חצי שנה שלא שומעים ממנו מילה, אחרי שתמיד התבלט כמנהיג ההתנגדות, מה שאולי מרמז על כך שהוא מת בכלא, ואם אכן זה כך, הרי שתכף תפרוץ כאן מלחמת אזרחים, או שלמעשה היא כבר מתנהלת ועכשיו תגיע גם אל הערים, אל הכרכים, ואז אל שאר העולם, אבל קמאל לא יוותר גם אם העולם כולו יהיה שרוי במלחמה.

את כל זאת סיפר לאָלי, או יותר לעצמו, בשעה שהיה עסוק בניגוב אבק קדחתני, כאילו לא היו אלה בסך הכול תלתלי אבק. היא שמעה אותו רק בקושי, התבוננה בתנועותיו החפוזות ברחבי הדירה, הרגישה כאילו הוא סביבון המסתובב על המרצפות ומתנגש ברגלי שולחן. גופו השופע הצחיק אותה, ואילולא היה מהיר כל כך, ברצון היתה מחבקת אותו, אבל זה לא הלך, ולכן הניחה לו לספר. לספר על עצמו ללא הרף, את סיפור חייו בגרסות שונות.

לפני שבעים או שבעים ושתיים שנה הוא בא לעולם באיסטנבול, בזֵיטִינבּוּרנוּ, רובע שבנוי על חול וברעידת האדמה הבאה ישקע בין הלוחות הטקטוניים של כדור הארץ; אמו בת התשעים עדיין מתגוררת שם. קמאל היה השביעי בין שמונה אחים, כולם גרו בחדר בעל גג פח גלי, כולם ישנו זה לצד זה על הרצפה, כולם רוחצו באותם מי אמבט, הוא היה השני במי האמבט, אחריו בא האח השישי וכן הלאה, אביהם התרחץ אחרון במרק חום־אפור. איפה התרחצה האם, את זאת קמאל לא ראה אף פעם.

קמאל היה הראשון במשפחתו שלמד באוניברסיטה, הראשון שבא הביתה לבוש בחליפה ועורר לעג מצד אחיו. בבית המשפט ייצג אנשים חשובים, והוא עצמו נאסר שוב ושוב, אם כי לא ברור מתי ובאילו נסיבות. הסיפורים השתנו, אך כולם הסתיימו בכך שאחרי שמונה חודשים בכלא הוא בא אל אמו, שישבה במטבח ועל פניה רעלה - אישה שהסתובבה חמישים שנה בלי מטפחת ראש.

בגלל צורת חייו של קמאל התעורר ביניהם ריב חמור כל כך, עד כי מעולם לא שב לבקר אצלה. היא לא הכירה את אשתו הראשונה ואף לא את השנייה, לעתים הזכיר גם אישה שלישית. בין שהיו שתיים או שלוש, הסוף היה תמיד זהה: הן אהבו אותו, אבל הוא נאלץ לעבוד. לפעמים עמד קמאל לספר על אביו, אבל אף פעם לא הגיע אל

מעבר לפתיחת שפתיו הרחבות, הסדוקות. הוא שאף אוויר אל גרונו היבש, לשונו עברה על הדפנות הפנימיות של לחייו ולחלחה את זוויות פיו, יותר מזה לא עשה. ואלי לא שאלה שאלות.

בשנים האחרונות עזב קמאל את דירתו רק לעתים נדירות, והיא היתה לו משרד, חמאם, ומי יודע מה עוד. ובאמת לשם מה לצאת.

הקטן מהחנות בקומה התחתונה, אוֹרחָן, הביא לו לקומה הראשונה כל מה שביקש - חלב, סיגריות, בשר - הקיסוס לפני חלונו הגן עליו מפני השמש, וכך עדיין יכול היה להאמין בדברים, ולא היה צריך לראות שכעת הקיפו את משרדו בתי קפה עם שלטים באנגלית בלבד, ובכל מקום הודיעו על אינטרנט אלחוטי בחינם, ושאפילו הירקן אוֹגוּץ, חברו זה ארבעים ושתיים שנה, שנהג למכור אפרסקים גדולים ככפפת אגרוף, עבר ממקומו הקבוע בכניסה הצרה לבית, בין משרדו של קמאל לאטליז. קמאל לא ידע מדוע אוגוץ לא יצר קשר במשך זמן רב כל כך, ולא ידע שעכשיו הוא עומד עם מִנשא רוכלוּת בכיכר טַקסים ומוכר משרוקיות ציוץ ציפורים לתיירים.

קמאל גם לא ידע שבבית השכן נפתח מלון ציריך, ושאת הרחובות ממלאים תיירים שקונים סמוברים אצל מאדאם קוֹקוֹ בפינה, ושזה מזיק לחנות בקומה התחתונה, שם עזר אורחן לאביו שהיה הרבה יותר מדי זקן, ושגם שניהם יעזבו בקרוב ואת מקומם יתפוס שלט שיכריז על אינטרנט אלחוטי בחינם. מדוע על קמאל לצאת החוצה אל העולם הזה כאשר אצלו עדיין קיימות הספה הישנה והמרצפות השחורות־לבנות והאריחים הכחולים על הקירות.

קמאל היה זקוק למשהו שיוכל להאמין בו. הוא האמין במפלגת העמים הדמוקרטית, במַרקס, ובנשים הצעירות שהופיעו אצלו פעם בחודש וביקשו כסף תוך בכי וצחוק. הוא האמין באהבה, והוא האמין שאלי תמצא את אנטון בעיר שמונה קרוב לחמישה־עשר מיליון תושבים, בלי כל סימן חיים ממנו, בלי לדעת אם בכלל היה כאן אי־פעם, כי הרי אין שום משמעות לגלויית דואר שנשלחה מאיסטנבול.

הוא ביקר עם אלי בתחנות משטרה כדי לתלות מודעות נעדר של אנטון. באחת מהתחנות פגש חבר מימי ילדותו. כשאותו חבר למד כמה כיתות מתחתיו הוא היה נמוך ממנו בכמה ראשים, וקמאל הגן עליו בחצר בית הספר. תוך כדי הנשיקות, החיבוקים ושתיית התה שנמשכו שעות ארוכות, הצביע קמאל שוב ושוב בכף ידו הפרושה על אלי: "כמוה, הוא נראֶה בדיוק כמוה!"

החבר מבית הספר בחן את אלי מכף רגל ועד ראש, את תלתליה החומים שלא סירקה ושקצותיהם המדובללים הזדקרו כמו משולש, את עורה הדק, את הבוהק הכחלחל תחת עיניה העגולות, את זרועותיה השמוטות; הוא חיבק את קמאל, נישק אותו פעם נוספת משמאל ומימין ואמר שאין סיכויים להצלחה, אלא אם הגורל או אלוהים ירצו בכך, ואז נאנחו שני הגברים והדליקו סיגריה. אלי עשתה כמותם, בלי לדעת על מה דיברו, וקמאל עודד אותה באומרו שאיכשהו הכול יהיה בסדר.

ובגלל כל מה שקמאל האמין בו, ומאחר שהוא הרים אותה מרצפת נמל התעופה אטאטורק כאילו היתה ילדה קטנה, אלי ידעה שלעולם לא תעזוב אותו. על כך חשבה בשעה שקמאל כשל ברחבי החדר, עצבני וכבד תנועה, כאילו ניסה להכפיף למרותו את שלושת העצמים שהיו בו.

אלי חשבה שקמאל עצבני כי הראקי עומד להסתיים, או בגלל האסון העומד להתרחש בקרוב במדינה הזאת, זה שקמאל דיבר עליו ללא הרף. הוא אמר, "עוד מעט יקרה כאן משהו, בארץ הזאת, עוד מעט. לא משהו טוב." אבל את זה תמיד אפשר לומר.

אחר כך עבר לדבר על כך שבני האדם אמנם רשעים אבל פגישה איתם תמיד משתלמת, ושתמיד מתאכזבים מהם אבל דווקא בגלל זה חייבים להילחם למענם. קמאל סתר את עצמו ללא הרף בזמירות שלו על עולם טוב יותר שעוד יבוא, אפילו שכרגע הכול יורד לטמיון. קמאל האמין שאנשים חוזרים זה אל זה מתוך אהבה. רק לאחרונ

ה הניח לאישה בגילה של אלי לסובב לו את הראש, והתעקש שכוונותיה כלפיו רציניות, אבל בדיוק כרגע היא זקוקה לכסף, לזמן, לשלווה שלה, למצבי הרוח שלה, למסעותיה, לחוויות אחרות. "הרי היא עדיין צעירה." ולא היה דבר שיכלה לומר שישכנע את קמאל שיחסה של האישה הצעירה אליו נובע מהרבה סיבות, אך אהבה אינה אחת מהן.

היא לא יכלה לערער את אמונו במשהו שכלל לא ידעה להגדיר. היא לא הבינה איך קמאל היה מסוגל להאמין בסיפור הזה, אבל מצאה יופי בעובדה שהגבר הזקן פורח בתוך עוגמת נפשו, שוב ושוב היה פוזל בגנבה אל הטלפון הירוק על השולחן (מכשיר עתיק עם כבל, כי היתה לקמאל חולשה למיושן; הוא חשב שזה מוסיף לקסמו של אדם זקן וקירח), ואלי התרגשה למראה לבו המאיץ לצלצול הטלפון ונשבר כשזו לא היא, הנערה שהדירה שינה מעיניו, מצדו האחר של הקו. זו אף פעם לא היתה היא. ולמרות זאת, ההמתנה עצמה גרמה לו להיות מאושר. מילאה אותו ריגוש. סיבה טובה להיות מרוגש, חשבה אלי, אולי אף הטובה ביותר.

בתצלום שקמאל הראה לאלי כמעט מדי ערב עד שביקשה שיפסיק, נראתה הזנזונת אדומת השיער תלויה על כתפו של קמאל. האף שלה היה רק קו דק עם נחיריים כהים, קטנים, ובכל מקום נמשים, כאילו התפוצץ לה תות שדה מול הפרצוף. פיה היה חסר צורה, אינסופי ועקום, וחייך אל המצלמה. כף ידו של קמאל היתה מונחת על מותנה, חזהו מנופח, והוא נראה רציני.

שערותיה האדומות של האישה הצעירה, שהיו טעונות חשמל בגלל החום, הזדקרו לכל הכיוונים, בייחוד על פניו של קמאל. אלי הבינה את כמיהתו של קמאל, את רצונו לצלול אל תוך השערות הללו, היא אמרה לו זאת והוא החליף את הנושא ודיבר על הבחירות במדינה הזאת, המצויה על סִפה של מלחמת אזרחים, ואז על הראקי ההולך ואוזל בבית.

חוסר המנוחה שלו היה שונה היום. אולי היתה זו הדחייה בהזזת מחוגי השעון, חשבה אלי, הזמן שנעצר בין הבחירות, שמשמעותו היא שאי־אפשר לסמוך על הירח ועל כוכבי השמים שיבדילו בין לילה ליום.

לעת עתה, הנשיא קבע את השעה. אולי הרגיש קמאל שהזמן ירד מהפסים וטבק הלעיסה שלו לא יכול עוד להגן עליו. אולי הרגיש שדבר כבר לא ישתפר, לא עם טורקיה, לא עם אדומת השיער. קמאל ירק כאילו חרק כלשהו עף אל תוך פיו.

ואז הבזיקה על פניו ההכרה הרגעית הזאת בתבוסה, הזוהר התפשט בפניו כאדמומיות, וכאשר נעלם, קמאל דיבר אל עצמו בקול, הזיז את הכיסא שוב ושוב מקיר אחד אל משנהו ונזף בקול באלי.

[..]


דף הבית | חדשים במטר | רכישת ספרים | על ההוצאה | הגשת כתבי יד | יצירת קשר | תנאי השימוש באתר
© כל הזכויות שמורות: מטר הוצאה לאור בע"מ, הוצאת מטר 2006 | על ידי סמיוטיקה