להמשיך בקניות
  סה"כ ספרים בסל הקניות:       סה"כ לתשלום ללא דמי משלוח:      

   

 שינוי גודל אות:

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

   חיים נכון    לאכול ולרזות   תודעה חוזרת הביתה

חיפוש מתקדם
חיפוש ספר
()   הסל שלי     
» ספרות מתורגמת
» ספרות מקור
» כל הספרים
» סדרת ענייני דיומא
» סדרת משני עולם
» מדריכים לאובדי עצות
» השקעות וניהול פיננסי
» ספרי ניהול ואסטרטגיה
» יזמות
» יצירתיות
» העשרה בארגון
» ספרי שיווק ומכירות
» סדרת אבא עשיר
» נושאים שונים
» זוגיות ואינטימיות
» יחסים במשפחה
» תזונה נכונה
» לאכול ולרזות
» התמודדות
» בריאות ורפואה
» אל תקחו הכל ללב
» כל הספרים
» סדרת מלודי
» סדרת לולו
» חפשו את המטמון
» ספרים נפרשים
» מוזיקה לפעוטות
» הסיפורים הקטנים שלי
» טוב לדעת - לפעוטות
» כל הספרים
» עלילות ספיידרוויק
» סדרת ספטימוס היפ
» ילדי המנורה
» יומני הסודי ביותר
» סדרת Glee
» קלמנטיין
» סדרת כנפיים
» שרלוק הולמס
» יצורים יפהפיים
» נחל שלדים
» הצרות של אולי וג'קפיץ
» טרילוגיית וונדלה
» כל הספרים
» סודות הלוחשת
» ברליץ מדריכי כיס
» ברליץ צעד אחר צעד
» מתנה לכל עת
» מילים על ...
» הדרך אל האושר
» מילים שיוצאות מן הלב
» הסדרה של בראדלי
» קסם - ספרי צביעה
» כל הספרים
» ספרי אבא עשיר
» יועצי אבא עשיר
הוצאת מטר בפייסבוק

   

   על הספר   על המחברים   פרטים נוספים   חדר קריאה  שתפו ספר זה עם החבריםהדפסה ידידותית לסיווג הספרים  בקטלוגחזרה לדף הקודם
תמונה מוגדלת ופרטים נוספים

מחיר קטלוגי: 98.00 ש"ח
המחיר באתר: 68.6 ש"ח

./covers/2151_120.jpg2151

תודעה חוזרת הביתה

תודעה חוזרת הביתה


68.6
הוסף לעגלה

ספרים -   לתשלום
הוספה לסל הקניות
סל הקניות שלי

תודעה חוזרת הביתה | ביירון קייטי וסטיבן מיטשל
ארבע השאלות שישחררו את התודעה שלכם,
יפתחו לכם את הלב וישנו את חייכם

הקדמה למהדורה עברית (בהמשך הדף ההקדמה לספר)
כמדען בהכשרתי וכמי שחוקר ומתרגל שיטות מדיטציה ומודעות עצמית למעלה מעשרים שנה -ביירון קייטי בעיני היא מהחוקרות החדות והעמוקות ביותר של התודעה, הסוקרטס של ימינו.

העבודה, השיטה שהיא פיתחה, המבוססת על השאלה ״האם זאת האמת?״ מובילה אותנו לחקירה אמיצה ללא פשרות של התודעה ולחופש מהסיפורים שמעצבים את זהותנו ואת חיינו.

שיטת העבודה של ביירון קייטי מתורגלת כיום על ידי אלפי אנשים בישראל, וקבוצות תרגול של העבודה קיימות בישראל בבתי ספר, בבתי חולים, בבתי סוהר, במסגרות של ארגונים גדולים ובעסקים, ומוכרות כהשתלמויות למורים במשרד החינוך.

בתום ביקור של ביירון קייטי בישראל בשנת 2012 , היתה לי הזכות לפתוח קבוצות תרגול של מדיטציית העבודה במרכז הרפואי תל אביב (בית החולים איכילוב), ומאז השתתפו מאות אנשים בישראל בסדנאות ללימוד העבודה, להעצמת הרווחה הנפשית (well being) והאושר.

סיפור מרגש במיוחד הוא של אורה, משתתפת באחת הסדנאות במרכז הרפואי תל אביב, שלדבריה, באמצעות תרגול של שיטת העבודה היא למדה על התמיכה שהיא (ורובנו) איננו מרגישים בה אך מצויה תמיד: הכיסא (גם זה שבבית החולים) שתומך בנו, הרצפה שתומכת בכיסא, החולצה ששומרת על חום גופנו, האוויר, הנשימה שנותנת לנו חיים. ״למדתי שאני כל הזמן נתמכת, גם כאשר המחשבה שלי אומרת אחרת. שאני נתמכת במובן העמוק ביותר. רצויה, אהובה״.

אורה ומשתתפים רבים נוספים חוזרים ומספרים שבעזרת העבודה הם למדו לקחת אחריות מלאה על חייהם. ״אני אחראית על חיי במובן שאני יכולה להפסיק להאמין לסיפורים הישנים, ולהפסיק עם רגשות הבושה והאשמה שליוו אותי בחלק גדול מחיי עד כה״.

למעלה מעשרים מחקרים מדעיים שבוצעו בישראל, באירופה ובארצות הברית, הראו את היעילות של שיטת העבודה כשיטת התערבות לקידום בריאות הנפש ולשיפור מדדים פסיכולוגיים בקרב חולים ומחלימים מסרטן, למניעת שחיקה בקרב מורים, ולקידום בריאות הנפש והעלאת מדדי האושר והרווחה הנפשית באוכלוסייה הכללית.

מחקר שהתפרסם לאחרונה הראה שתרגול יומיומי של העבודה העלה באופן משמעותי את רמת הרווחה הגופנית והנפשית ואת מדד האושר של המשתתפים, לעומת כלל האוכלוסייה.

מסקנות המחקר רלוונטיות לכל אחד מאיתנו -אימון התודעה ותרגול העבודה, בדומה לפעילות גופנית ותזונה, הנם מרכיבים מהותיים לבריאות הגופנית והנפשית, וכל אחד מאיתנו יכול לאמצם כחלק מאורח חיים בריא ומיטיב.

הספר תודעה חוזרת הביתה מתאר באופן בהיר ומובנה את שיטת העבודה, להלכה ולמעשה, ומציג את גישתה הקלילה ומלאת ההומור של קייטי לחיים.

יש יופי רב בפרקים המספקים הצצה לחייה של קייטי ולנקודת מבטה, כניסה נדירה לעולמה ולמחשבותיה של אישה שחיה בפועל את "סוטרת היהלום", הנחשבת בעיני רבים לטקסט המתקדם והמעמיק ביותר בבודהיזם, שרק מתי מעט לאורך ההיסטוריה האנושית הבינו אותו לאשורו.

אני מקווה שבעקבות הקריאה בספר, התודעה של כולנו פה בישראל תחזור הביתה, לחיים של שמחה, חירות ואושר. קריאה מהנה.

ד"ר שחר לב־ארי (Ph.D).
ראש החוג לקידום בריאות
בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה לרפואה
אוניברסיטת תל אביב

ההקדמה לספר

1. "תודעה חוזרת הביתה" הוא ספר על נדיבות. איך אנחנו יכולים להיות נדיבים כל הזמן ולא רק מדי פעם? להיות נדיבים בכל יום ויום מחיינו? זה נשמע כמו אידיאל בלתי מושג, אבל מה אם ניתן להשיג אותו? מה אם הנדיבות יכולה להפוך טבעית כמו נשימה? הספר הזה מראה לכם איך.

כל מה שנדרש זה ראש פתוח ותודעה שמוכנה להטיל ספק בכל מחשבה מלחיצה שעולה בתוכנו. כאשר אנחנו מבינים מי אנחנו באמת, מאחורי כל החשיבה המבולבלת שלנו, אנחנו מגלים את הנדיבות הקבועה, חסרת המאמץ שהיא טבעית לנו.

ביירון קייטי מיטשל (כולם קוראים לה קייטי) מדברת ממעמקי התובנה. השיטה שלה לחקירה עצמית, שאותה היא מכנה העבודה, היא סוג של מודעות מוגברת וקשובה. בזמן שאנחנו עושים את העבודה, אנחנו לא רק נשארים דרוכים וערים נוכח המחשבות המלחיצות - אלה שגורמות לכל הכעס, העצב, והתסכול שבעולם - אנחנו גם מטילים בהן ספק, וכאשר אנחנו מטילים בהן ספק המחשבות האלה מאבדות את אחיזתן בנו.

"טקסטים רוחניים דגולים", אומרת קייטי, "מתארים את ה'מה' -מה זה אומר להיות חופשי. העבודה היא ה'איך'. היא אומרת לכם בדיוק איך לזהות כל מחשבה שמונעת מכם את החופש הזה ולהטיל בה ספק. היא מעניקה לכם גישה ישירה אל התודעה הערה".

הספר "תודעה חוזרת הביתה" יאפשר לכם לראות את העולם מבעד לעיניים של מישהו שהתעורר אל המציאות, אל הרגע הקורן, אל מצב החסד שבו נופלות המחיצות והלב מוצף באהבה.

2
קצת רקע עבור הקוראים שלא מכירים את ביירון קייטי. באמצע החיים, חיים אמריקאיים רגילים -נישואים שניים, שלושה ילדים, קריירה מצליחה -קייטי שקעה לתוך עשר שנים של מערבולת רגשית, שמשכה אותה למצולות הדיכאון, האָגוֹרָפוֹבְּיָה, תיעוב עצמי וייאוש אובדני.

היא הפריזה בשתיית אלכוהול, בעלה הביא לה קופסאות גלידה וכדורי קודאין שאותם היא אכלה כמו סוכריות, עד שלבסוף היא שקלה כמאה קילוגרם. היא ישנה עם אקדח מגנום 0.357 מתחת למיטה.

בכל ערב היא התפללה שלא תתעורר בבוקר הבא, והיא לא התאבדה רק כי דאגה לילדיה. בשנתיים האחרונות של הסיוט הזה היא בקושי היתה מסוגלת לצאת מהבית. היא נשארה בחדר השינה שלה במשך ימים שלמים, ואפילו לא היתה מסוגלת להתקלח או לצחצח שיניים. ("מה הטעם?" היא חשבה. "הכול מסתכם בלא כלום בכל מקרה".)

לבסוף, בפברואר 1986 , בגיל 43 , היא אשפזה את עצמה במרכז לשיקום לנשים עם הפרעות אכילה -המוסד היחיד שחברת הביטוח שלה הסכימה לשלם עבורו. היא כל כך הפחידה את המטופלות האחרות, עד ששיכנו אותה בחדר שינה בעליית הגג ובלילה חסמו את גרם המדרגות שהוביל לשם. הם חשבו שהיא עלולה לרדת ולעולל משהו נורא.

בוקר אחד, אחרי כשבוע במרכז השיקום, קייטי עברה חוויה ששינתה את חייה. בזמן שהיא שכבה על הרצפה (היא לא הרגישה שמגיע לה לישון במיטה), מקק זחל ליד הקרסול שלה ועלה על כף רגלה. היא פקחה את עיניה, וכל הדיכאון וכל הפחד שלה, כל המחשבות שייסרו אותה -נעלמו.

"בזמן ששכבתי על הרצפה", היא אומרת, "הבנתי שכשישנתי, לפני המקק או כף הרגל, לפני כל מחשבה שהיא, לפני כל עולם שהוא -היה וישנו לא כלום. ברגע הזה, ארבע השאלות של העבודה נולדו". היא חשה שיכורה מרוב אושר. האושר נמשך שעות, ואז ימים, ואז חודשים ושנים.

כאשר היא חזרה הביתה, הילדים שלה, שחיו בפחד מפני ההתפרצויות שלה, בקושי זיהו אותה. העיניים שלה השתנו. "הכחול נעשה צלול כל כך, יפה כל כך", אומרת בתה, רוקסן. "כשהסתכלת פנימה לתוכן, יכולת לראות שהיא היתה תמימה כמו תינוקת. היא היתה מאושרת כל היום, בכל יום, והיא נראתה קורנת מרוב אהבה".

היא בילתה את רוב היום בדממה, יושבת שעות מול החלון או בחוץ, במדבר. בנה הצעיר, רוס, אומר: "לפני השינוי, לא יכולתי להסתכל לה בעיניים. אחר כך, לא יכולתי להפסיק להסתכל לתוך עיניה".

נדרשו לקייטי שנים כדי ללמוד איך לדבר על מצב התודעה החדש שלה. לא היה לה שום מידע או רקע שיעזרו לה להבין את סוג המוּדעות שהיא חוותה.

היא מעולם לא קראה ספרים שעסקו ברוחניות ולא שמעה על תרגולים רוחניים. היא הכירה רק את החוויה האישית שלה שהנחתה אותה, והיא היתה זקוקה רק לתהליך החקירה שפיעם בתוכה.

הלידה מחדש של קייטי היתה קיצונית אפילו יותר מחוויית ההמרה, שוויליאם ג'יימס מתאר בספרו "החוויה הדתית לסוגיה" - קיצונית כל כך למעשה, שהיא נאלצה ללמוד מחדש (או מנקודת מבטה, ללמוד) הכול על להיות אנושית: איך לתפקד במרחב ובזמן, איך לפרק את המציאות לשמות עצם ופעלים כדי שהיא תוכל לתקשר עם אנשים, איך להעמיד פנים שהעבר והעתיד הם אמיתיים.

ההשפעה של הלידה מחדש היתה הפוכה לחלוטין מהשפעתן של חוויות המרה מוכרות, מפני שהתוצאה שלה לא היתה קבלת אמונה דתית. הבהירות שלה לא הרשתה ולא יכלה לאפשר אמונה אחת יחידה. היא כילתה מושגים דתיים יחד עם כל המחשבות האחרות.

אחרי ההתעוררות שלה, היא המשיכה להרגיש -ולהיות -נוכחות רצופה של האהבה, שבדמותה היא התעוררה. "הרגשתי שאם אספר על האושר שלי", היא אומרת, "זה יעיף את הגג מעל מרכז השיקום -ומעל כדור הארץ כולו. אני עדיין מרגישה ככה".

במהלך השנה הראשונה, בעיצומו של האושר הגדול שלה, תפיסות ואמונות המשיכו לעלות בתודעתה. הדרך שלה להתמודד איתן היתה החקירה. לעתים קרובות היא יצאה לבדה למדבר, שהיה בקרבת ביתה בברסטו, קליפורניה, כדי לחקור את המחשבות האלה.

בכל פעם שאמונה צפה בתודעתי -הדומיננטית ביותר היתה "אמא שלי לא אוהבת אותי" -היא התפוצצה בגוף כמו פצצה אטומית. הבחנתי ברעידות, בהתכווצויות ובהיעלמות גמורה של השלווה. המחשבה היתה יכולה להופיע מלווה בדמעות ובהתקשות של הגוף כולו. למתבונן מהצד זה היה יכול להיראות כאילו אני שרויה בעצב ובצער עמוקים.

אבל למעשה תמיד המשכתי לחוות אותן תחושות בהירות, שלווה ואושר שניעורו בי כאשר התעוררתי על הרצפה במרכז השיקום, ללא "אני" שנותר בי, ללא עולם, כאשר רק הצחוק בוקע מגרוני. האמונה שהופיעה בתודעתי תמיד נפלה והתמוססה אל תוך אורה של האמת.

מה שניער את הגוף היו השאריות של האמונה, אשר נדמו כהרגשה לא נוחה. מתוך המועקה הזאת ידעתי מיד שהסיפור איננו אמת. שום דבר לא היה אמיתי. חוויתי את המודעות לכך כמצב רוח עילאי, נלהב -אושר עילאי.

החקירה נמשכה כשנה בערך, עד שכל האמונות והמושגים כלו כעשן. השיטה נבחנה במעבדה של החוויה שלה, בסטנדרט קפדני ביותר של שפיות, יותר מכפי שחוקר התודעה הקפדן ביותר היה יכול להמציא.

כל מחשבה או אירוע נפשי שהיו יכולים לערער את שיווי משקלה, כל דבר שגרם לה לתגובה שהפחיתה את השלווה והאושר שלה, הועמדו לחקירה קפדנית, עד שהיא היתה מסוגלת לפגוש את המחשבות האלה בהבנה. "אני אדם שרוצה רק את מה שיש", אומרת קייטי.

"התברר שהיכולת להתיידד עם כל תפיסה או מחשבה שעולות במוחי, זהו החופש שלי. כאן העבודה מתחילה ומסתיימת -בתוכי. העבודה מגלה שאנחנו יכולים לאהוב את הכול בדיוק כפי שהוא. והיא מראה לנו בדיוק איך". בסופו של התהליך, במהלך השנה השנייה לאחר ההתעוררות שלה, נותרה רק הבהירות.

זמן קצר לאחר שובה של קייטי ממרכז השיקום, השמועה נפוצה בברסטו על "הגברת המוארת", והיו אנשים שנמשכו אליה ואל החופש שלה כמו אל מגנט. ככל שיותר ויותר אנשים באו לראות אותה, היא נעשתה משוכנעת שהדבר שהם צריכים, אם בכלל, לא היה הנוכחות האישית שלה, אלא דרך לגלות בעצמם את מה שהיא הבינה. העבודה היא התגלמות החקירה נטולת המילים שהתעוררה בתוכה.

היא חיה אותה ובחנה אותה. וכעת היא ניסחה אותה מחדש, כאילו בהילוך אטי, כדי שגם אנשים אחרים יוכלו להשתמש בה. בשלושים ואחת השנים האחרונות היא סייעה למיליוני אנשים ברחבי העולם להתחיל לשחרר את עצמם ממתח, תסכול, כעס ועצב.

3.
מבנה הספר "תודעה חוזרת הביתה" בנוי סביב "סוטרת היהלום", אחד הטקסטים הרוחניים החשובים בעולם. הסוטרה היא מדיטציה מורחבת על היעדר ה"עצמי". להיות ללא עצמי, ללא אנוכיות, נתפס על פי רוב כנדיבות. חוסר אנוכיות מתפרש כ"פעולה למען טובתו של אחר במקום למען עצמך".

ואולם הפירוש המילולי של המושג הוא "בלי עצמי" (בלי אנוכי) שמשמעותו "היעדר עצמי", וגם "הבנה שאין דבר כזה -עצמי". ניתן לחשוב שהמשמעות השנייה היא תפיסה רוחנית, מאחר שהניסיון להיפטר מהעצמי עשוי להיראות בלתי אפשרי, כמו לנסות להימלט מהצל של עצמך.

אבל אחרי שתְתרגלו חקירה או מדיטציה במשך זמן מה, תוכלו לראות שבעצם מדובר כאן על התבוננות במושג ה"עצמי" ולא על ה"היעדר עצמי". ככל שתנסו ותפעילו כוח רב ככל האפשר -בלתי אפשרי למקם שום דבר במציאות שתואם את שם העצם הזה. בתודעה הצלולה, אומרת הסוטרה, אין "עצמי" ואין "אחר", וברגע שאתם מבינים את האמת הזאת, האנוכיות קורסת בבת אחת.

ככל שתחושת העצמי שלכם מתמוססת באור המודעות, כך אתם נעשים נדיבים יותר באופן טבעי. בכל הגרסאות שלה, זאת האמת הבסיסית שהסוטרה מנסה לעורר בנו.

4.
אחד התפקידים שלי כמחבר־שותף של הספר הזה היה למצוא את האיזון בין מה שמדויק עבור קייטי ובין מה שמובן לקהל הרחב. התהליך הזה נידון לכישלון חלקי, אף על פי ש"כישלון" הוא מושג שזר לה.

"סוטרת היהלום", היא כתבה לי באימייל, שהיא שלחה לי בעודה יושבת על הספה שלה, המרוחקת כמטר וחצי מהכורסה שלי, "זועקת למוּדעות שהיא מעבר למילים. הסוטרה יודעת שהדרך הפשוטה ביותר לייצג את האמת היא לשלול כל דבר שהוא מילולי. זה מדויק ונדיב.

אני מדברת או כותבת את ההערות שלי, ואתה מעצב ומלטש אותן ככל יכולתך, כדי שיוכלו להידמות ככל שניתן לחוויית החיים שלי, ועדיין המילים הן שקרים. יש לך עבודה קשה, יקירי. אני החתול שאתה מנסה לאלף".

נהניתי מתפקיד רועה החתולים. המקומות בהם נכשלתי בדפים אלה הם המקומות בהם המילים של קייטי נראות כלוקחות את עצמן ברצינות. המקומות בהם הצלחתי הם המקומות בהם מילותיה של קייטי נשמעות כמו קייטי עצמה: בהירה, אוהבת, מצחיקה, נדיבה, מעודכנת ונכונה תמיד לעזור.

כללתי כמה מהסיפורים של קייטי, שאירעו בשנה הראשונה לאחר חוויית ההתעוררות שלה למציאות. החיסרון שבזה הוא ההתמקדות באישה, הפרסונה ביירון קייטי, משהו שהיא על פי רוב לא מוצאת סיבה לעשות. הייתי צריך לדלות את הסיפורים האלה מתוכה בהפעלת התעניינות כנה מצדי.

אבל העובדה שהסיפורים האלה מובאים כאן מעניקה יתרון של חוויה אישית לסוטרת היהלום. יש קוראים שעלולים למצוא את הסיפורים האלה מלחיצים, מפחידים אפילו. בעיניהם זה יכול להיראות כאילו החוויה של קייטי היתה סוג של התמוטטות נפשית ולפיכך ניתן להתייחס אליה בביטול. אבל פראיים ככל שהם נשמעים, במהותם הסיפורים מדברים על אישה שהגיעה למצב של שפיות מאוזנת ועמוקה, דרך תהליך אקסטטי של ניסוי וטעייה.

קיימים מעט מאוד דיווחים שנכתבו על החוויה של הכרה עצמית עמוקה. יש לנו רק תיאורים קצרים ומשפטי מפתח ממאסטרים עתיקים. "כאשר הוא ראה את פריחת האפרסק", נאמר בסיפור קדום, או "כאשר הדלת נטרקה על רגלו ושברה אותה -לפתע הוא ניעור".

לא נאמר דבר על איך כל עולמו של מחפש הדרך הנדהם התפורר והשתנה. ואין כמעט דבר על ההשלכות של החוויות האלה. בנוסף, אירוע של התעוררות ללא כל הכנה הוא נדיר מאוד. יש רק דוגמה אחת שאני מכיר מהמאה העשרים ושאותה אפשר להשוות לזו של קייטי בעומקה -וזהו החכם ההודי רָמָאנָה מָהַרְשי.

רמאנה תיאר את ההשלכות של ההתעוררות שלו בפרטים אחדים, אבל מאחר שהוא היה מעין נזיר וחי בתרבות שבה סוג החוויה הזאת מוכר ומקובל, ההשתלבות שלו במצבו החדש היתה פשוטה. כמה אנשים באו לתת לו אוכל ולכסות את גופו אך מעבר לכך השאירו אותו לנפשו, במצב של סָמַדְהי (ריכוז עמוק). הוא נשאר על ההר שלו. הוא לא היה צריך לחזור למשפחה או לנסוע במכונית או לקנות בסופרמרקט. ("וגם אני לא", אומרת קייטי.)

ההתעוררות המוכרת שמתרחשת באמצעות תרגול אינטנסיבי של מדיטציה היא הרבה יותר חדה, ברק של תובנה שמעצים את חייכם ומביא אותם לדרגת בהירות מסוימת, ולאחר מכן התהליך אטי ביותר, בעוד התובנה הופכת לחלק מעצמיותכם ומשנה אתכם.

"זה לא שאני לא שמח", אמר מאסטר הזן לעתיד טונג־שאן למורה שלו, אחרי שעינו הפנימית נפקחה. "אבל זה כאילו שאני מחזיק בפנינה המונחת בתוך ערמה של צואה". ואז, אחר כך, עשויה לעלות עוד תובנה אחת או כמה תובנות, ובהירות נוספת, ואז עוד תהליך אטי של זחילה בין הריסות הקארמה שלכם. אלה חוויות יוצאות דופן, וכל תובנה היא פנינה יקרת ערך, שלמענה תהיו מוכנים למכור את כל רכושכם.

אבל הן אינן עד כדי כך נדירות. אבל מה קורה כאשר פריצת הדרך התודעתית היא מוחלטת? בעזרת הסיפורים של קייטי אנחנו יכולים לראות.

אחד היתרונות שיש בפרשנות של קייטי הוא שהיא מפזרת את המסתורין סביב מושג ה"הארה". מדוע סוטרת היהלום אומרת שאין דבר כזה כמו הארה? למה מאסטר הזן הוונג־פו אומר: "הארה היא ההכרה שהארה לא קיימת"? בעזרת המילים הברורות של קייטי אנחנו מצליחים להבין.

ההארה, בצורה הפשוטה ביותר שלה, פירושה דרך שמקלה על הלב לחוות את העולם הנגלה לכאורה. אם למשל אתם מאמינים שאין נדיבות בעולם ואז מגלים, בעזרת החקירה, שהוא למעשה נדיב, אתם נעשים נדיבים יותר בעצמכם, חופשיים יותר, מדוכאים פחות, מפוחדים פחות. אני אוהבת את השימוש במילה הארה לא עבור מצב נעלה כלשהו של התודעה אלא עבור חוויה מאוד אפשרית, ארצית, של הבנה של מחשבה מלחיצה.

למשל, פעם האמנתי למחשבה "אמא שלי לא אוהבת אותי". אחרי שחקרתי אותה, הבנתי שהיא לא נכונה, התחקיתי אחר ההשפעה של האמונה במחשבה הזאת (ההשפעות שהיו לאמונה על הרגשות ועל המעשים שלי), ראיתי מי אני אהיה ללא המחשבה הזאת, והפכתי אותה על פיה למחשבה ההפוכה ממנה, וגיליתי דוגמאות ממשיות איך שכל אחד מההיפוכים היה נכון, וחוויתי הארה מול המחשבה הזאת, והיא מעולם לא הטרידה אותי שוב... זאת הבנה כל כך חשובה.

אנשים חושבים שהארה חייבת להיות סוג של חוויה מיסטית, נשגבת, אבל היא לא. היא קרובה בדיוק כמו המחשבה המלחיצה ביותר שלכם. כאשר אתם מאמינים למחשבה שמתווכחת עם המציאות, אתם מבולבלים. כאשר אתם חוקרים את המחשבה הזאת ורואים שהיא לא אמיתית, אתם חשים הארה מולה. אתם משתחררים ממנה.

אתם חופשיים בדיוק כמו בודהה ברגע ההוא. ואז המחשבה המלחיצה הבאה מגיעה, ואו שאתם מאמינים בה או שאתם חוקרים אותה. זאת ההזדמנות הבאה שלכם לחוות הארה. החיים עד כדי כך פשוטים.

הסיפורים הם על מישהי שלא היתה לה כל הכנה לחוויה של התעוררות למציאות. היא לא השתוקקה לכך, היא לא התכוננה לכך, היא אפילו לא ידעה מה זה. זה לא קרה לה מעולם וגם לאף אחד אחר שהיא הכירה.

כל מה שהיא ידעה היה שהחיים שלה השתנו לחלוטין. אישה פרנואידית, אגורפובית, שסבלה ממחשבות אובדניות נהייתה בן רגע למלאת שמחה ורוגע ונגלתה בפניה שיטה, שבעזרתה הצליחה להישאר נטועה במצבה החדש, ומעולם לא חזרה עוד למצב של אשליה ותעתועי מחשבה.

"גיליתי שכאשר אני מאמינה למחשבות שלי, אני סובלת", אומרת קייטי, "אבל כשלא האמנתי בהן, לא סבלתי, ושזה נכון עבור כל אדם. החופש הוא עד כדי כך פשוט.

גיליתי שסבל נתון לבחירה. גיליתי בתוכי שמחה שלעולם לא נעלמה, אף לא לרגע אחד. והשמחה הזאת נמצאת אצל כולם. תמיד". היא לא זכרה דבר מחייה הקודמים והיא צעדה לתוך הסיפור המשפחתי שלה ללא כל פחד או מורא, באופן מעורר התפעלות. בעלה וילדיה הופיעו לפתע במסדרון הבית, משום מקום.

"הגבר הזר והגדול הזה הוא בעלי? שלושת הילדים הצעירים האלה, שאותם לא ראיתי מעודי, הם הילדים שלי? אוקיי". נפתח דף חדש. לא היה אף מורה או שום מסורת שיכלו לעזור לה או לתת לה נקודות התייחסות למה שקרה. היא היתה צריכה להבין את הכול בעצמה. היא לא ידעה מה היו הנורמות החברתיות שלנו.

כאשר היא ראתה אדם זר ברחוב וניגשה אליו והסתכלה היישר לתוך עיניו, שיכורה מאהבה, או כאשר ניגשה אל ביתו של מישהו משום שהיא ידעה שהכול שייך לה, לא היה לה מושג שאנשים עלולים להסתכל עליה כעל משוגעת. מעולם לא היה כל צמצום או סגירה לאחר החוויה הראשונית, אבל היה תהליך הדרגתי של הסתגלות. היא למדה איך לומר "אני", ו"אתה", "שולחן", "כיסא", אף על פי שהיא ידעה שהמילים האלה היו שקר.

הסיפורים האלה מראים לנו עד כמה התובנות שמופיעות בסוטרת היהלום הן קיצוניות. כאשר מחבר הסוטרה אומר שאין "עצמי" ואין "אחר", הוא לא מתלוצץ. הוא לא מתכוון רק לכך שכל הדברים מחוברים ביניהם. הוא מתכוון לכך שבפירוש אין ישות כזאת "עצמי" -ה"עצמי" הזה איננו אלא תבנית של התודעה, כמו גם המציאות הנגלית של כל דבר מחוצה לנו (וגם בתוכנו).

הסיפורים של קייטי מראים כיצד זה יכול להיראות ואיך מרגישה מישהי כשהיא מבינה את האמת הזאת עד לב לבו של הקיום שלה. פראית ככל שעשויה להיראות צורת המודעות הזאת מבחוץ, מבפנים היא נעה בהרמוניה מושלמת. הסירה המשיכה להשיט את עצמה בעדינות במורד הזרם, בעליצות, בעליצות, בעליצות, בעליצות -ללא חולם, רק החלום (ואפילו לא זה).

סטיבן מיטשל


דף הבית | חדשים במטר | רכישת ספרים | על ההוצאה | הגשת כתבי יד | יצירת קשר | תנאי השימוש באתר
© כל הזכויות שמורות: מטר הוצאה לאור בע"מ, הוצאת מטר 2006 | על ידי סמיוטיקה