להמשיך בקניות
  סה"כ ספרים בסל הקניות:       סה"כ לתשלום ללא דמי משלוח:      

   

 שינוי גודל אות:

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

   ספרי עיון    כל הספרים   חוכמת בעלי החיים

חיפוש מתקדם
חיפוש ספר
()   הסל שלי     
» ספרות מתורגמת
» ספרות מקור
» כל הספרים
» סדרת ענייני דיומא
» סדרת משני עולם
» מדריכים לאובדי עצות
» השקעות וניהול פיננסי
» ספרי ניהול ואסטרטגיה
» יזמות
» יצירתיות
» העשרה בארגון
» ספרי שיווק ומכירות
» סדרת אבא עשיר
» נושאים שונים
» זוגיות ואינטימיות
» יחסים במשפחה
» תזונה נכונה
» לאכול ולרזות
» התמודדות
» בריאות ורפואה
» אל תקחו הכל ללב
» כל הספרים
» סדרת מלודי
» סדרת לולו
» חפשו את המטמון
» ספרים נפרשים
» מוזיקה לפעוטות
» הסיפורים הקטנים שלי
» כל הספרים
» עלילות ספיידרוויק
» סדרת ספטימוס היפ
» ילדי המנורה
» יומני הסודי ביותר
» סדרת Glee
» קלמנטיין
» סדרת כנפיים
» שרלוק הולמס
» יצורים יפהפיים
» נחל שלדים
» הצרות של אולי וג'קפיץ
» טרילוגיית וונדלה
» כל הספרים
» סודות הלוחשת
» ברליץ מדריכי כיס
» ברליץ צעד אחר צעד
» מתנה לכל עת
» מילים על ...
» הדרך אל האושר
» מילים שיוצאות מן הלב
» הסדרה של בראדלי
» קסם - ספרי צביעה
» כל הספרים
» ספרי אבא עשיר
» יועצי אבא עשיר
הוצאת מטר בפייסבוק

   

   על הספר   על המחברת   פרטים נוספים   חדר קריאה  שתפו ספר זה עם החבריםהדפסה ידידותית לסיווג הספרים  בקטלוגחזרה לדף הקודם
תמונה מוגדלת ופרטים נוספים

מחיר קטלוגי: 98.00 ש"ח
המחיר באתר: 68.6 ש"ח

./covers/2123_120.jpg2123

חוכמת בעלי החיים

חוכמת בעלי החיים


68.6
הוסף לעגלה

ספרים -   לתשלום
הוספה לסל הקניות
סל הקניות שלי

חוכמת בעלי החיים | וירג'יניה מורל
מה חושבים ומרגישים בעלי החיים?

החלק החשוב ביותר של בעל החיים הוא ודאי
ה"אָנִימָה", רוח החיים שלו; היא הבסיס לאופיו
ולכל הדברים הייחודיים והחשובים בו בעינינו יותר
מכול. אף על פי כן, מרוב ספרי המדע העוסקים
בבעלי חיים נעדרת היא כמעט כליל, כאילו
מתארים הם את תופעותיו של חומר חסר חיים.
- הנרי דייוויד ת'ורו



כלי החשיבה שלנו אולי משוכלל משלהם, ואולי אנו
מיטיבים לנגן בו, אך אין ספק כי האמונה שאחרים,
שאף להם כלים דומים, אינם נוגעים בהם כלל,
היא יוהרה ריקה. - סטיבן ווקר

מתוך המבוא לספר
לבעלי חיים יש חיים מנטליים. יש להם מוחות, והם משתמשים בהם כמונו: כדי לחוות את העולם, כדי לחשוב ולהרגיש וכדי לפתור את בעיות החיים שעמן צריך להתמודד כל יצור. בדומה לנו, גם לבעלי חיים יש אישיות, מצבי רוח ורגשות. הם צוחקים והם משחקים. חלקם מראים אֵבֶל ואמפתיה, יש להם תודעה עצמית, וקרוב לוודאי שהם מודעים למעשיהם ולכוונותיהם.

עד לא מזמן הייתי נמנעת מקביעות כאלה, מפני שהדעה הרווחת היתה שבעלי חיים דומים יותר לזומבים או לרובוטים מכניים; שהם מסוגלים להגיב רק בהתנהגויות פשוטות, ברפלקסים. עדיין יש חוקרים הטוענים בתוקף שבעלי חיים פועלים כמו מתים למחצה, אבל הם נראים לי כיום כמי שעמדותיהם נתקעו בעבר, אי־שם בשנות החמישים של המאה הקודמת, בזמן שאינספור מחקרים חדשים מסלקים מדרכנו את הדעות הנושנות המפריעות לחקר חייהם המנטליים של בעלי חיים, ואחראים להם מדענים ממגוון תחומים - ביולוגים, חוקרי התנהגות של בעלי חיים, ביולוגים אבולוציוניים וביולוגים אקולוגיים, פסיכולוגים השוואתיים, אתולוגים קוגניטיביים, ומדעני מוח.

השאלה כעת כבר אינה "האם בעלי חיים חושבים" אלא "מה וכיצד הם חושבים?" כמעט אין שבוע שלא מתפרסם בו מחקר כלשהו המכריז על תגליות חדשות על חייהם המנטליים של בעלי חיים: "ללווייתנים יש מבטאים וניבים אזוריים", "דגים משתמשים בכלים", "סנאים מאמצים יתומים", "דבורת הדבש מתכננת את מעשיה", "כבשים אינן שוכחות פרצופים", "חולדות חשות את הכאב של חולדות אחרות", "פילים מזהים את עצמם במראה", "עורבים מסוגלים להמציא כלים", "לכלבים אוצר מילים בן 1,022 פריטים" (כאוהבת כלבים, זאת אחת הכותרות החביבות עלי).

כיצד מדענים יודעים שלכלב יש אוצר מילים מרשים כזה, שעָשִׁים זוכרים שהם היו פעם זחלים, שעורבנים מתייחסים לעורבנים אחרים כאל גנבים, ושלא רק ללווייתנים אלא גם לפרות יש מבטאים המשתנים מאזור לאזור? כיצד אפשר להוכיח שבעלי חיים חושבים? ולאחר שזה מתברר לנו, מה זה אומר לנו על יחסינו עמם, ומה זה מגלה לנו על עצמנו?

לרבים מאיתנו היו חוויות שגרמו לנו לחשוב שבעלי חיים מתכננים משהו, או שהם חשים שמחה או עצב, אולי במהלך משחקים עם חיות מחמד או בעת צפייה בחיות בר. בן זוגי ואני בטוחים שהכלב שלנו מחייך, בייחוד כאשר הוא משחק איתנו, או כאשר אנחנו נותנים לו עצם שהבטחנו לו, או כאשר כולנו שוב יחד אחרי שאנחנו חוזרים מהנסיעות שלנו לצורך עבודתנו.

אנחנו צוחקים בהנאה למראה השמחה של הכלב ואומרים דברים כמו, "תראה כמה באק מאושר. הוא כל כך שמח לקבל את המטעמים שלו." האם זה נכון? בהיעדר שפה, האם יש דרך לשלול את האפשרות שהוא חושב על דברים אחרים? אולי בדיוק נישא לאפו ריח של סנאי או של הגרביים המשומשים שלנו? או שמא הוא כלל לא מחייך אלא משתדל ככל יכולתו לחקות הבעה שהוא רואה על פנינו לעתים קרובות ושאולי מתקשרת אצלו לעצמות או לטיולים, אבל אינה מובנת לו כלל?

כמו לרבים המגדלים חיות מחמד, תמיד היתה לי ההרגשה שלכלב שלי ושלחתולים שלי יש חיים מנטליים ורגשיים, אך מעולם לא ניסיתי להוכיח זאת; אמנם אני כותבת על מדע, אבל איני מדענית. ה"הוכחה" היחידה שיש לי היא התנהגותם של בעלי החיים שלי, מעשיהם והבעות הפנים שלהם; נראה לי שכולם מבטאים מחשבות ורגשות.

האם אין זאת אחת הסיבות להחזקת חיות מחמד בבית, ואולי אפילו הסיבה העיקרית? אנחנו רוצים בחברתם של יצורים חיים שנראים חיוניים ושמביעים את עצמם, שיכולים ליהנות או לזעוף או להיות משועממים, שמבינים אותנו ושמגיבים להרגשותינו ולמעשינו כפי שיכולים להתנהג ולהגיב אך ורק יצורים חיים. בקיצור, אנחנו רוצים להיות בחברתם של דברים שהם יותר מאבני מחמד.

אני חושבת שלא פגשתי בעלי חיות מחמד שלא היו להם סיפורים על חוכמתו של הכלב או על פיקחותו של החתול שלהם. אנחנו אוהבים את חברתן של חיות מחמד נבונות מפני שכמו אנשים חכמים, הן מעניינות ומשעשעות. ולפעמים חיות המחמד הנבונות שלנו גורמות לנו לחשוב.

קווינסי, הכלבה הנבונה הראשונה שהיתה לנו, כלבת קוֹלי מעורבת, היא זו שבזכותה, מכל מיני בחינות, התחלתי לחשוב על כתיבת הספר הזה. כשהיתה גורה, במהלך הטיולים היומיומיים שלה בהרים, אהבה קווינסי לשאת בפיה אצטרובל.

אינני יודעת מדוע היא נהנתה לעשות זאת, אבל תמיד בדקה את האצטרובלים שנמצאו בתחילת המסלול ובחרה את האחד שאותו לקחה איתה לדרך. יום אחד כשטיפסנו במעלה שביל תלול, היא עצרה לפתע, הניחה את האצטרובל שבפיה, דחפה אותו מעבר לשולי השביל בעזרת אפה, צפתה בריכוז באצטרובל בזמן שהתגלגל במדרון, וכאשר האצטרובל צבר תאוצה מספקת, זינקה בעקבותיו כאילו היא רודפת אחרי ארנבת. היא דמיינה משחק, היא המציאה אותו, ושיחקה אותו כמעט בכל פעם שטיילנו בשביל הזה.

אני זוכרת שבפעם הראשונה שקווינסי עשתה זאת אמרתי לבעלי: "יש לה דמיון!" הייתי מופתעת, אף על פי שכמובן, כמו רוב הכלבים, גם איתנו היא שיחקה משחקים דמיוניים; היא נבחה והעמידה פנים שהיא כלבה "רעה" כשרדפנו אחריה - אבל כל הזמן גם כשכשה בזנבה ונתנה לנו סימנים שהכול נועד רק לשעשוע.

גם החתולים שלי נהנים לרדוף אחרי כדורים, עכברי בד, נוצות, או חתיכות קרטון שתלויות על חוט. כל הדברים האלה נראים להם בדמיונם כמו טרף חי, אבל תנועות הצעצועים אינם הדבר היחיד שמסב להם הנאה. נראה שהדבר שהם רוצים באמת הוא שאני אשחק את המשחק הזה איתם, ויש להם שיטות להבהיר לי שזה מה שאני צריכה לעשות - יללה מיוחדת ודרך מסוימת להביט בי.

אז מדוע הופתעתי כאשר הגורה שלנו המציאה משחק? אני חושבת שזה היה מפני שבתקופה ההיא, בסוף שנות השמונים (לא לפני כל כך הרבה זמן), מדענים עדיין היו תקועים בעיסוק בשאלה אם לבעלי חיים יש בכלל מחשבות ורגשות, וערכו מחקרים מהוססים לבירור התשובה. ההיסוס של החוקרים חלחל לחברה כולה.

בימים ההם, אם הייתם אומרים שלכלבים יש דמיון או שחולדות צוחקות, או שיש להן אמפתיה כלשהי לכאבם של אחרים, קרוב לוודאי שאנשים מסוימים (לא רק מדענים) היו מגחכים ומאשימים אתכם בסנטימנטליות ובאנתרופומורפיזם - בפירוש התנהגותם של בעלי חיים כאילו הם בני אדם שעוטים פרווה או נוצות.

הסיפור שלי על קווינסי נשאר סיפור ותו לא: אנקדוטה שסיפרתי רק לחברים קרובים שאהבו בעלי חיים. כושר ההמצאה של קווינסי סקרן אותי, אבל לא ידעתי כיצד לפרש את המשחק שלה באצטרובל, או אם לדון בכך עם המדענים שראיינתי לעתים קרובות על בעלי חיים ועל התנהגותם.

זמן קצר לפני שחזיתי בקווינסי ממציאה את המשחק שלה הייתי עדה לבעל חיים אחר שהפגין מחשבה. בפעם ההיא ראיתי זאת בחיית בר, שימפנזה יתומה. ראיתי אותה בזמן שהייתי בחברת המדענית המפורסמת ג'יין גודול. גודול היא אתולוגית - חוקרת העוקבת אחר התנהגותם של בעלי חיים המנהלים את חייהם בסביבתם הטבעית.

נסעתי לאתר המחקר של גודול בטנזניה, לפארק הלאומי גומבה, כדי לראיין אותה לביוגרפיה שכתבתי על המֶנְטוֹר שלה, צייד המאובנים הנודע לואיס ליקי (Leakey), שעזר לה בצעדיה הראשונים כחוקרת. קיוויתי שאוכל גם לצפות בשימפנזים בעת שהותי בגומבה, וגם גודול חשבה שכדאי שאעשה זאת.

היא הציעה שאצטרף לאחד החוקרים הראשיים בצוות שלה, דייוויד גִילָגִיזָה (Gilagiza), טנזני רזה וגבוה שאסף בתקופה ההיא נתונים על היחסים בין אמהות לתינוקותיהן. הוא התכוון להתרכז בפִיפִי (Fifi), נקבה מוערכת במשפחה שנקראה "משפחת F", בבתה הקטנה פָאנִי, ובבתה התינוקת פְלוֹסִי.

לפני בואי לגומבה קראתי ספרים ומאמרים וצפיתי בתוכניות טלוויזיה מיוחדות על שימפנזים, אבל שום דבר מהדברים האלה לא הכין אותי למפגש הראשון שלי עם השימפנזים בסביבתם הטבעית.

גילגיזה ואני יצאנו מבית ההארחה של הפארק מיד עם עלות השחר וטיפסנו בשביל צר שהוביל אותנו הרחק מערפילי החוף של אגם טנגניקה לעבר היער, מקלטם של השימפנזים. מתחת לחופת היער היה קריר ושקט. צעדנו בקצב, וגילגיזה עצר מעת לעת והצביע על צמחים מעניינים או על מקומות שהיו חביבים על השימפנזים.

היער של גומבה נראה כמו גן עדן. פרפרים כחולים בגודל כף היד שלי עופפו בין הפרחים והשרכים שלאורך השביל שבו הלכנו, וזרם מים נצנץ למרגלותיו. בדיוק כשעמדתי לשאול את גילגיזה היכן נמצא את פִיפִי ביער השמח הזה, חלפו על פנינו במרוצה שתי דמויות כהות ושעירות - שימפנזים! השנייה מבין הדמויות האלה השתהתה לרגע קל וחבטה ברגלי. "זה היה פְרוֹדוֹ, בנה של פִיפִי," אמר גילגיזה והמבט על פניו נראה מודאג. "את צריכה להיזהר מפניו!"

פרודו, שהיה אז בשנות העשרה המאוחרות לחייו, נהיה לימים הזכר הדומיננטי בגומבה. אבל בתקופה ההיא, כאשר פגשתי אותו, היה מתבגר שאפתן ומתוסכל שניסה לטפס במעלה הסולם החברתי של השימפנזים. פרודו לא היה הנבון או הדיפלומטי ביותר מבין השימפנזים, אבל הוא היה חזק, וכחלק מן הטיפוס לעבר עמדת הכוח כבר הזדמן לו להכות את רוב הנקבות, ובתקופה ההיא התחיל לנסות את כוחו נגד נקבות אנושיות.

הוא תקף חלק מהחוקרות, אפילו את גודול עצמה, וגילגיזה אמר לי שעלי להשתדל ככל יכולתי לא להיקלע בדרכו. הנהנתי, אף על פי שלא כל כך ידעתי מה עלי לעשות כדי להישמר דווקא מפני השימפנזה המסוים הזה. ראיתי אותו בחטף, ולא ידעתי מה עלי לעשות אם אפגוש בו שנית. תהיתי גם אם הוא יזכור אותי, ואם יזכור - האם יכה אותי שוב כדי לנסות להרשים את הזכרים האחרים? האם שימפנזים מסוגלים למחשבות ולמזימות מסוג זה?

צעדתי בעקבות גילגיזה ונשארתי קרובה אליו. זה גם מה שעושות נקבות השימפנזים לעתים קרובות: הן מצטרפות לזכרים שיוכלו להגן עליהן מפני זכרים אחרים שעלולים לתקוף אותן.

פְרוֹדוֹ היה המפגש הראשון שלי עם שימפנזה בטבע ולא ידעתי כיצד לפרש את מה שקרה וכיצד להבין את פְרוֹדוֹ עצמו. על אף כל מה שקראתי, לא ציפיתי לפגוש מהר כל כך שימפנזה חושב. חשבתי שכדי לראות התנהגות כזאת צריך להמתין שבועות וחודשים, אפילו שנים, לצפות בשימפנזים בסבלנות, ולמלא מחברות ברשימות.

החבטה של פרודו עוררה בי שאלות רבות שלא ידעתי את התשובות להן. בימים הבאים, ככל שצפיתי יותר זמן בשימפנזים, הלך וגדל מספר השאלות שלי. אמנם רוב השימפנזים מתעלמים מאיתנו, אבל התעלמות זו אין פירושה שאנו איננו שונים בעיניהם מאבנים או משיחים.

פעם אחת ישבנו גילגיזה ואני ליד שני שימפנזים בזמן שהם שקדו על הסרת העלים מענפים ארוכים ודקים. הם הכינו כלים. כאשר תמה הכנת המכשירים התחילו השימפנזים, כל אחד בתורו, לתחוב אותם אל תוך הסדקים הקטנים בקיני העפר של טרמיטים.

הם שלפו במיומנות את החרקים מתוך הקן, וזללו אותם כמו שבני אדם אוכלים בוטנים או צ'יפס. מחקריה של גודול הראו ששליפת טרמיטים מתוך הקן מצריכה ניסיון, זריזות ודיוּק. מדוע השימפנזים לא בילו את ימיהם באיסוף פירות שקל למצוא? זאת ההתנהגות המכנית שהיה הגיוני לצפות מכל בעל חיים שתר אחר מזון בטבע.

עד אז לא חשבתי הרבה על טעמו של המזון שאוכלים בעלי חיים בטבע, ועכשיו היו לפני שני שימפנזים שליקקו את שפתותיהם בהנאה. האם ייתכן שהם טרחו לצוד דווקא טרמיטים מפני שנהנו מהם כמו מחטיף? מדוע בעצם בעלי חיים לא יחפשו הנאות בדיוק כמונו?

בבוקר אחר צפינו ממרחק גדול יותר בשני זכרים )אף אחד מהם לא היה פרודו( שהתקוטטו ביער. הם צרחו וחבטו זה בזה. הם ניפחו את שערם כדי להיראות גדולים יותר, עקרו עצים קטנים ונופפו בהם זה לעומת זה כמו בחניתות.

לא היה ברור לי מי מהם ניצח ומי הפסיד בעימות הזה, אבל בסופו, כשזעמם שכך, האחד הושיט את ידו לאחר במחווה שהיתה ברורה עד כדי כך שגילגיזה כלל לא טרח להסביר לי את משמעותה. הם נגעו זה בזה קלות, השמיעו מעין יבבות, והלכו כל אחד לכיוון אחר.

גילגיזה לא ידע על מה נלחמו, אבל בסופו של דבר הם שמו קץ למריבה. זה גם מה שאנחנו עושים כאשר אנחנו יודעים שמוטב לשמור על ידידות עם מישהו במקום להיות אויבים.

כל יום גם בילינו זמן מה בחברת משפחתה של פִיפִי, בדרך כלל בסביבה שנראתה כמו אתר פיקניק, בצלו של עץ תאנה. לא שמחתי לראות שפְרוֹדוֹ, בנה הבכור של פִיפִי, נכח שם לעתים קרובות, אבל הוא אף פעם לא הביט לעברי.

האם הוא שכח את המפגש הראשון שלנו, או שמא בנוכחות משפחתו לא חש צורך להפגין את כוחו? תהיה הסיבה אשר תהיה, הוא נראה שונה לחלוטין.

בשקט זלל את הפירות עם אמו, או ישב כשגבו אליה כדי שתוכל לטפל בשערו, בזמן שפְלוֹסִי הצעירה, בעלת הפנים הוורודות והעיניים הבהירות, התנדנדה וקפצה בין הענפים ושיחקה כמו ילדים צעירים.

ריגלנו אחר משפחתה של פִיפִי גם עם שקיעת השמש, כאשר בני המשפחה נאספו על צמרות העצים, כופפו ענפים דקים, קלעו מהם מיטות מרופדות בעלים לקראת שנת הלילה, ואז נשכבו בהן מחובקים - עוד מחזה שלא הצריך שום תרגום.

היה נהדר לצפות בהתנהגויות האלה, אבל הן לא היו בגדר הפתעה. גודול כבר תיעדה אותן בפרוטרוט במחקריה המפורסמים. הדבר שלא ציפיתי להיות עדה לו - כפי שלא ציפיתי שפרודו יערב אותי בשאיפותיו החברתיות - היה מעשה הונאה בין שימפנזים.

גודול הלכה ל"תחנה" - צריף קטן בגומבה שמתוכו נהגה זה זמן רב לספק לשימפנזים בננות כדי להרגיל אותם לבני אדם. היא הושיטה לשימפנזים את הפירות מבעד לחלון מסורג. יום אחד, אחר הצהריים, צפיתי בהתרחשות מבניין סמוך.

בטהובן, זכר גדול שפרוותו מבריקה על גבו, היה ראשון המבקרים. איתו באה נקבה צעירה ושמה דילי. כשהיתה דילי שימפנזה פעוטה נעלמה אמה, ודילי נותרה יתומה. ככלל, האמהות הן אלה שמגדלות את השימפנזים הצעירים, ואם שימפנזה צעיר מתייתם מאמו, אחת מאחיותיו או מדודותיו מתחילה לטפל בו במקומה.

אבל במקרה הזה דווקא הזכר, בטהובן, הוא שאימץ את דילי, כפי שסיפרה לי גודול אחר כך.* בטהובן טיפל בדילי ודאג שתאכל מן הפירות שעל העצים, וגם הגן עליה ודאג לשלומה במהלך מריבות שהתעוררו בקבוצת השימפנזים. אבל נדיבותו של בטהובן לא הגיעה עד כדי נכונות לתת לדילי מן הבננות שלו.

גודול הושיטה לבטהובן צרור יפה של בננות, והוא התיישב על העשב שמול הסככה וזלל כל אחת מהן בהנאה. דילי הקטנה ישבה לא רחוק ממנו ונעצה עיניה בכל בננה עסיסית שהחליקה לגרונו של מגינהּ. פעם אחת היא הושיטה לעברו יד בתחינה, אבל בטהובן התעלם ממנה. לבסוף, כשאכל את הבננה האחרונה ובטנו היתה מלאה, התגלגל בטהובן על גבו ונרדם. דילי ישבה לידו וטיפלה בפרוותו.

גודול צפתה בדרמה הקטנה הזאת מחלונה. ללא ידיעתו של בטהובן שמרה גודול בידיה בננה אחת. כאשר ראתה שדילי מביטה לעברה החזיקה גודול את הפרי הנחשק לעיניה. בדרך כלל כאשר שימפנזים רעבים מבחינים במעדן טעים, הם משמיעים קריאת מזון מיוחדת.

דילי נמנעה מלהשמיע קול. היא עקבה בעיניה אחר הבננה שהניחה גודול מחוץ לתחנת ההאכלה, מחוץ לשדה ראייתו של בטהובן. דילי שיחקה את תפקידה כמו שותפה למזימה, כאילו לה ולגודול היה סוד משלהן. היא המשיכה לטפל בפרוותו של הזכר הגדול, ולהשמיע קולות רכים של שביעות רצון.

לבסוף בטהובן התחיל לנחור - ודילי מיהרה בשקט לעבר הבננה החבויה. היא זללה אותה בשלוש נגיסות, ואז חזרה חרש לצדו של בטהובן והמשיכה לטפל בפרוותו ולהשמיע קולות מרגיעים. כאשר גודול ואני נפגשנו מעט לאחר מכן, מיד הזכרתי את התנהגותה של דילי.

"איזו דוגמה נהדרת ליכולתם של שימפנזים לשקר ולהונות!" אמרתי.

"האם את מתכוונת לכתוב על כך בכתב עת מדעי?"

"אני לא יכולה," השיבה גודול.

"מדוע לא?" שאלתי. הרי היה ברור שפעולותיה של דילי הן מעשה הונאה. היא אפילו שיתפה פעולה עם גודול במזימתה לשטות בבטהובן. כיצד אפשר להסביר את מהלך האירועים האלה אחרת?

"מדענים אחרים יאמרו שזאת רק אנקדוטה," השיבה גודול בשלווה. "הם יאמרו שאין דרך לדעת מה דילי חשבה. אם אכתוב על כך, כולם יאמרו, 'הו, ג'יין, כמה שאת תמימה. מה שאת עושה זה אנתרופומורפיזם.'"

אנתרופומורפיזם משמעו לייחס לבעל חיים יכולת שכלית אנושית. זה בדיוק מה שעשיתי כשסיפרתי לחברים על הדמיון של הכלבה שלי. אבל יש הבדל גדול ביני לבין גודול: ג'יין גודול היא מדענית מוערכת ביותר ומומחית להתנהגות שימפנזים. אם גודול היתה מדווחת על מעשה ההונאה של דילי, מחיתי, מדענים אחרים ודאי היו מקשיבים.

גודול וחוקרים אחרים שצפו בשימפנזים, כמו פרנס דה ואל (de Waal) אשר כתב רבות על התככים הפוליטיים בקרב השימפנזים, כבר הראו שרבות מן התכונות והיכולות שיש לבני אדם נמצאות גם בקופי־האדם האלה. השימפנזים דומים לנו כל כך, במיוחד בהבעות הפנים ובמחוות הגוף, עד שבסוף כל יום, אחרי שחזרתי לבית ההארחה, לא אחת דיברתי עליהם כמו על "אנשים" כשסיפרתי לתיירים על הדברים שראיתי.

גודול הנהנה. "כן, לא ממש הגיוני לומר שהם אינם חושבים או שאין להם רגשות," אמרה. "רובנו, רוב המדענים שחוקרים בעלי חיים בטבע, רואים דברים כאלה ]כמו מעשה ההונאה של דילי[ כל הזמן.

אבל למדנו להיות זהירים. אנחנו יכולים לומר, 'אם היה מדובר בבת אנוש, היינו אומרים שדילי הפגינה עורמה במעשיה.'" לומר שיש לדילי, או לכל בעל חיים אחר, מה שהיינו מתארים כחוויות סובייקטיביות או אישיות - היה נתפס כבלתי מדעי.

אמנם ייתכן שלחלק מבעלי החיים יש חיים מנטליים, פנימיים, אבל אין לנו דרך לשאול אותם על החיים האלה, ולכן גם אין לנו איך לחקור אותם.

שאלתי את גודול, אם כן, כיצד מצליחים מדענים להתמודד עם הדילמה הזאת, שהרי נראה שחוקי המשחק האלה תמיד ימנעו מאיתנו לדעת מה קורה במחשבותיו של יצור אחר. גודול הסכימה אבל הוסיפה שמאחר שחוקרים כה רבים עדים להתנהגויות דומות (ובמגוון בעלי חיים אחרים, לא רק בשימפנזים), היא סבורה שהמדע - כלומר חקר ההכרה והרגשות בבעלי חיים - ישתנה בסופו של דבר. "הוא חייב להשתנות, זה רק עניין של זמן," אמרה.

כשהאזנתי לגודול הבנתי כמה מעט אני יודעת על תפקודיהם הקוגניטיביים של בעלי חיים, על הדרכים שבהן מדענים מגדירים אותם, ועל השיטות שבהן הם משתמשים כדי לחקור אותם. מדוע מדענים אינם סבורים שאפשר לחקור את מחשבותיהם ורגשותיהם של בעלי חיים, במיוחד של בעלי חיים שקרובים לנו כל כך כמו השימפנזים? האם לשימפנזים (שלא לדבר על הבבונים שהסתובבו ליד בית ההארחה) אין שום מחשבות? אם אין להם מחשבות, מה הם בעצם עושים? הספיק לי מבט אחד בבבונים, שלפעמים נתלו על החלונות המסורגים של בית ההארחה וסקרו את מצרכי המזון שלי, כדי לדעת מה עובר במחשבתם: הם חיכו שאעשה טעות - שאשאיר את החלון או את הדלת לא נעולים ואאפשר להם למהר פנימה ולגנוב לי את האוכל.

היגיון פשוט ובריא, והוא ניכר בעיניהם הערמומיות והערניות. מדוע מדענים מתקשים להסביר את מה שנראה לי ברור כל כך, או אף מתכחשים לזה? האמת היא שהשאלה מה קורה במחשבותיהם של בעלי חיים הטרידה אותנו בני האדם לפחות מאז ימי הפילוסופים היוונים - וקרוב לוודאי שעוד הרבה לפני כן.

אריסטו פקפק ביכולתם של בעלי חיים לחשוב באופן רציונלי, אך הוא בכל זאת חשב שיכולים להיות להם דחפים ורצונות ושהם מסוגלים לחוות תחושות כמו רעב, כאב וכעס. השקפתם של פילוסופים סטוֹאים כמו זנון מקיטיון היתה צרה הרבה יותר. הם התייחסו בביטול לאפשרות שלבעל חיים כלשהו יהיו מחשבות, רגשות או תפיסות חושיות, וטענו שאין לנו סיבה להחיל עליהם שיקולים מוסריים כלשהם. הוגים נוצרים מוקדמים, במיוחד אוגוסטינוס הקדוש, אימצו את עמדתם של הסטואים, והפילוסופיה שלהם בנוגע לבעלי חיים היא זו ששולטת במחשבה המערבית מאז ועד היום.

רובנו מכירים את גישותיהם של הסטואים בזכות השפעתם על הפילוסוף בן המאה השבע־עשרה רֶנֶה דֶקָארְט (Descartes). דקארט מפורסם במיוחד בשל הפילוסופיה הדואליסטית שלו, שלפיה הרוח והגוף הם שתי ישויות נפרדות: הגוף החומרי והרוח או הנפש הבלתי חומריות. החלק הבלתי חומרי, טען דקארט, מקשר את בני האדם לרוח האל.

(ההפרדה הזאת של דקארט היא סיבה מרכזית לכך שרבים מאיתנו במערב לא חושבים שמחשבותינו או חיינו המנטליים מעוגנים במוח החומרי, אלא מדמיינים אותם - כפי שמאיירים וקריקטוריסטים נוהגים לצייר אותם - כאילו הם מרחפים מחוץ לראשנו ומעליו, לעתים קרובות כמין בועות רכות שצפות מעלה.)

בפילוסופיה של דקארט, בעלי חיים הם עצמים שעשויים אך ורק מחומר, ולכן הם בהכרח יֵשִים נחותים. אין להם חיים מנטליים ואין להם נפשות, אין להם יכולת לחשוב, ואין להם קשר לרוח האל.

דקארט חשב על בעלי החיים כעל אוטומטונים מורכבים, כעל מכונות הדומות בפעולתן למנגנוני שעון, המסוגלות לראות, לשמוע ולהגיב למגע אבל בלי שום תודעה. חשיבה מצריכה שפה, טען דקארט, ואילו הקולות שמשמיעים בעלי החיים הם רק קולות אוטומטיים המושמעים בתגובה לגירויים חיצוניים.

אחד הפילוסופים שהמשיכו את דרכו של דקארט, ניקולא מלברנש (Malebranche), סיכם את השקפתו של דקארט כך: "]בעלי חיים[ אוכלים בלי הנאה, זועקים ללא כאב, גדלים בלי לדעת זאת; הם אינם משתוקקים לדבר, אינם פוחדים מדבר, ואינם יודעים דבר".

פילוסופים אחרים דחו בתוקף קביעות מהסוג הזה. ווֹלְטֶר קרא בקול (פשוטו כמשמעו) לעומת חסידי דקארט, שאין צורך אלא להביט באחד האנשים שמבצעים נתיחות בכלבים חיים (נראה שזה היה נוהג שכיח במאות השבע־עשרה והשמונה־עשרה, אם לשפוט לפי שפע התיאורים של מעשים אכזריים אלה). "מגלה אתה בו אותם איברי חישה שיש בתוכך", הזדעק וולטר בשנת 1764 . "השב לי, מכניסט: האם סידר הטבע את כל קפיצי החישה בחיה זו כדי שלא תוכל לחוש?"

[...]

אם השאלה שהכי מעניינת אתכם היא מדוע התכונות המנטליות של בני האדם ייחודיות, קראו ספר אחר. החלטתי לחקור את חייהם המנטליים של בעלי חיים כדי להבין טוב יותר כיצד יצורים אחרים סביבנו תופסים את העולם ומבינים אותו.

על מה הם חושבים ואיך אנחנו יודעים זאת? מדוע זה חשוב? איני יודעת אם עוד ידע על חייהם המנטליים של בעלי חיים יעזור לנו לשפר את חייהם של בני אדם, אף על פי שזהו בדרך כלל הנימוק שבו מדענים חייבים להשתמש כדי להצדיק את מחקרם, בייחוד חוקרי מוח. אבל עוד ידע על חייהם המנטליים ועל רגשותיהם של בעלי חיים אחרים יכול לעזור לנו לשפר את הדרכים שבהן אנחנו חולקים את העולם שבו אנו חיים עם יצורים אחרים, ואולי הוא אפילו יפקח את עינינו לדרכים חדשות לתפוס את עולמנו ולחשוב עליו.

אנו חיים בתקופה שבה מינים רבים מדי נכחדים או מצויים על סף הכחדה. בגלל פעילות אנושית, מינים רבים מתים או מאבדים את ביתם, את סביבות מחייתם ואת המשאבים הנחוצים להם כדי לשרוד. אנחנו הורגים בעלי חיים - מדגים בטבע ועד פילים, במספרים שמסכנים את קיומם. וכאשר בעלי חיים אלה נעלמים, עולמותיהם המנטליים נעלמים יחד איתם.

האובדן כבד, במיוחד אם חושבים כמה מיוחדת היא פעולת החשיבה. עדיין איננו מכירים שום כוכב לכת אחר שיש בו דברים חושבים כמו בעולמנו. ייתכן שיש חיים בכוכבי לכת אחרים (תגלית כזאת לא תפתיע אותי), אבל לפי שעה, כוכב הלכת שלנו הוא היחיד שאנחנו יודעים שיש בו חיים.

רק בעשרות השנים האחרונות ניסינו ברצינות לגלות מה קורה במחשבותיהם של יצורים אחרים סביבנו, ועד כה חקרנו רק את חייהם המנטליים של קומץ זעיר מבין מיליונים רבים של בעלי חיים על פני כוכב הלכת שלנו.

אם כן, איך מדענים מוכיחים שבעל חיים חושב? כיצד הם יודעים שהם מראים את יכולותיו האמיתיות של בעל החיים, ושהם אינם עושים את הדבר שבני אדם מיטיבים כל כך לעשות: הטלה של רגשותיהם ומחשבותיהם על דברים אחרים, על בריות אחרות? בעיה זו מטרידה את כל המדענים החוקרים את הכרתם של בעלי חיים, בין שהם עוסקים בחרקים, בכלבים או בדולפינים. מטבענו האנושי, אנחנו רוצים להפעיל את האמפתיה שלנו כל כך עד שאנחנו מייחסים רגשות אפילו למכוניות ולמחשבים שלנו.

אנחנו חשים בלבנו את כאבה של הדבורה המסכנה והבודדה שהשתמשנו בה לצורך מחקר קוגניטיבי ושכעת - כדי להגן על שלמותם ותקפותם של ממצאי המחקר שלנו - עלינו להמית אותה באופן הומני על ידי הכנסתה למקפיא. האם אנחנו מסוגלים לנתק את מחשבותינו מרגשות כאלה, ואף על פי כן למצוא דרך להביט אל תוך עולמה המנטלי של ברייה אחרת? האם אנחנו באמת מסוגלים להבין את חייהם המנטליים של בעלי חיים אחרים?

אנשים חושבים על השאלה הזאת - אולי יותר מכפי שנוח לנו להודות. לא מזמן יצאנו בעלי ואני לטיול בטבע עם כלב הקולי שלנו באק. אישה שהוליכה כלב צ'יוואווה והלכה בשביל בכיוון ההפוך התקרבה אלינו.

על אף הבדלי הגודל ביניהם החליטו הכלבים שלנו שהם צריכים להיפגש. בהתחלה שניהם חששו קצת והביטו זה בזה מזוויות עיניהם בלי להפנות את ראשם, ואז התחיל באק לאט לאט לכשכש בזנבו, והצ'יוואווה עשה את אותו הדבר. בעלת הצ'יוואווה שצפתה בשניהם אמרה, "אני תוהה, מה הם חושבים?"

זאת שאלה שרבים מאיתנו לבטח שאלו את עצמם, וזאת השאלה שאת התשובה לה מנסים למצוא המדענים שנפגוש בעמודי הספר הזה. בעזרת רעיונות חדשים ושיטות חדשות הם סוף־סוף חוקרים ברצינות נושא שהיה פעם אחד התחומים האסורים ביותר על פני כדור הארץ: עולמם המנטלי של בעלי חיים.

דף הבית | חדשים במטר | רכישת ספרים | על ההוצאה | הגשת כתבי יד | יצירת קשר | תנאי השימוש באתר
© כל הזכויות שמורות: מטר הוצאה לאור בע"מ, הוצאת מטר 2006 | על ידי סמיוטיקה