להמשיך בקניות
  סה"כ ספרים בסל הקניות:       סה"כ לתשלום ללא דמי משלוח:      

   

 שינוי גודל אות:

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

   ספרים לנוער    טרילוגיית וונדלה   גיבורה למען וונדלה

חיפוש מתקדם
חיפוש ספר
()   הסל שלי     
» ספרות מתורגמת
» ספרות מקור
» כל הספרים
» סדרת ענייני דיומא
» סדרת משני עולם
» מדריכים לאובדי עצות
» השקעות וניהול פיננסי
» ספרי ניהול ואסטרטגיה
» יזמות
» יצירתיות
» העשרה בארגון
» ספרי שיווק ומכירות
» סדרת אבא עשיר
» נושאים שונים
» זוגיות ואינטימיות
» יחסים במשפחה
» תזונה נכונה
» לאכול ולרזות
» התמודדות
» בריאות ורפואה
» אל תקחו הכל ללב
» כל הספרים
» סדרת מלודי
» סדרת לולו
» חפשו את המטמון
» ספרים נפרשים
» מוזיקה לפעוטות
» הסיפורים הקטנים שלי
» כל הספרים
» עלילות ספיידרוויק
» סדרת ספטימוס היפ
» ילדי המנורה
» יומני הסודי ביותר
» סדרת Glee
» קלמנטיין
» סדרת כנפיים
» שרלוק הולמס
» יצורים יפהפיים
» נחל שלדים
» הצרות של אולי וג'קפיץ
» טרילוגיית וונדלה
» כל הספרים
» סודות הלוחשת
» ברליץ מדריכי כיס
» ברליץ צעד אחר צעד
» מתנה לכל עת
» מילים על ...
» הדרך אל האושר
» מילים שיוצאות מן הלב
» הסדרה של בראדלי
» קסם - ספרי צביעה
» כל הספרים
» ספרי אבא עשיר
» יועצי אבא עשיר
הוצאת מטר בפייסבוק

   

   על הספר   על המחבר   פרטים נוספים   חדר קריאה  שתפו ספר זה עם החבריםהדפסה ידידותית לסיווג הספרים  בקטלוגחזרה לדף הקודם
תמונה מוגדלת ופרטים נוספים

מחיר קטלוגי: 89.00 ש"ח
המחיר באתר: 62.3 ש"ח

./covers/2112_120.jpg2112

גיבורה למען וונדלה

גיבורה למען וונדלה


62.3
הוסף לעגלה

ספרים -   לתשלום
הוספה לסל הקניות
סל הקניות שלי

גיבורה למען וונדלה | טוני דיטרליצי
ספר שני בטרילוגיית וונדלה

פרק ראשון: עזיבה
אווה תשע צפתה בסְנָפִּירִית טופחת בשלושת זוגות כנפיה ומצטרפת ללהקה שלה. הציפורים החוּצָנִיוֹת קִרקרוּ בהרמוניה שלא מן העולם הזה בשעה שנסקו בין שרידי הבניינים השׁחוּקים שדהו בשמש, אשר פעם עמדו על תִּלם כעיר ניו יורק.

מעבר לאופק שבמזרח זרחה שמש הבוקר על עננים לבנים עצומי ממדים שריחפו לאִטם מעל החורבות העתיקות. אווה עשתה את דרכה מבעד למבוך המפותל של קירות הלבנים המתפוררים וקורות הפלדה המחלידות ועצרה מול עמוד בודד מצופה בחֲזָזִיוֹת ענק עסיסיות. היא שלפה מהתיק שלה את מְכל השתייה הריק והסירה את המכסה. אחר־כך תלשה בידיה עלה מקומט מהעמוד והתחילה למעוך אותו. היא סחטה את העלה בכוח עד שמים התחילו לטפטף מהגבעול.

באמת? זה הכול? חשבה אֶוָוה כשטיפות המים הבודדות זלגו אל תחתית המְכל. זה ייקח יוֹבְלוֹת. חבל שלא שמרתי את טבליות ההִידְרָצְיָה שלי.

היא נאנחה ותלשה עוד עלה. כשהתהלכה לאורך שדרות העבר של העולם הקמֵל עצרה אווה מול פתח פעור ואפוף צללים של מנהרה שהובילה למעמקי האדמה, אל שרידיה של ספרייה נשכחת. במוחה הבזיק זיכרון של דוּבּוֹן המים הענקי, אוֹטוֹ, החופר מנהרה כמו כלבלב עצום.

אווה עצמה עיניים. אף־על־פי שבן לווייתה הנאמן היה בחברת בני עדרו, הרחק משם, אווה ידעה שהוא רגוע ומרוצה. היה לה קשר עם אוֹטוֹ. היא הבינה מה הוא חושב גם כשנראה שאיש מלבדה אינו יכול להבין אותו. אווה לא ידעה להסביר איך היא עושה זאת. היא פשוט הרגישה אותו.

היא פקחה עיניים והתבוננה באופק הצחיח שהשתרע עד אינסוף מעבר לחורבות. אווה לחשה, "אני שמחה בשבילך, אוֹטוֹ. גם אני הולכת להצטרף לעדר שלי." היא חייכה והמשיכה ללכת אל המחנה.

מתחת לצִלה של קשת פלדה מחלידה ישב חוּצָן כחול, גבוה וצנום, על ברכיים המתכופפות לאחור. הסֶרוּלִיאָנִי, רוֹבֶנְדֶר קִיט, נראה כאילו הוא מסדר את תכולתו הפזורה של תיק אוכף שהיה תלוי על גִלְשׁוֹן נייח בעל כנפיים גליות.

"צדקת, רוֹבִי," אמרה אווה כשהצטרפה לידידהּ. היא טלטלה את מְכל השתייה שלה, שהיה כמעט מלא. "הצלחתי להשיג די הרבה מים. אבל יש לי רק יד אחת בריאה, והאצבעות כאבו לי מרוב סחיטה."

רוֹבֶנְדֶר העיף מבט מהיר באווה והמשיך במלאכתו. "הפצעים שלך יחלימו בקרוב." הוא דיבר בקול עמוק ורך. "ואל תדאגי ליד שלך. את תתחזקי והעבודה תיעשה קלה יותר." הוא התיר אבזם של תיק אוכף נוסף והתחיל לנבור בו. "אבל עוד מעט נצטרך לצוד לנו ארוחת בוקר."

"אתה מחפש אוכל? אז אין סיכוי שתהיה מעוניין באלה?" אווה שלפה מהתיק שלה פְּרִיווֹקְס וחייכה. רוֹבֶנְדֶר חדל ממעשיו בהבעה של הפתעה אמיתית.

"אוֹאִייָה! פְּרִיווֹקְס! כאן במקום הזה? כל הכבוד, אווה תשע. כל הכבוד." הוא הושיט אליה כף יד בעלת אצבעות עבות, ואווה זרקה לו חתיכת פרי.

"כן," השיבה אווה. "מצאתי אותם צומחים במין תחנת תחבורה תת־קרקעית. אספתי כמה שהצלחתי לסחוב." היא פתחה את התיק. הוא היה מלא וגדוש בפירות האקזוטיים. "זאת מציאה נהדרת. ועכשיו ב

ואי." רוֹבֶנְדֶר טפח על הקרקע ליד המקום שבו ישב. "תראי מה אני מצאתי." אווה כרעה ברך על יד רוֹבֶנְדֶר ומזגה מים לתוך הבקבוק הריק שלו. אחר־כך לקחה לגימה מהמְכָל שלה, העיפה מבט בשלל והצטמררה. כמו הגִלְשׁוֹן, הפריטים הללו היו שייכים פעם לצייד הדוֹרְסִיאָנִי, בֶּסְטִיל. עכשיו היו חפציו של הצייד ממוינים לערמות קטנות על מזרן השינה של רוֹבֶנְדֶר.

"אמרתי לך שלדעתי זה מוזר לחטט בדברים שלו," אמרה אווה והחזירה את מְכַל השתייה לתיק. "אני לא רוצה שום דבר שהיה שייך למפלצת הזאת." פניו הדורסניים של בֶּסְטִיל עדיין היו טריים בזיכרונה של אווה. היא כמעט ציפתה שהצייד יקפוץ מבין הצללים וילכוד אותה פעם נוספת.

רוֹבֶנְדֶר לגם מהמים והנהן בהסכמה. הוא לקח לידו מכשיר עץ קטן בעל כפתורים רבים. "כן, כן, אווה, אבל אי־אפשר לדעת מה אולי נצטרך. כמו הדבר הזה." הוא מסר את האביזר לאווה.

היא התבוננה בחפץ בלי שמץ של עניין ואמרה, "אוף, אני מרימה ידיים. מה זה?"

"זה מְזַמֵּן ציפורים מִתְכַּוְונֵן. מסובבים את הכפתורים כדי למשוך כל מיני סוגים של ציפורים." רוֹבֶנְדֶר סובב את אחד הכפתורים הגדולים, והמכשיר השמיע קרקור מוכר של סנפירית.

"טוב... אבל למה לי לקרוא לעוד סנפיריות? יש כאן כבר מספיק, לא נראה לך?" היא החזירה את מְזַמֵּן הציפורים לרוֹבֶנְדֶר.

"אולי," אמר רוֹבֶנְדֶר בתבונה וטמן את החפץ בכיסו. "ובכל זאת, זה יכול להיות שימושי."

אווה תהתה אם יש סנפיריות בכל מקום באוֹרְבּוֹנָה. "שיהיה. אבל מה עוד מהדברים של בֶּסְטִיל אנחנו באמת צריכים?"

רוֹבֶנְדֶר העביר את ידו מעל ערמות המִתקנים המשונים ופתח נרתיק — וכמה מֵמִירֵי אוֹתוֹת התגלגלו החוצה.

"מה עם אלה?" רוֹבֶנְדֶר הרים את אחד המכשירים הכדוריים. "נראה אם זה שהצטרף אלינו לא מזמן יהיה מוכן להשתמש באחד מאלה. אני בטוח שהוא ירגיש יותר נוח אם יוכל להבין מה אני אומר." הוא גִלגל את מֵמִיר האוֹתוֹת אל אווה.

"טוב, אתה צודק — כמו תמיד." אווה קמה ולקחה פְּרִיווֹקְס. "אני אבדוק אם הוא גם מוכן לטעום משהו מהאוכל המקומי."

אווה חצתה מישור מדברי זרוע חלוקי אבן והגיעה לחֶלקה חוֹלית שבה חנתה ספינת אוויר עגולה על כַּן נחיתה כבד.

לאור השמש של לפני הצהריים היא ראתה שהספינה היתה צבועה פעם בדוגמת בוהקת של משבצות זהובות ושחורות, אבל שנים של הזנחה גבו את מחירן.

שלד מתכת חיצוני חלוד נראה מתחת לכתמים המתקלפים של ציפוי האמאיל העתיק, כאילו הספינה היתה חֶרֶק ענקי אשר מַשִׁיל את עורו. בין הטורים הרבים של מַדְחֲפֵי־ הרַחַף הקטנים שעל שלדת הספינה היו מרוחים פסי זוהמה מיובשת וכתמים מצינורות הפליטה עד תחתית בטן הכְרוֹם של הספינה.

על יד אחד הפנסים הקדמיים, ממש מתחת לחלון תא הטייס, היה מודפס שם באותיות מהודרות: מרגלית.

מתחת לאותיות היו שורות של מדבקות, כל אחת מהן בצורת תגזיר של דמות אנושית. בזמן שאווה ספרה את המדבקות ותהתה מה הן מייצגות נפתח הכֶּבֶשׁ ההִידְרָאוּלִי ויצא מבטן הספינה בצליל נשיפה. לפני שנכנסה הבחינה אווה בהשתקפותה בעדשת אחד הפנסים הקדמיים.

הנערה שנשקפה אליה היתה מלוכלכת ומרושלת. אווה התפתלה, מתחה ומשכה את הטוניקה שלה בניסיון ליישר אותה. כדי להחליק אותה עוד יותר היא העבירה את ידה החבושה במורד חזית הטוניקה - אבל היא רק הצליחה למרוח את האבק שפלש לכל קמט בבגדיה.

אווה הסיטה את תשומת לבה מבגדיה והתירה את אחת הצמות הארוכות שהרימו את שערה מעורפה. גוש השיער הבלונדיני־המלוכלך, שהיה חופשי עכשיו, נשמט על כתפיה. אווה סירקה את שׂערה הפרוע באצבעותיה הדקות בניסיון לעצב אותו, אבל לשווא. עורפה כבר הזיע מתחת לתלתלים הכבדים.

"אוף!" אמרה אווה באנחת תסכול. "לא משנה." היא חזרה והרימה את שׂערה וכרכה אותו היטב בַּצמה. כשאווה התקרבה אל כֶּבֶשׁ הכניסה שהוביל אל בטן הספינה היא שמעה את מִקצב המוזיקה האלקטרונית שפעמה בפנים. היא נעמדה למרגלות הרמפה וקראה כלפי מעלה, "בוקר טוב, הֵיילִי. אתה רעב? הלווווו, אתה שם?"

המוזיקה לא חדלה והיא גם לא זכתה לתגובה. אווה קראה לו שוב. לבסוף טיפסה על קצות האצבעות במעלה הכֶּבֶשׁ והעבירה מבט סביב סיפון המִטען הצפוף של הספינה. בפנים קידם את פניה ריח מובהק של שמן סיכה.

זה היה ריח שאווה הכירה מביתה הישן, המִקְלָט שלה, ולכן היה בו משהו מרגיע בעיניה. זה היה ריח של מכונות. מכונות שנוצרו למען בני־אדם. מכונות, ממש כמו הספינה הזאת, שייקחו אותה במהירות לעיר מלאה בבני־אדם. היא הרגישה כאילו אחרי כל החיפושים והבריחה, החלום שלה — הווֹנְדְלָה שלה - התגשם.

אותה תמונה קטנה ומתפוררת של הילדה והרובוט והמבוגר העניקה לאווה תקווה שיש אחרים כמוה — בני־ אדם, שרק ממתינים להימצא.

אבל הארצות שחיפשה בהן כלל לא היו דומות לכדור הארץ שלמדה עליו. הארצות הללו היו מלאות בצלפי חולות מפלצתיים, בעצים טורפי ציפורים ובמלכוֹת חוצניות מרושעות. בדיוק כשאיבדה כל תקווה כי אכן קיימים עוד בני־אדם, נפלה ספינה מהשמים. ספינה שהטיס אותה נער בשם הֵיילִי...

ערב קודם לכן אמר הֵיילִי לאווה ולרוֹבֶנְדֶר כי הוא בא לקחת אותם לעיר של בני־האדם. הוא בא לקחת את אווה הביתה.

הטייס הצעיר הסביר כי הספינה צריכה להיטען מחדש במשך הלילה והציע להם מקום לינה בתא הנוסעים של הספינה.

אבל למרות תחנוניה של אווה שיישארו בספינה, רוֹבֶנְדֶר העדיף לישון תחת כיפת השמים. אווה אמרה שיש לה המון שאלות והיא רוצה תשובות, אבל למעשה היא היתה סקרנית ונרגשת לבלות בחברתו של בן־האדם הראשון שפגשה אי־פעם בכל שתים־עשרה שנות חייה.

הֵיילִי הודה שהוא עייף מהמסע וזקוק למנוחה. מובן שרוֹבֶנְדֶר הסכים איתו. שאלותיה של אווה ייאלצו לחכות. כשחזרה למחנה היא ניסתה להירדם, למרות החשמל שזרם בגופה.

אווה שכבה על יד האש המתפצחת ותהתה כמה בוודאי מרגשים חייו של הֵיילִי האמיץ בשעה שהוא מחפש בני־אדם חסרי אונים ומציל אותם ממרחבי הפרא של אוֹרְבּוֹנָה. אבל עד מהרה נקטעו המחשבות על ההצלה בזיכרונות על אִימָה. אִימָה.

המטפלת היחידה של אווה במשך כל חייה היתה "אנדרואידית ייעודית מוכוונת הכשרה אפס־שש ", או אִימָ"ה בקיצור. כשאווה הלכה והתבגרה, לעתים קרובות כמיהתה לסייר על פני השטח של כוכב הלכת עוררה ויכוחים עם הרובוטית. ואף־על־פי־כן, אִימָה טיפלה בה היטב...

...אפילו כאשר בֶּסְטִיל פלש אל בֵּיתן התת־קרקעי והחריב אותו.

...אפילו כאשר הטכנולוגיה שסמכו עליה לא הועילה כנגד העולם החדש והמסוכן שנאלצו להתמודד איתו.

...ובייחוד כשהצילה את חייה של אווה, אף־על־פי שמשמעות הדבר היתה להקריב את חייה שלה. אִימָה אהבה אותה. ואווה עדיין התאבלה על מותה של הרובוטית.

"שלום," קרא הֵיילִי בקול כדי להתגבר על המוזיקה וניער את אווה ממחשבותיה. פרצוף שזוף של נער מתבגר הציץ מתוך דלת גישה שנפתחה בתקרת סיפון המִטען בחרטום הספינה.

אפילו כשהיה הפוך, שׂערו המדובלל של הטייס, הצבוע בחום ובכחול, דבק לפניו שהיו מכוסים בשכבה דקה של זיעה. "הַי." הוא נופף לה. "חכי רגע. עוצמת מוזיקה: מינימום," הוא אמר.

הספינה הגיבה. אווה עשתה את דרכה על פני ערמות הארגזים המבולגנות שבסיפון המטען ועצרה למרגלות סולם הגישה. "בוקר טוב." היא שלפה אחד מהפְּרִיווֹקְסִים היקרים שלה. "הבאתי לך ארוחת בוקר," היא אמרה, והרגישה מרוצה מעצמה.

הֵיילִי תפס את מעקי הצד של הסולם והחליק ארצה. הוא לקח את הפרי מידיה של אווה בידיים שחורות ושמנוניות. "תודה," הוא אמר, הפך אותו ובחן אותו במבטו. "מה זה?"

"זה פְּרִיווֹקְס." אווה לקחה את הפרי וקרעה את הקליפה השקופה למחצה. "אוכלים את הגרגירים שבפנים." היא החזירה להֵיילִי את הפְּרִיווֹקְס המקולף.

הוא ניגב את ידיו המלוכלכות על סרבל הטיסה המוכתם שלו ואחר־כך לקח בזהירות חופן מהגרגירים הירוקים שבתוך הפרי. "המממ. אה, כן," הוא אמר בפה מלא באוכל. "לא רע."

"הבאתי לך גם את זה." אווה הוציאה את מֵמִיר האוֹתוֹת. "או שכבר יש לך אחד כזה?" "תלוי," אמר הֵיילִי והתבונן במכשיר. "מה זה?"

"טוב, לא הייתי בטוחה כמה שפות אתה יודע, אבל אתמול בערב ראיתי שאתה לא מבין סֶרוּלִיאָנִית... אתה יודע, השפה של רוֹבִי." אווה קירבה את מֵמִיר האוֹתוֹת אל פיה. "אז הדבר הקטן הזה מאפשר לך להבין את כל השפות השונות של החוּצָנִים. אתה רק לוחץ על הכפתור הזה, מדבר לתוכו, ושואף פנימה את המיקרו־מַשְׁדְּרִים שהוא פולט. הוא כבר יעשה את כל השאר." היא שמטה את המכשיר לכף ידו.

הֵיילִי בחן את מֵמִיר האוֹתוֹת ופניו המוכתמים הביעו הערכה. הוא צד את מבטה של אווה והזדקף. "טוב, תודה. תודה רבה, אֵלָה."

"אווה," היא תיקנה והסיטה קווצת שיער מהעיניים. "אווה תשע."

הֵיילִי התבונן בה רגע. "טוב, אווה תשע, אנחנו לא נהיה מוכנים ליציאה עד הערב. אז אני מציע שתִּתְחַלְּמִי קצת ותאספי את כל החפצים שלך... אה, ואל תשכחי את האוֹמְנִיפּוֹד שלך." הוא התחיל לטפס בחזרה במעלה הסולם.

"האוֹמְנִיפּוֹד? אני באמת צריכה אותו?" אווה מרטה את ציפורניה.

"כן," אמר הֵיילִי והמשיך לטפס. "הוא מכיל את כל רישומי המִקְלָט שלך. זאת הדרך היחידה שבה את יכולה להתקבל כאזרחית באָטִיקָה החדשה."

אווה עלתה בסולם בעקבות הֵיילִי. היא הרגישה כאילו היא מטפסת, מעפילה לקראת כמה תשובות מפי הנער המסתורי שהציל אותה. "אָטִיקָה החדשה? ככה קוראים לעיר של בני־האדם? היא רחוקה? על איזה כוכב לכת היא נמצאת? כמה זמן תיקח הטיסה? מה נעשה כשנגיע לשם?"

"שְׁיוֹאוּ, את בהחלט מדברת הרבה יחסית לשִׁתְחוּל. כנראה בגלל שאת לא יודעת הרבה על הדברים האלה," אמר הֵיילִי וצחק כשנכנס לסיפון הראשי של הספינה.

משום־מה נעימת דבריו הכאיבה לאווה. "שִׁתְחוּל? מה זה שִׁתְחוּל?"

"את שִׁתְחוּל," השיב הֵיילִי בנעימה עניינית כשהתיישב על כיסא־רַחַף במטבח הספינה.

אווה הצטרפה אליו ליד השולחן הקטן והתבוננה בהֵיילִי כשזלל עוד חתיכה מהפרי. הוא אכל די ברשלנות, ממש כמו רוֹבֶנְדֶר. החינוך שלו לא היה מוצא חן בעיני אִימָה, חשבה אווה.

הוא המשיך לדבר בפה מלא. "את ילידת־מִקְלָט, נכון?"

אווה השיבה בהִנהוּן, ואחר־כך ניסתה להיראות אדישה. היא הסבה את עיניה מהֵיילִי והסתכלה על המטבח.

סביב הקירות הנמוכים עמד מערך של מְכלי אחסון שעל כל אחד מהם היתה תווית שתיארה את תכולתו הסינתטית: טבליות מזון מרוכז, חֲטִיפְאוֹנִים, חפיסות מַשְׁ־קֶ־נֶרְגְּיָה וטבליות הִידְרָצְיָה בטעמים. הֵיילִי גמר לאכול את הפרי וניגב את פיו בשרוול. "אז זהו, את שִׁתְחוּל."

אווה שתקה. הצורה שבה אמר את המילה "שִׁתְחוּל" הטרידה אותה, אבל היא החליטה שהיא לא תיתן לזה להשפיע עליה.

"ואני לקַטְָן," המשיך הֵיילִי בגאווה. "בעזרת הספינה הזאת אני מאתר בני־אדם זמן קצר אחרי שהם מגיחים החוצה ולוקח אותם אל העיר הדגולה אָטִיקָה החדשה, 'שבה ממתין עתיד חדש, מזהיר ויפהפה.' היא נמצאת די רחוק מכאן, בכיוון מערב, אבל הטיסה לא תיקח יותר מדי זמן."

"איך איתרת אותי? בעזרת האוֹמְנִיפּוֹד שלי?" שאלה אווה. היא הרגישה בּוּרָה, כאילו הֵיילִי יודע הכול והיא לא יודעת שום דבר.

"לא." הֵיילִי קם וניגש אליה. "יש בגוף שלך שְׁבַב מַעֲקָב."

"בגוף... שלי?" השיבה אווה. "לא נראה לי. אִימָה אף פעם לא אמרה לי שום דבר על —"

"לא, זה נכון," אמר הֵיילִי. הוא העביר את אצבעותיה בעדינות רבה במעלה עורפה של אווה. "השבב נמצא... ממש... כאן." הוא עצר בשׁוּמָה הקטנה והבולטת שעל עורפה.

"זוהתה האצה בקצב פעימות לב לדקה, אווה תשע," הכריזה כותפת הטוניקה שלה. "נא —" אווה הצליפה בכותפת והשתיקה אותה בבת־אחת. היא העמידה פנים שלא שמעה אותה, התרחקה מהֵיילִי ונכנסה לתא הטייס.

"וואו," היא אמרה. "מכאן אתה מטיס את הספינה?" מאחורי חלון גדול ומקומר עמד כיסא בודד מול לוּחַ מַחְוָונִים שנפרש בחצי מעגל.

צרורות אסופים של כבלים צבעוניים דקים השתלשלו מתחת ללוח המחוונים כמו שורשיו של עץ עקור. על רצפת תא הטייס נח האוֹמְנִיפּוֹד של הֵיילִי והציג הולוגרמה מרחפת של המרגלית מתחת לתווית "טְרַנְסְמוֹבִיל תאא"מ קומפקטי".

"כן, מכאן אני מפעיל את הספינה." הֵיילִי נשען על פתח הדלת. "ואני יכול להגיד לך שאין שום הרגשה דומה לזה."

אווה סחררה כָּדוּר מַעֲקָב שהיה מְקוּבָּע בלוח המחוונים. "זה קל לטוס?"

"לא," השיב הֵיילִי וסילק בעדינות את ידה של אווה מלוח המחוונים. "אולי זה נראה פשוט, אבל לוקח הרבה זמן לרכוש מיומנות. מכשירי הבקרה עדינים מאוד."

אווה הרימה את האוֹמְנִיפּוֹד ובחנה במבטה את ההולוגרמה. תרשים חִיווּט הספינה פָּעַם כמו מערכת עצבים אלקטרונית. "הכול בסדר במרגלית?" היא שאלה. הֵיילִי לקח ממנה את האוֹמְנִיפּוֹד.

"כן, ברור. אני רק עושה כמה... שיפורים." הוא הוביל את אווה בחזרה אל סולם הגישה המוביל למטה, אל סיפון המִטְעָן. "אז אם את והחבר הכחול שלך רוצים לנוח כאן בספינה, בהמשך היום אני אעדכן אתכם בקשר לשעת היציאה. רק אל תשכחי את האוֹמְנִיפּוֹד שלך."

אווה הסתובבה בחזרה. "בקשר לעניין הזה... אתה מבין, האוֹמְנִיפּוֹד שלי... הוא, אמממ... איננו." הֵיילִי הרים גבה. "איננו?"

"טוב... כן." אווה חשה מבוכה משונה כשנאלצה לנסות להסביר לו את זה. היא הרגישה כאילו לא צייתה לאיזו מערכת כללים שלא הוסברה לה. במבחני ההישרדות שעברה לא היתה שום התייחסות לאיבוד האוֹמְנִיפּוֹד. אם כי, עכשיו כשחשבה על כך, נראה שהמכשיר אכן היה חיוני לכל התרגילים.

היא הצטערה שאִימָה לא נמצאת שם כדי להסביר את העניין. "אתה מבין, מישהו עקב אחרי רוֹבִי — זה היצור הכחול — ואחרי אִימָה ואחרַי. בעצם הוא צד אותנו. זה היה יצור מפלצתי גדול ושעיר, בֶּסְטִיל."

הֵיילִי שילב את זרועותיו. פניו עטורי הזיפים לבשו גיחוך קל. "תמשיכי."

"טוב..." אווה לא רצתה לדבר על כך. זה היה מוקדם מדי. אמיתי מדי. היא רצתה לשנות את הנושא. היא רצתה ללכת משם.

"הלו?" קולו של רוֹבֶנְדֶר הִדהד מעלה מסיפון המִטְעָן התחתון. "אווה תשע?"

"אני.... אני כאן," היא צעקה לו. "אני כבר יורדת." אווה החזירה את מבטה אל הֵיילִי. שערו הפרוע הסתיר אחת מעיניו החומות העמוקות. היא חשה מתוחה ומסוחררת. "האוֹמְנִיפּוֹד שלי כבר לא אצלי," היא אמרה. "השתמשתי בו כדי להרוג את בֶּסְטִיל."

"להרוג אותו?" אמר הטייס בחיוך. "מה, זרקת לו אותו על הראש?"

עיניה של אווה הצטמצמו. "לא. השתמשתי בו כדי לפתות צלף חולות לצאת מהמחבוא שלו, והוא אכל אותו." היה ארס בקולה.

"שיהיה, שִׁתְחוּל. מה שתגידי." הֵיילִי הפנה גב לאווה ופתח ארון ציוד בסיפון הראשי.

"זאת האמת! האוֹמְנִיפּוֹד שלי הלך לאיבוד באיזשהו מקום במדבר!" אמרה אווה.

"טוב, אז כדאי שתלכי ותבקשי מצלף החולות הזה שיחזיר לך אותו, כי תצטרכי אותו כדי להיכנס לעיר." רוֹבֶנְדֶר קרא ממרגלות הסולם, "אווה, הכול בסדר?"

"אמרתי שאני בסדר גמור!" צעקה אווה. "מה עם רוֹבִי? לו אין אוֹמְנִיפּוֹד. אף פעם לא היה לו אוֹמְנִיפּוֹד." "בני־אדם צריכים את האוֹמְנִיפּוֹד שלהם כדי להירשם בעיר." הֵיילִי המשיך לנבור בארון הציוד. "אני לא קובע את החוקים. אני רק מביא אתכם לשם."

"תודה רבה," רטנה אווה והתחילה לרדת בסולם. "הֵיי." הֵיילִי עצר אותה. "חכי רגע." הוא מסר לה אוֹמְנִיפּוֹד ישן ומוכתם.

"זה מודל ישן יותר שפרצתי למערכת ההפעלה שלו, והוא בקושי עובד, אבל יכול להיות שהוא יעזור לך למצוא את האוֹמְנִיפּוֹד שלך." אווה חטפה מידו את האוֹמְנִיפּוֹד והמשיכה לרדת בסולם.

כשחצתה את סיפון המִטְעָן כבר חזרה המוזיקה להתנגן בקול רם. אווה ירדה מהרמפה בחמת זעם ויצאה מתחת למרגלית, ורוֹבֶנְדֶר יצא מיד בעקבותיה.

"משהו לא בסדר?" שאל רוֹבֶנְדֶר.

"אני רק רוצה ללכת מפה."

דף הבית | חדשים במטר | רכישת ספרים | על ההוצאה | הגשת כתבי יד | יצירת קשר | תנאי השימוש באתר
© כל הזכויות שמורות: מטר הוצאה לאור בע"מ, הוצאת מטר 2006 | על ידי סמיוטיקה