להמשיך בקניות
  סה"כ ספרים בסל הקניות:       סה"כ לתשלום ללא דמי משלוח:      

   

 שינוי גודל אות:

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

   סיפורת    ספרות מקור   דוהרים במקום

חיפוש מתקדם
חיפוש ספר
()   הסל שלי     
» ספרות מתורגמת
» ספרות מקור
» כל הספרים
» סדרת ענייני דיומא
» סדרת משני עולם
» מדריכים לאובדי עצות
» השקעות וניהול פיננסי
» ספרי ניהול ואסטרטגיה
» יזמות
» יצירתיות
» העשרה בארגון
» ספרי שיווק ומכירות
» סדרת אבא עשיר
» נושאים שונים
» זוגיות ואינטימיות
» יחסים במשפחה
» תזונה נכונה
» לאכול ולרזות
» התמודדות
» בריאות ורפואה
» אל תקחו הכל ללב
» כל הספרים
» סדרת מלודי
» סדרת לולו
» חפשו את המטמון
» ספרים נפרשים
» מוזיקה לפעוטות
» הסיפורים הקטנים שלי
» כל הספרים
» עלילות ספיידרוויק
» סדרת ספטימוס היפ
» ילדי המנורה
» יומני הסודי ביותר
» סדרת Glee
» קלמנטיין
» סדרת כנפיים
» שרלוק הולמס
» יצורים יפהפיים
» נחל שלדים
» הצרות של אולי וג'קפיץ
» טרילוגיית וונדלה
» כל הספרים
» סודות הלוחשת
» ברליץ מדריכי כיס
» ברליץ צעד אחר צעד
» מתנה לכל עת
» מילים על ...
» הדרך אל האושר
» מילים שיוצאות מן הלב
» הסדרה של בראדלי
» קסם - ספרי צביעה
» כל הספרים
» ספרי אבא עשיר
» יועצי אבא עשיר
הוצאת מטר בפייסבוק

   

   על הספר   על המחבר   פרטים נוספים   חדר קריאה  שתפו ספר זה עם החבריםהדפסה ידידותית לסיווג הספרים  בקטלוגחזרה לדף הקודם
תמונה מוגדלת ופרטים נוספים

מחיר קטלוגי: 95.00 ש"ח
המחיר באתר: 66.5 ש"ח

./covers/2127_120.jpg2127

דוהרים במקום

דוהרים במקום


66.5
הוסף לעגלה

ספרים -   לתשלום
הוספה לסל הקניות
סל הקניות שלי

דוהרים במקום | יוני ויצמן

מתוך הפרק הראשון: ליה
אני לא יכולה יותר, אמרה ליה בלבה. הספרות הדיגיטליות המורות את השעה כבו בזמן ששמטה את הטלפון על עצמות בית החזה הבולטות שלה. השעה היתה 16:40 ולפניה היו עוד דקות ארוכות של המתנה.

המתנה לאירוע הרה גורל מבחינתה. ציפייה מתוחה שלא רק שהשביתה אותה מכל מעשה, אלא עשתה שמות במערכת העיכול שלה ולא הניחה למחשבותיה. אצלי הלחץ הוא בבטן, חשבה, אותו סיפור מאז שאני קטנה. אחרי חמש פעמים בשירותים נשכבה באפיסת כוחות על המיטה, ומבטה נישא אל החלון היחיד בדירה שהיה מוגף בווילון עבה, כדי לחסום הן את האור החד שעלה במזרח והן את מבטיהם הסקרניים של הדיירים בצאתם מן הבניין ובהיכנסם.

על הדירה הזעירה ממש שברחוב ויזל, כוך חשוך ולא מאוורר, היה עליה להילחם בשעתו מול חמישה שוכרים. לבסוף הצליחה לשכנע את בעלת הבית שהיא זאת שתשמור על הנכס המוזנח שלה טוב יותר מכל אחד אחר, ואף תרענן אותו בצבע ותפיח בו רוח חיים.

היא הכירה כל שבר ברצפה, כל סדק בקיר, ואת הווילון הסגול הכבד לא הסיטה מעולם. הוא חצץ בינה לבין הנעשה בחוץ גם כשלא היה בכך צורך, כמו היה לוח עץ שנועד לאטום את הפנים מפני טורנדו. חבריה, שתנאי הדיור שלהם לא היו טובים משלה, היו צוחקים ואומרים שזה הבונקר של ליה, וביום הולדתה הביאו לה במתנה תמונה ממוסגרת של השֵייח' נסראללה, שצולמה באחד מראיונותיו, מבטו אל המצלמה, ומאחוריו משמשים כרקע הווילונות הכבדים המכסים את קירות הבטון בבונקר חסר החלונות שלו.

מילים יתקשו לתאר את התיעוב שחשה כלפי ביתה, שהיה למעשה מחסן ישן בבניין מתפורר, שהוסב לדירת חדר שאותה שכרה בכסף רב. ככל שנקפו הימים, ככל שהתבדו התקוות המקצועיות, גוועו גם שאיפותיה לשיפור תנאי המחיה שלה. "כשהייתי ילדה," אמרה לחבריה, "חלמתי שיהיה לי חדר ארונות כשאהיה גדולה.

והנה, החלום התגשם, אני גרה בחדר ארונות." ברגעים אלה של ייאוש היתה שמחה אפילו בארון עם שתי דלתות, ובלבד שבגדיה לא יהיו תלויים על מעמד עם גלגלים של חנויות בגדים. בשעה שאספה אותו מהרחוב, כפתרון זמני, נראה לה קצת מגניב אפילו. ואילו עכשיו כל מה שראתה מול העיניים הוא שכבות של אבק עירוני.

רחצה באמבטיה נעשתה כבר מזמן לצמד מילים נרדף למותרות, צריך להגיד תודה אם המים צלולים ואין בהם חלודה. כדי לעשות אמבטיה, וליה אוהבת להתפנק באמבטיית קצף ריחנית, נדרשת נסיעה להורים. לא פעם היא חושבת על כך שבניגוד להוריה, שרמת החיים שלהם עלתה כשעזבו את בית הוריהם, הרי שרמת החיים שלה ושל חבריה ירדה דווקא.

משהו השתבש במעברי הדורות, ופתרון אינו נראה באופק. ההיסטוריה מלמדת שכל דור התעלה על הדור הקודם או מכל מקום שיפר את תנאי הקיום שלו, ואילו בדור הזה חלה נסיגה. המחשבות על כך מייאשות עוד יותר, ואפילו הפנטזיות הולכות ונעלמות.

בשעות אלה של אחר הצהריים, כל מבוקשה הוא אור יום. קרן שמש שתלטף אותה בהמתנה הזאת שאין לה סוף. אבל הווילון יתמוטט אם תסיט אותו, היא בטוחה בכך; מאז שהותקן לא נגעה בו.

מבלי משים הדליקה שוב את הטלפון, המכשיר ניעור לחיים והצביע על השעה 16:43 . חלפו שלוש דקות בלבד.

לפתע, בלי כל סיבה נראית לעין, זינקה מהמיטה. ריצה, היתה המחשבה שהקפיצה אותה. מחשבה חסרת היגיון בסדר היום שלה ואפילו בסדר החיים. ריצה תעשה לי טוב. בחישוב גס הגיעה למסקנה שלא רצה מאז שיעורי הספורט בבית הספר התיכון. גם אז הצליחה לחמוק לעתים קרובות בתואנות כאלה ואחרות - בדרך כלל היו אלה כאבי בטן מוחשיים או מומצאים.

לצערה, כאב הבטן הנוכחי והמוחשי מאוד לא שכך והמשיך להופיע בגלים, אבל ליה היתה נחושה לצאת לריצה. באותו הרגע, כל שחשקה נפשה היה להתרחק ככל האפשר מקירות הדירה שהלכו וסגרו עליה, להפיג במעט את הדריכות הכרוכה בהמתנה, אולי אפילו להשכיח אותה למשך ארבעים דקות או כמה זמן שנדרש לריצה.

על כך לא היתה יכולה להשיב, כבר מזמן אינה בכושר גופני. אבל ההמתנה, גם היא דורשת כושר, אורך רוח מכל מקום. יכולת שלא היתה לה באותו רגע. היא רצתה לצאת מהבית.

ריצה היא אולי פתרון מצוין להמתנה הזאת אבל בגדי ריצה הם בדיוק הבגדים שאין לה. נעלי ספורט דווקא כן, נעליים שקנתה בסייל ברגע של חולשה, רגע שבו האמינה שיש במראה הזה אמירה אופנתית, אבל די מהר הבינה שזוהי אינה ההצהרה האופנתית שלה ותחבה אותן לאחת המגירות בארונית שבחדר האמבטיה.

עם זאת, טייץ או חזיית ספורט ואפילו חולצה מתאימה לא היו לה. אבל ריצה תעשה לי טוב, חזר והשתנן המשפט במחשבותיה, והיא לבשה מכנסי ג'ינס קצרצרים וטישרט שחורה ועליה הלוגו של הלהקה האהובה עליה, שהשתמרה מימי התיכון, וכל מה שנשאר הוא לוודא אם הרגליים זוכרות את תנועות הריצה. הדבר האחרון שהיתה צריכה כעת הוא אירוע פומבי מביך.

את הטלפון השאירה על המיטה, שימשיך לספור את השעות. היא נעלה את הדלת במפתח שהופרד לצורך הריצה מצרור המפתחות של הדרדסית האהובה עליה, והחלה בריצה כבר מפתח הבית לכיוון שדרות בן גוריון.

שמש תל אביבית קיצית, חמה מדי, קיבלה את פניה, אף כי שמש זה בדיוק הוויטמין שחסר לה כרגע. לרגע שקלה לחזור ולהצטייד במשקפי שמש, אבל שמחת הריצה גברה על עוצמת הסִנווּר. ידיה אספו את שערה העבות והמתולתל לקוקו מתוח, קשור בגומייה ענקית.

בקושי רצה שלוש מאות מטרים, וכבר הרגישה כי נשימותיה נעשות כבדות והרגליים מתחילות ליילל על העומס. יהיה בסדר, שכנעה את עצמה. רק להתרחק קצת מהבית, רק לקדם את השעון. פניה היו מועדות לכיוון הטיילת, קצת תכלת ים יכולה להועיל, אך בכל צעד הרגישה שכדאי להאט את הקצב ואולי אפילו לעבור להליכה. ההתנפלות לא התגלתה כהתמודדות מוצלחת במיוחד.

אמהות צעירות תפעלו את ילדיהן, כאילו היו בובות ממוכנות, במשחקיות העירוניות שבמרכז השדרה, דחפו את העוללים הכלואים במושבי הפלסטיק, ונדנדו אותם להנאתם. למרות החום, קולות של שמחה הורית נשמעו מכל פינה בשדרה, יולי־אוגוסט עוד לפניהם, חשבה ליה והמשיכה לכיוון הים, מתקשה להיזכר מתי רחצה בו בפעם האחרונה.

כעבור כמה שניות הגיעה לפינת דיזנגוף שהמה אדם. בדוכן המיצים השתרך כרגיל תור ארוך. אנשים מבלים בתל אביב ולא משנה באיזו שעה ביום. ומה איתי? תהתה, וגל של רחמים עצמיים הציף אותה שוב, גל שלא תיכנע לו. לא הפעם, לא עכשיו. לרוץ, זה מה שהכתיבו לה צעדיה, לרוץ.

בלית ברירה נעצרה ברמזור. לימינה עמד רוכב על אופניים חשמליים, מפְגע עירוני שלא לומר סכנת נפשות שאין הרשויות נותנות עליו את הדעת. יש לך את זה במחשבה יותר זקנה, גיחכה לעצמה בשעה שעיניה פזלו אל עבר הרוכב.

רגלו האחת היתה על המדרכה ואילו השנייה נשענה באדנותיות על העמוד החוסם. בלי להכיר אותו חשה טינה כלפיו. מבטה הוסב לצד השני, שם ניתר במקום בחור צעיר מכוסה בקעקועים ברוב החלקים החשופים שבגופו. הוא מנסה לשמור על הדופק, חשבה, אולי גם אני צריכה לנתר כך. בניגוד אליה, היה לבוש בבגדי ריצה של אחת החברות הגדולות: מכנסי ריצה בעלי שסע קטן מכל צד שחשפו חלק נכבד מירכיו, וגופייה צמודה בצבע ירוק זוהר.

בקיצור, אחד שקשה להתעלם ממנו, במיוחד לליה, שנמשכה אחר בחורים לא שגרתיים, ומבטה נתלה בפניו. בחלוף רגע סובב את ראשו והביט בה, הנהן לעברה בראשו וחייך. "מצטרפת לריצה לכיוון הים?" פלט בקול עבה שנשמע לה מסתורי משהו.

"תודה. היום אני בהליכות," מיהרה לענות והשפילה את מבטה, נבוכה בעיקר מהבגדים הלא־מחמיאים שלבשה. כמעט נפלטה אנחה מפיה; העיר הגדולה מעייפת לפרקים. מבט אחד לא במקום, ואת עלולה למצוא את עצמך מוזמנת לדייט. נזכרה ביומנה של ברידג'ט ג'ונס ובתחתונים המשומשים שלבשה דווקא ביום הגורלי. ממתי רמזורים הפכו ליעדי פיק־אפ? זה הכול עניין של תזמון, אבל לא היה ספק בלבה - עם הג'ינס הכאילו בלויים והטישרט המגוחכת הזאת אין סיכוי שאסכים.

האיש הירוק שברמזור התעכב, משום מה. קדימה, חלץ אותי מהסיטואציה המיותרת הזאת, האיצה בו. הרמזור התחלף לבסוף, והבחור המאוכזב הנהן קצרות לשלום ופרץ בריצה מהירה לעבר השדרה ההומה. לרגע הצליחה ליה לשכוח באמת ובתמים מוועדת הפלייליסט הארורה, ומהמשמעות הגורלית שיש להחלטתה.

היה זה הסינגל הרביעי והאחרון שהיא משחררת מהאלבום החדש. אם לא תצליח להבקיע את חומת הפלייליסט, יישכח גם האלבום הזה כמו אלבום הבכורה שלה. הדכדוך שוב זקף את ראשו, ומחשבות רעות החלו משתלטות עליה, מחשבות שהצליחה להשכיח בעשר הדקות האחרונות. בשנים האחרונות הרגישה שהיא הולכת וטובעת, ואחת לכמה זמן מצליחה להרים את הראש מעל המים רק כדי לשקוע שוב במצולות.

רק לאחר שהגיעה לראש גרם המדרגות של כיכר אתרים, הצליחה לנער את המחשבות הטורדניות. הים התיכון נפרש מולה במלוא הדרו, וגם הוא חלק מקסמה של תל אביב ומיופייה, הזכירה לעצמה. חבל שחיי היומיום בעיר מצליחים להשכיח, בקלות רבה מדי, את העובדה שיש לה גם חוף ים הנמצא במרחק הליכה קצרה מכל מקום כמעט. חוף ים זהוב יפהפה שכתיירים אנחנו מוכנים לנסוע מרחק רב כדי להגיע לִכְמותו. למה אני לא הולכת לים לעתים קרובות יותר?

ומה עכשיו? תהתה כשהיא מתנשפת בכבדות. באמת ממשיכים? שאלה בלבה והתכופפה לקשור את שרוכי הנעליים שנפרמו. על החיים ועל המוות! פלטה בלחישה והמשיכה בריצה לכיוון דרום. כל צעד מגושם מקודמו, חשבה. אני בטח נראית כמו קריקטורה, כמו דמות מקומיקס, כמו בדיחה גרועה.

טרם השלימה את המרחק לאזור מתקני הכושר, טווח של כמאתיים מטרים לכל היותר מהמדרגות, וכבר נדמה היה לה שהאוויר שבריאותיה הולך ואוזל. הרגליים נעשו כבדות יותר ויותר, והג'ינס הקצרים נשמטו מהמותניים.

וכאילו לא די בכך, בכל כיוון שהביטה בו צצו לנגד עיניה רצים ורצות רזים וחטובים, מדוגמים לתפארת, נאים עד יפים מאוד, שנראה כאילו אלה הם רגעי האורגזמה המוצלחים ביותר שיש להם. מדלגים כאיילות שלוחות, כמו היה כוח הכבידה אופציה בלבד. הלוואי שתיחנקו! קיללה אותם בלבה.

הריצה המהירה שתכננה לעצמה, משום מה, התבררה כמשגה חמור, ומחול האבסורד פסק אחרי חמש מאות מטרים, שבסיומם נעצרה כמו צעצוע שנגמרה לו הסוללה, והתיישבה פשוטו כמשמעו על הטיילת, בלי להבין שזה הדבר הכי גרוע שהיא יכולה לעשות לעצמה. מים, קראה בקול רפה, מים.

איך לא לקחתי איתי בקבוק מים?! מבטה נישא אל גן לונדון, ששמו ניתן לו, כך קראה לאחרונה במקרה בכתבה במגזין "טיים אאוט תל אביב", על ידי הבריטים השחצנים עוד טרם קום המדינה. הגן היפה סימל את העמידה האיתנה של תושבי לונדון במהלך הבליץ הגרמני על העיר.במהלך הבליץ הגרמני על העיר. מה זה, אם לא בליץ? מה חשבתי מה זה, אם לא בליץ? מה חשבתי לעצמי, שאצליח לשרוד את מתקפת הריצה שכפיתי על עצמי בלי כל הכנה מוקדמת?! עם כל נשימה צפצפו ריאותיה כמו היתה חולת אסתמה. הפה היה יבש, הרגליים מחוסלות לגמרי, וגם ההתלהבות הספיקה להתפוגג. לא במקרה התחמקה כל חייה מפעילות ספורטיבית. היו שנים שהצליחה לשכנע את עצמה שספורט מזיק לבריאות, העיקר לא לזוז שלא לצורך.

בכוחות עילאיים הצליחה לקום ולהישען על העמוד שלצד מעבר החציה. מתנחמת בכך שהדרך חזרה לא תהיה ארוכה כל כך כמו שנדמה לה. העיניים מביטות על הרמזור בשביל האופניים - מתי אלה צצו? היא עדיין שאפה ונשפה בקצב מהיר. זה בטח המקום היחיד בישראל שיש בו רמזורים כאלה. חבל שלא מציבים רמזור כזה על המדרכות של אבן גבירול, המפילות הולך רגל אחד ביום לפחות. ולמה אין לה אופניים עכשיו? ירוקים וזוהרים כמו ברמזור.

לאחר דקות ארוכות שבהן נשענה על העמוד, אוחזת בו כבגלגל הצלה בלב ים, החלו נשימותיה להאט, אף שהצפצופים לא פסקו. זהו! חשבה, תוך כדי צעדה אטית בחזרה הביתה, הפור נפל. ברגעים אלה ממש מסיימים המחוצ'קנים התורנים את ישיבת הפלייליסט השבועית, אחרי שהחליטו מי לחיים ומי למוות.

הרשימה הורכבה והושלמה, ובעוד כמה שעות תתנוסס באתר העלוב של התחנה. מי עוד מסתכל ברשימה הזאת חוץ מאמנים מובטלים? עוד לפני שידעה את הרכב הרשימה החלו עולות תחושות הזעם המוכרות. אני שונאת אותם, חשבה, אותם ואת התחושות הקשות שהם מעוררים בי. ועדיין עמוק בתוכה הרשתה לעצמה מחשבה קטנה וחמקמקה שהפעם אולי יהיה אחרת, יתמזל מזלה, ההזדמנות תינתן ויגיע תורה לזרוח.

[...]

דף הבית | חדשים במטר | רכישת ספרים | על ההוצאה | הגשת כתבי יד | יצירת קשר | תנאי השימוש באתר
© כל הזכויות שמורות: מטר הוצאה לאור בע"מ, הוצאת מטר 2006 | על ידי סמיוטיקה