להמשיך בקניות
  סה"כ ספרים בסל הקניות:       סה"כ לתשלום ללא דמי משלוח:      

   

 שינוי גודל אות:

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

   ניהול ועסקים    ספרי ניהול ואסטרטגיה   אותן משימות, לגמרי אחרת

חיפוש מתקדם
חיפוש ספר
()   הסל שלי     
» ספרות מתורגמת
» ספרות מקור
» כל הספרים
» סדרת ענייני דיומא
» סדרת משני עולם
» מדריכים לאובדי עצות
» השקעות וניהול פיננסי
» ספרי ניהול ואסטרטגיה
» יזמות
» יצירתיות
» העשרה בארגון
» ספרי שיווק ומכירות
» סדרת אבא עשיר
» נושאים שונים
» זוגיות ואינטימיות
» יחסים במשפחה
» תזונה נכונה
» לאכול ולרזות
» התמודדות
» בריאות ורפואה
» אל תקחו הכל ללב
» כל הספרים
» סדרת מלודי
» סדרת לולו
» חפשו את המטמון
» ספרים נפרשים
» מוזיקה לפעוטות
» הסיפורים הקטנים שלי
» כל הספרים
» עלילות ספיידרוויק
» סדרת ספטימוס היפ
» ילדי המנורה
» יומני הסודי ביותר
» סדרת Glee
» קלמנטיין
» סדרת כנפיים
» שרלוק הולמס
» יצורים יפהפיים
» נחל שלדים
» הצרות של אולי וג'קפיץ
» טרילוגיית וונדלה
» כל הספרים
» סודות הלוחשת
» ברליץ מדריכי כיס
» ברליץ צעד אחר צעד
» מתנה לכל עת
» מילים על ...
» הדרך אל האושר
» מילים שיוצאות מן הלב
» הסדרה של בראדלי
» קסם - ספרי צביעה
» כל הספרים
» ספרי אבא עשיר
» יועצי אבא עשיר
הוצאת מטר בפייסבוק

   

   על הספר   על המחבר   פרטים נוספים   חדר קריאה  שתפו ספר זה עם החבריםהדפסה ידידותית לסיווג הספרים  בקטלוגחזרה לדף הקודם
תמונה מוגדלת ופרטים נוספים

מחיר קטלוגי: 98.00 ש"ח
המחיר באתר: 68.6 ש"ח

./covers/2108_120.jpg2108

אותן משימות, לגמרי אחרת

אותן משימות, לגמרי אחרת


68.6
הוסף לעגלה

ספרים -   לתשלום
הוספה לסל הקניות
סל הקניות שלי

אותן משימות, לגמרי אחרת | יניב שור
סיפור לידתה של שיטה חדשה לניהול פרויקטים

פרק ראשון | הפרויקט
עמדתי מחוץ לבניין וחיכיתי שליסה תסמן לי להיכנס. משום מה, הייתי נינוח למדי. אחרי הכול, אפשר לומר שכבר נכשלנו, כך שאין לי מה להפסיד.

אנסה לעשות מה שתכננתי וזה הכול. ובכל זאת, משהו בתוכי עדיין סירב להשלים עם הכישלון. איכשהו האמנתי שעדיין יש תקווה, שעדיין אפשר לשנות, שהמפגש הזה לא יהיה לשווא ואפילו טמונה בו התחלה חדשה.

דרך הזכוכית השקופה שעל הבניין ראיתי את עצמי; לבשתי חליפת שלושה חלקים מגוהצת ומעומלנת וחולצת כפתורים לבנה, שכל העת כפתרתי והתרתי את הכפתור האחרון או לפני האחרון בה. לא הייתי בטוח.

לפתע החל לרדת גשם.

המתנתי בכניסה ההומה של הבניין, מצפה בקוצר רוח לראות את ליסה. היא עדיין לא הגיעה. האם הכול בסדר? חשש התגנב ללבי.

הכינוס התקיים שלוש שנים בדיוק לאחר שהתחיל הפרויקט. ניסיתי לדחות את הכינוס הזה בדרכים דיפלומטיות יותר או פחות, עד שהבנתי שזו דרך ללא מוצא. אי אפשר לעבור את זה.

הוא עומד שם כמו קיר ענקי וחוסם את האופק. אני יודע שהוא לפני ואני עתיד להתנגש בו — ואין לי ברירה אלא לעשות זאת. אני רק מקווה שהכאב יהיה נסבל.

אז למה ליסה מאחרת? היא כבר היתה אמורה לבוא לקרוא לי. מה מעכב אותה, לכל הרוחות?

בדיוק כשהתכוונתי כבר להיכנס, היא הופיעה בשמלה כחולה הדוקה ובנעלי עקב אלגנטיות. היו לה שיער בלונדיני קצר, עיניים כחולות מתכתיות ונטייה משונה לדבר עם הידיים.

רוב האנשים מדברים עם הידיים, אבל ליסה עשתה תנועות כמותן לא ראיתי אצל אף אחד; היא היתה מדברת עם יד אחת ועושה בה תנועות מעגליות, לא שגרתיות, שמדי פעם ריתקו את עיני המאזינים לידיה. היא הבינה זאת, אבל לא יכלה לשלוט בזה.

“אתה בסדר?״ היא שאלה.
משכתי בכתפי. “ואם לא, זה משנה?״

היא חייכה בסלחנות והתקדמה נמרצות לעבר אולם הכנסים שבו עמד להתקיים הכינוס. הרחשים שעלו משם רמזו על מספר משתתפים גדול מהצפוי, כי אם כבר קטסטרופה — אז למה שלא תהיה המונית?

אבל בעצם, הסברתי לעצמי, אין כאן שום קטסטרופה. הכישלון הרי מאחורינו במידת מה, וגם לפנינו. עתה נותרו השברים, ועלי לאסוף אותם ולבנות מהם משהו חדש לגמרי.

ליסה התקדמה לעבר הבמה. היא עבדה בצוות שלי. לפני כן עסקה בהקמת מיזמי אינטרנט והיתה תקופה מסוימת מנהלת פרויקטים בחברה גדולה להפקות. כשנכנסתי לתפקיד ופגשתי אותה לראשונה, היא היתה מלאת ביטחון עצמי, ועוררה את הרושם שהתפקיד תפור עליה. למרות כישלון הפרויקט, לא היתה לי כל טענה כלפיה. בלעדיה המצב היה חמור יותר. לא היה ספק בכך.

גם ליסה וגם המנהלים האחרים היו מקצועיים. הם שלטו בתחומים שניהלו, ולא יכולתי להצביע על טעות משמעותית שעשו, כמו שלא הבנתי במה אני עצמי טעיתי. אז איך בכל זאת קרה מה שקרה? למען האמת, כבר לא היה לי כוח לחשוב על זה.

בזמן שחיכיתי לתנועת היד של ליסה ולדברי הפתיחה הקצרים שלה, המשכתי לשנן לעצמי: לשבח את העבודה שנעשתה עד עתה, להדגיש את חשיבות הפרויקט ולהגדיר לַהמשך מטרות ברורות שניתן להשיגן. אבל איך אצליח לדבר על כל אחד מהסעיפים הללו במשך רבע שעה בלי להזכיר שום משימה ושום דד־ליין? באמת כבר לא הייתי בטוח שיש משהו בכל המהלך הזה, אבל עם מאה מאנשי קבוצת הפרויקט, שהיו דחוסים באולם שאמור להכיל בערך שמונים, נראה שכבר היה מאוחר מכדי לסגת. הקיר עמד מולי. לרגע חשתי כמו גיבור־על שיעבור דרכו. ליסה סימנה לי להתקדם ולקחת ממנה את המיקרופון, וכך עשיתי.

השתררה שתיקה. שמעתי אותה חוצה את כל האולם; המבטים הפכו לעמומים יותר. כולם נראו כמו מבט אחד גדול ומשתאה, כמו ענן ענקי ומקוּדד. נשמתי נשימה עמוקה. ליסה שלחה בי מבט נוקב, כמו רוצה לשאול אם אני בסדר, אבל חוששת שמא מישהו ישמע את השאלה.

סימנתי לה בידי, הכול בסדר, ליסה. שוב נשמתי עמוק, כחכחתי בגרון ואמרתי בקול הבוטח ביותר שיכולתי לגייס: “ערב טוב, חברים. אני שמח להיות פה בחברתכם. אתם בטח שואלים למה זימנו אתכם לפה, ומה כל כך חשוב לנו לומר במסגרת כזו.

והאמת? אתם צודקים. “עברנו כברת דרך והגענו לנקודה לא פשוטה. יש שיגדירו אותה כישלון. אני שונא את המילה הזו. גם אתם, לא? ואולי אתם שואלים את עצמכם למה הגענו לאן שהגענו ומה החלק של כל אחד מכם בזה, ואלו שאלות שקשה להימנע מהן.

תאמינו לי שגם אני שאלתי אותן, וגם הרבה אחרות. אבל פתאום מצאתי את עצמי אומר, למה בעצם? וגם אם היו לי תשובות, מה הן היו נותנות לי? “בכל מקרה, הסיבה שביקשתי מכם להגיע לכאן היום חשובה ומהותית ועקרונית, ולא קשורה בכלל למה שהיה אלא למה שיהיה.

“למה אני מתכוון? עוד רגע אחד, בבקשה. בסדר?״

שוב נשמתי עמוקות. הענן המקודד החל להיפרד לפרצופים מוחשיים, אנושיים, מוכרים, ולרגע הסתכלתי על כל אחד מהם, ממש לשבריר שנייה, ובמקום תחושת הייאוש הקשה שליוותה אותי זה תקופה, הרגשתי משהו אחר, מין התרוממות רוח, תחושה שאולי אחרי הכול, עם כל כך הרבה משאבים וכישרון שדחוסים עכשיו לאולם אחד — אולי בכל זאת ניתן לעשות משהו ולהציל את הפרויקט הזה.

2
בדיוק ארבעה ימים לפני כן, בסוף מרס, חזרתי מעוד פגישה עם ג׳ורג׳ מדיסון, שהיה התורם העיקרי שלנו. נהגנו לפגוש את ג׳ורג׳ ואת הצוות שלו בסוף כל חודש, למשך יום־יומיים, כדי להציג את מצב הפרויקט על כל חלקיו. לפעמים הפגישות התקיימו פנים אל פנים ולפעמים בשיחות ועידה. הפעם נפגשתי עם ג׳ורג׳ לבדי, וכל אחד מאנשי הצוות שלי הציג בטלפון, במשך כחצי שעה, את ההתקדמות בחודש האחרון, וכן את ההישגים העיקריים ואת האתגרים שעוד נותרו.

בעבר כבר היו פגישות לא נעימות עם ג׳ורג׳ ועם הצוות שלו, אבל הפגישה הזאת היתה הגרועה מכולן. התרשמתי שלג׳ורג׳ פשוט נמאס לראות את המצגות שלנו, או יותר נכון, נמאס לו לשמוע את התירוצים שלנו. אפשר היה להבין אותו. אחרי הכול, הוא תרם עשרות מיליוני דולרים וציפה לראות את שמו מתנוסס על האגף החדש של בית היולדות כעבור שנתיים. אבל מאז עברו שלוש שנים, והסוף לא נראה באופק.

בחודשים הראשונים היה קל מאוד להציג התקדמות בדמות קירות שהולכים ונבנים, קומה ועוד קומה, עד שהאגף החדש, בן ארבע הקומות, עמד על תִלו. היתה תחושה של התקדמות מהירה על פי התוכנית וזכינו על כך למחמאות רבות. אך עם הזמן נעשו המצגות שלנו פחות ופחות ברורות.

בדיעבד אני יכול לספר בכנות כי בעצם לא עשינו דבר; הבנייה בוצעה על ידי קבלן חיצוני שנבחר במכרז. הקבלן היה חייב להראות התקדמות הדרגתית כדי לקבל את כספו, וכך עשה. לאורך כל התקופה הזו, במשך כשנה וחצי, צפינו בהתקדמות המרשימה, אך לא באמת תכננו מה יקרה ביום שבו יימסר הבניין ונצטרך להכין אותו לתחילת העבודה.

ואכן, לאחר שנה וחצי נמסר הבניין כמתוכנן והחל השלב שנחשב קל יותר והוא הכנסת המערכות החדשות, התקנתן והכנתן לפעולה לתקופות ניסיון והרצה. שלב זה, שהיה אמור להימשך שישה חודשים בלבד, נמשך למעשה עד היום — שנה וחצי מאוחר יותר.

בהדרגה התברר כי כמעט כל הנחות היסוד שלנו היו אופטימיות מדי. אף על פי שכולם עבדו קשה מאוד, העבודה התבצעה בקצב אִטי להחריד ולא הצלחתי למצוא לכך פתרון. וכאילו כדי להוסיף על הקושי — ספקים חיצוניים לא עמדו בדרישות שלנו ועיכבו אותנו לפרקי זמן ממושכים תוך שהם מאשימים אותנו בכך. כך הגענו למצב שכבר לא האמנו לתוכניות ולתחזיות שאנחנו עצמנו הצגנו, ונאלצנו לעדכן אותן בכל פעם מחדש.

ג׳ורג׳ היה איש עשיר ונדיב במידה יוצאת דופן. הוא היה כבר כבן שבעים לפחות, אבל שערו האפור־לבן היה עדיין שופע, והוא תמיד התלבש בצורה נאה אבל פשוטה, כזו שלא מרמזת על עושרו הרב. מלבד עסקי הנדבנות, נדמה לי שהוא היה הבעלים של קבוצת בייסבול כלשהי, אבל לא הייתי בטוח. גם לא היה לי נעים לשאול, כי הייתי בור מוחלט בנושא. לא הכרתי אף קבוצה, ולמעשה בייסבול תמיד השרה עלי שעמום אדיר.

בכל הנוגע לפרויקט שלנו, הוא היה התורם המושלם ורק ציפה מאיתנו להשתמש נכון בכספו. בשנה האחרונה הקפדתי להודות לו שוב ושוב בכל הזדמנות ואף להתנצל על העיכובים החוזרים ונשנים, אך סבלנותו של ג׳ורג׳ פקעה.

בפגישתנו האחרונה ארבעה ימים קודם לכן הוא כבר רתח מזעם. הוא אמר שאיבד לחלוטין את האמון ביכולת שלנו לסיים את הפרויקט הזה אי פעם, ואף רמז כי אנחנו מוליכים אותו שולל. גרוע מכך, אחרי שהבין היכן הדברים עומדים, הוא נעץ בי את עיניו החומות ואמר: “אתה יודע שיש סעיף בחוזה שלפיו אני יכול למשוך את התרומה אם הפרויקט לא נגמר בתוך ארבע שנים? כן, אתה יודע. ולפי מה שאני רואה, זה בדיוק המצב!״

רעד קל החל לטפס ברגלי, ודומה כי כל החדר סביבי נהיה חשוך פתאום. פתחתי את הפה לענות, אך יצאו ממנו רק כמה מילים מגומגמות. באמת לא ידעתי מה לומר. האם להבטיח לו שנסיים זאת בזמן? הייתי חייב להבטיח, אבל האם באמת האמנתי בכך?

נחרדתי למשמע הדברים שאמר. לבושתי, לא יכולתי לסתור את טענתו בלב שלם. ידעתי שבמצב העניינים הנוכחי, ארבע שנים הן פרק זמן הגיוני. בסיום הבנייה חשבתי בכנות כי בעוד שישה חודשים יושלם הפרויקט ולא תיארתי לעצמי שנגיע לסוף השנה השלישית במצב כזה. בכל זאת ניסיתי להניא את ג׳ורג׳ מכוונותיו והבטחתי שוב כי נעשה כל שניתן כדי לשפר את המצב.

“תן לנו צ׳אנס אחרון,״ כמעט התחננתי, והוא פטר זאת במלמול לא מחייב. הוא לא יפעיל את הסעיף בחוזה, לפחות עוד לא, אבל הוא ירחף מעלינו כמו צל כבד ומאיים. האקדח הוצג במערכה הראשונה, והוא עלול לירות במערכה השלישית. סכנה ברורה ומיידית.

הפגישה הסתיימה כי לא היה עוד מה לומר. הלכתי לכיוון היציאה והרגשתי שאני מאבד שיווי משקל. מישהי שראתה אותי יוצא שלחה בי מבט מודאג, ונדמה שרצתה לשאול אם אני צריך עזרה, אולי כוס מים. השפלתי את מבטי ונמלטתי. עמדתי בפתח הבניין והרגשתי שהאדמה רועדת תחת רגלי.

פי התייבש, ולרגע איבדתי תחושה של זמן ואוריינטציה. לא ידעתי לאן אני אמור ללכת עכשיו, מה אני אמור לעשות. אשתי בדיוק התקשרה אלי, ולא הייתי מסוגל לענות לה. כתבתי לה “עוד מעט״, אבל היא התעקשה. כשעניתי לשיחתה, היא אמרה לי כל מיני דברים, והקשבתי להם, אבל דומה שהם לא חדרו אלי.

באותו רגע לא הצלחתי לחשוב על כלום. המהמתי משהו בתשובה, ויצאתי מבניין המשרדים הנוצץ והרובוטי לתוך מרחב מלא עצים מלאכותיים ומכוניות ארבע על ארבע, וחלונות זכוכית שהפיצו אור מתעתע לכל עבר. רק כשהגעתי למכונית הבנתי שאין לי מושג לאן אני נוסע עכשיו.

מאוחר יותר הייתי אמור לפגוש את ג׳ורג׳ לארוחת ערב שנקבעה עוד לפני שהתפוצצה הפגישה. איך אעבור את ארוחת הערב הזו במצב שנוצר? ואיך אעביר את הזמן עד אז? קיוויתי שהוא יתקשר לבטל.

התנעתי את המכונית ולקחתי אוויר. “אני בסדר, יהיה בסדר,״ מלמלתי לעצמי והתחלתי לנסוע. בהחלט לא האמנתי לעצמי.

אבל ג׳ורג׳ לא ביטל את הפגישה, ואיכשהו השעות עד אותה ארוחת ערב התעמעמו בזיכרון שלי. אני חושב שחזרתי למלון, נדמה לי שבדקתי מיילים, פה ושם דיברתי בטלפון עם כמה עובדים, התקשרתי שוב לאשתי וביררתי מה בדיוק היא רצתה. היא שאלה אם אני בסדר, מלמלתי לה שכן, אבל ידעתי שהיא מבינה שמשהו עובר עלי.

כל הזמן הצצתי בשעון. לא הייתי בטוח אם הזמן עובר לאט או מהר, ומה לכל הרוחות אני הולך להגיד לו? ניסיתי לתפוס את ליסה ואת פביאן ואת לאורה, אבל כולם אמרו שיחזרו אלי, וזה רק הגביר את המצוקה.

הרהרתי בבדידותו של מנהל הפרויקט, במיוחד במצבים שבהם הכול משתבש וכולם רק מנסים להתרחק מהכישלון. כאשר מי מהם חזר אלי — לא עניתי. לא הייתי מסוגל לדבר. הייתי חייב להתרכז, לתכנן משהו דחוף, ושום דבר לא עלה בראשי.

בארוחת הערב התיישבתי ליד ג׳ורג׳. הוא נראה נינוח, כאילו השיחה בינינו קודם לכן היתה רק חלום. הוא שתה לא מעט יין, סיפר בדיחות ושיבח את מנת פסטת פירות הים כאילו היא יצירת מופת אמנותית.

ברגע אחד של שתיקה מחויכת הסתערתי על ההזדמנות כמו עיט, וביקשתי ממנו עוד שלושה חודשים לפני שיממש את איומו למשוך את התרומה וההשקעה. הבטחתי לו שנחשוב מחדש ונציג לו את הדברים בחודש הבא, וביקשתי כמעט בתחינה שלא יעשה מהלך חריג עד אז.

לא היה לי מושג מה בכוונתי לעשות, אך כנראה הייתי מספיק נואש ומעורר רחמים שג׳ורג׳ השתכנע לחכות. הוא סיים ללגום מכוס היין שאחז בידו, שלח בי שוב את עיניו החומות הנוקבות ואמר: “צ׳אנס אחרון. אחר כך מפרקים הכול והולכים הביתה.״ ואז הניח על השולחן את הכוס, קם ממקומו ויצא.

למחרת קיצרנו את הפגישות המתוכננות עם ג׳ורג׳, מתוך הבנה שעיקרי הדברים כבר הוצגו אתמול. היה ברור שאין טעם להמשיך במצגות שכתובות על הקרח ואין מאחוריהן תוכנית ברורה להמשך.

ביטול הפגישות הנוספות השאיר לי זמן פנוי עד הטיסה חזרה, שנקבעה לצהרי יום המחרת. חיפשתי מקום לשבת בו ולחשוב קצת על מאורעות היממה האחרונה והחלטתי לנסוע לעיר. אולי מראה הים והגשרים ישפר את מצב רוחי. ירדתי מהמונית במקום אקראי בדרך לגולדן גייט.

הבטתי בחלונות הראווה הגדולים, במסעדות היוקרה, בחנויות המזכרות, בתנועת האנשים הבלתי פוסקת, במכוניות שחלפו על פני כמו כלי רכב מהעתיד — כולן נראו נקיות ומתכתיות, ודומה שאינן נוסעות במישור אלא עוד רגע יעופו לעבר השמים והכוכבים.

מתישהו החל לרדת גשם וידעתי שאני חייב למצוא מחסה. המשכתי ללכת ותחושת כישלון אדירה הציפה אותי. הרגשתי כאילו אני כלוא בתוך בור, ובשלב מסוים לא שמתי לב שאני הולך בגשם ללא מטרייה ונרטב כולי.

מצאתי פאב שכונתי קטן. הוא היה שקט יחסית ומעוצב בטוב טעם. את הקירות קישטו ציורי קיר של אמני רחוב, ומסכי טלוויזיה גדולים שידרו ערוצי ספורט. למרות השילוב המוזר בין גרפיטי לתצוגה דיגיטלית הצליח המעצב ליצור תחושה נעימה של חמימות.

החימום החזק שפעל במקום עזר לי להתייבש. תליתי את המעיל והתיישבתי על הבר שהיה מסודר במין חצי מעגל עם כיסאות גבוהים ונוחים. הברמן פרש לפני את התפריט וישר התחיל לירות שמות של קוקטיילים שלטענתו מתאימים בדיוק למצב שבו אני נמצא.

כנראה באמת היה לי פרצוף אומלל. בכל זאת, העדפתי בירה בלגית שיתרונה היחיד על האחרות היה עשרת אחוזי האלכוהול החריגים יחסית. באותו רגע זה היה הדבר היחיד שעניין אותי.

מוזיקה ריחפה באוויר. זיהיתי את “הצד האפל של הירח״ של פינק פלויד, ובמידה מסוימת הרגשתי שזה בדיוק המקום שאני נמצא בו. כמעט פרצתי בצחוק. ישבתי ושתיתי באטיות מהכוס, הפכתי והפכתי במצב העניינים וניסיתי למצוא קו מחשבה רציף שיוביל אותי אל מחוץ למלכוד שאליו נקלעתי.

הברמן שלח בי מבט מלא הבנה והתחיל לדבר. תחילה לא שמתי לב שהוא מדבר אלי, אבל מהר מאוד הבנתי שאני הנמען וניסיתי בכל כוחי להקשיב לו, אם כי הדבר האחרון שרציתי היה לדבר עם ברמן. או עם כל אחד, בעצם.

איכשהו הבנתי כי ציורי הקיר נעשו על ידי אמן מוכר ואף צולמו לאיזה מגזין. ניסיתי להנהן בעניין מעושה ושאלתי כמה זמן לקח לצייר את זה. כנראה נגעתי בנקודה רגישה, כי הברמן ישר עבר לטון דיבור אחר, שטח סאגה שאותה בוודאי כבר תיאר עשרות פעמים, והתלונן על משך הזמן המוגזם שהוקדש לכך ועל הדחייה בפתיחת הפאב בגלל התארכות העבודות על היצירה.

לפחות אני לא לבד, חשבתי לעצמי בציניות. אם פאב של שלושים מטרים רבועים סובל מדחיות בפתיחתו, קל וחומר תוספת של 800 מטרים לכל קומה באגף היולדות של בית חולים, עם חזון טכנולוגי מרחיק לכת, מערכות חדשות וספקים רבים.

“אז כמה זמן לקח לכם לבנות את המקום הזה?״ שאלתי אותו בניסיון להחזיר את חובת הדיבור אליו. ואולי לא רציתי שיתחיל לשאול עלי ועל הסיפור שלי, כי איכשהו חששתי מהרגע שאצטרך לספר אותו.

הוא סיפר על חלל ישן שקנה במחיר מופקע, ועל שלושה חודשי שיפוץ שבסיומם החלו עוד שלושה חודשי ציור לא מתוכננים. חייכתי ואמרתי לו שאני מבין אותו יותר ממה שהוא חושב.

בתשובה למבטו השואל אמרתי לו שאני אחראי לפרויקט של בניית אגף חדש בבית חולים, כולל רכישת ציוד והכנתו לשימוש, והוספתי שסיום הפרויקט הזה כבר נדחה בשנה ועדיין לא רואים את הסוף.

דומה שזה סגר את השיחה איתו, או שמא לקוח נוסף קרא לו מקצה הבר, ונשמתי לרווחה שהוא לא המשיך לשאול לעומק. לגמתי את שארית הבירה והתכוננתי לקום וללכת. הרי חייבת להיות דרך יעילה יותר להעביר את הזמן.

“למה הוא נדחה?״ שמעתי פתאום קול נוסף מעבר לכתף ימין שלי. מבט לכיוון הזה גילה גבר חייכן ומקריח כבן חמישים, שישב מאחורי וכנראה האזין לשיחה כל הזמן.

“סליחה שאני מחטט,״ התנצל ואז שאל שוב: “אז למה הוא נדחה?״

חייכתי ועניתי לו בקצרה: “הלוואי שהייתי יודע.״

נראה שהתשובה הזאת לא סיפקה אותו והוא הניד בראשו כאומר, “ספר לי עוד.״

נשמתי נשימה עמוקה והבטתי בו; היה לו מבנה גוף רחב, כאילו היה מתאבק בעברו. הוא לבש מכנסיים שחורים וחולצה מכופתרת, שאותה כבר שחרר מחוץ למכנסיו כאות מחאה ופורקן אחרי עוד יום עבודה ארוך, אם כי משהו בו לא נראה עייף או מותש, אלא דווקא נינוח, כאדם שמתחיל את יום העבודה.

כך או כך, משהו בו שידר נינוחות, והוא באמת נראה כמי שמביע עניין אמיתי בסיפור, אז אולי, חשבתי לעצמי, דווקא טוב לספר אותו. אולי פתאום אבין אותו קצת אחרת, אולי פתאום אצעק בתוך הפאב “אאוריקה״ וארוץ החוצה כמו משוגע. חוץ מזה, גם הבירה נתנה את אותותיה, הדיבור שלי הפך קליל יותר, וצלילי “הצד האפל של הירח״ הטביעו אותי בתחושת דמדומים נעימה.

התחלתי לספר לו על ההחלטה להרחיב את אגף היולדות ועל החזון הטכנולוגי. תיארתי כיצד חיפשנו תורם במשך כמה שנים, וכשכבר מצאנו אותו, הכשלנו את הפרויקט כולו עד שקיומו מוטל בספק. סיפרתי בחיוך ובקווים כלליים מאוד על הפגישה הנוראית של אתמול, ועל היום שהתפנה לי מכיוון שאני כל כך מוצלח. “אז אולי אין לי ברירה אלא לשתות עוד בירה,״ התבדחתי, אבל הוא לא צחק. ציפיתי שהאיש יענה בכמה משפטים כמו “משתתף בצערך״, ואולי אף יוסיף

כי הוא בטוח שבהמשך יהיה טוב יותר. אותם משפטים שנועדו למסגר את שיחת החולין ולאפשר לה להתגלגל הלאה לנושאים הבאים ולמחוזות השטחיות והלהג. אבל במקום זאת הוא רכן לפתע קדימה, קירב את כיסאו עוד קצת ואמר: “אוקיי, עכשיו כבר ממש סקרנת אותי. אז למה זה קרה? ומה התפקיד שלך בכל זה?״ מי זה הנודניק הזה? שאלתי את עצמי, ולמה הוא חושב ששיחת חולין על הבר צריכה לכלול ירידה לפרטי הכישלון שהתכוונתי לשכוח? ולמה זה מעניין אותו בכלל? האם הוא עובד על פרויקט דומה? האם מדובר פה בריגול תעשייתי? כדי להרוויח קצת זמן ולחשוב אם אני רוצה להמשיך בשיחה עניתי לו: “אני גארי. אני עובד בית החולים בתפקיד מנהל פרויקטים. יש לי צוות קטן ואני בכבודי ובעצמי ניהלתי את הכישלון הזה ועדיין מנהל אותו. ומי אתה, אם יורשה לי לשאול, ולמה אתה כל כך מתעניין בזה?״

יכול להיות שנימת הדברים היתה בוטה מדי. בכל מקרה, הוא לא נבהל ולא נרתע, אלא ענה בחביבות כי הוא מנהל פרויקטים בעל ניסיון רב, ובזמן האחרון עוסק בעיקר בייעוץ לגופים שונים ולמנהלי פרויקטים גדולים.

חיוך מר התפשט על פני. יותר מדי מנהלי פרויקטים מסתובבים בעולם ובסן פרנסיסקו, גיחכתי לעצמי. הם נראים כמו כולם, לבושים בצורה קונפורמיסטית, מנהלים שיחות שגרתיות והולכים לשתות בירה בפאב. את זה כבר ידעתי.

ומה שעוד ידעתי הוא על אותם יועצים שנכנסים כאילו במקרה לפאב שבאזורי משרדים וצדים להם את הכישלון התורן כדי לייעץ לו מניסיונם. כל סן פרנסיסקו היא ים מלא דגים, והם מסתובבים עם רשתות שקופות. אני זוכר שפביאן סיפר פעם שאחד כזה התעלק על חייו כמו יתוש ביצות, ולקח לו הרבה זמן להיפטר ממנו ומהעקיצות שהמשיכו ללוות אותו ימים רבים לאחר מכן.

באופן כללי סלדתי מיועצים. אפילו הטובים שבהם, שהיו באמת עתירי ניסיון וניהלו פרויקטים מוצלחים רבים, היו בסופו של דבר חכמים לאחר מעשה. סברתי כי ללא האחריות הכבדה שרובצת על כתפיו של מנהל הפרויקט בפועל, קשה מאוד לסייע בקבלת החלטות.

הליך הייעוץ שנראה מבטיח בהתחלה מתברר בסוף כחסר ערך ואף צרכן זמן בפני עצמו וצרכן כסף לא קטן. הדבר האחרון שהתאים לי עכשיו היה עוד יועץ כזה שיפליג באִמרות חכמות ובתובנות כלליות על ניהול פרויקטים מושלמים.

“אני לא מעוניין בשירותי ייעוץ כרגע, וגם מה שנאמר היה במסגרת שיחת חולין ואני מבקש שיישאר בינינו.״ התחרטתי על כל השיחה הזו, על הבירה הזו, על השיטוט חסר האחריות הזה בזמן שאני צריך לפתור בעיות כבדות. המוזיקה הפכה פתאום לקאנטרי חסר אופי והחלה לעצבן אותי.

תכננתי להגניב לעברו חיוך, לשלם על הבירה ולקום וללכת. “אני גם טס מחר חזרה הביתה,״ הוספתי. למרבה ההפתעה, הוא המשיך לנעוץ בי אותו מבט חביב וחייכני, ואמר בביטחון לא מבוטל כי הוא אינו מחפש משרת ייעוץ, ואין לו כל כוונה להציע לי את שירותיו תמורת תשלום. הבטתי בו בהשתאות. האם זה עוד תרגיל טקטי מתוחכם? “בסך הכול,״ הוא המשיך, “הסיפור על בית החולים נשמע לי מעניין, ואם הגורל הפגיש בינינו, אז אני סתם סקרן בקשר לנסיבות של הפרויקט הזה.״ הבטתי בו ולא ידעתי מה לענות.

“תראה, כבר לפני שנים פיצחתי את סוד ניהול הפרויקטים, ועשיתי מזה לא מעט כסף, ואני עוד אעשה מזה לא מעט כסף בעתיד, ואני ממש לא רוצה להציע לך שירות שאתה לא רוצה, ובטח לא בתשלום.״

“אני מבין, אבל לא מבין. ותסלח לי על הבוטות, אז מה אתה כן רוצה?״ הוא פער את פיו ויצא משם צחוק קולני. “תקשיב, עד הטיסה שלך מחר אוכל להראות לך כמה עקרונות פשוטים שיסייעו לך בהמשך הדרך, אבל אם אתה רוצה להמשיך להפוך ימי עבודה לימים בפאב, גם זה בסדר מבחינתי,״ אמר בחיוך. הוא פנה לברמן ואמר: “אני אשלם על הבירה שלו ועל סיבוב נוסף בבקשה.״ הברמן הגיש לנו בירות. השקנו כוסות ואחרי לגימה קצרה, שהפכה תוך כדי כך לארוכה מאוד, אמרתי לו: “אוקיי, ניצחת. עכשיו אתה סקרנת אותי. אז מה אתה יכול ללמד אותי עד מחר?״

“זה פשוט מאוד,״ הוא ענה, “אתן לך שתי משימות ונראה אם תצליח לבצע אותן. אם תעמוד בהן, תהיה בדרך הנכונה ונמשיך משם. מה אתה אומר?״ “נשמע לי מצוין,״ עניתי. “אבל כבודו לא רוצה לשמוע קצת על הפרויקט שאני מנהל? ממה הוא בנוי? מה נעשָה ומה עוד צריך להיעשות?״ “בשלב זה עדיף שלא,״ הוא ענה בביטחון מלא, “רק תאר לי בקיצור מהו הפרויקט, מה התפקיד שלך בפרויקט, כמה אנשים מעורבים בפרויקט וכפופים לך בצורה ישירה ולא ישירה, ומי העובד הגרוע ביותר שבלעדיו הכול היה מתקדם יותר מהר.״

העובד הגרוע ביותר? חשבתי לעצמי והתחלתי לצחוק, זו באמת מחשבה מעניינת, ובתוך רגע ניסיתי לעשות בראש סקירה כללית של כל העובדים הגרועים בפרויקט. הם קפצו ונעלמו מתודעתי כמו בועות.

“אז ככה,״ עניתי, “הפרויקט, כמו שאמרתי, הוא הרחבת מחלקת יולדות בבית חולים. הבניין עצמו כבר בנוי, ועיקר העבודה בפרויקט מעתה והלאה הוא בעצם הכנסת ציוד ומערכות, בדיקה שלהם והכנת האגף לשימוש.

“אני כפוף למנהל הפיתוח והתפעול של בית החולים ומדווח למנהל בית החולים מדי פעם. אני מוגדר כמנהל הכללי של הפרויקט ועובדים תחתי שלושה מנהלי פרויקטים נוספים, שכל אחד מהם אחראי לחלק מסוים בפרויקט.

כך שאני מנהל ישירות רק שלושה אנשים. באופן לא ישיר מעורבים בפרויקט כמאתיים אנשי מקצוע ואנשי צוות, ובנוסף ספקים ונותני שירות.״ “ומי העובד הגרוע ביותר?״

“אני יכול לחשוב על מישהו ספציפי. יש אחד שאני לא מצליח לתקשר איתו כמעט בכלל,״ עניתי בחיוך. “הוא מנהל את קבוצת האינטגרציה של בית החולים. כשאנחנו מכניסים מערכות מחשוב חדשות לשימוש, הוא צריך לבדוק אותן ולחבר אותן למערכת הקיימת של בית החולים. כל שיחה איתו היא מריבה, וכל משימה שאני נותן לו נדחית באופן קבוע. לפעמים אני מרגיש שבא לי להעיף לו בעיטה, ובעצם להעיף אותו לכל הרוחות.״

“בסדר,״ הוא ענה.

“מספיק נתונים?״

“האמת, זה הרבה יותר ממה שהייתי צריך. למעשה, הייתי מוכן לשמוע רק על מספר המעורבים בפרויקט ועל העובד הגרוע ביותר, אבל ידעתי שאם אשאל אותך רק את זה, אתה תתעקש לספר לי על הפרויקט כולו. למעשה, מה שסיפרת לי על התפקיד שלך ועל מבנה הצוות מאפיין כמעט כל פרויקט בעולם ואין בו חדש. בכל אופן, בוא נתחיל.״

סיימתי ללגום את הבירה, הרגשתי מעט כבד, אבל עדיין הייתי מרוכז. הברמן הפסיק סוף־סוף את מוזיקת הקאנטרי ועבר למשהו מואר יותר, קצבי, שלא הצלחתי לזהות. פתאום עוד אנשים הגיעו לפאב. הבטתי באיש הקירח והמסקרן ואמרתי לעצמי: משימות? הוא ייתן לי משימות? האם זה בדיוק מה שחסר לי בשלב הזה בחיים? עוד משימות?

על כל פנים, הבירה בדמי ותחושת הנינוחות הכללית המיסו כל התנגדות. כן, משימות, אמרתי לעצמי, הרי מה כבר יש לי להפסיד? “שים לב,״ אמר בנימה רצינית ועיניו לפתע הפכו ענקיות, “המשימה הראשונה היא להכין נאום של ארבעים וחמש דקות. את הנאום הזה אתה תישא בפני כל המעורבים בפרויקט. יותר מאוחר אדריך אותך איך לכנס את כל האנשים באופן אפקטיבי.

“הנאום עצמו יחולק לשלושה חלקים. בחלק הראשון אתה אמור לתאר את העבודה הנפלאה שנעשתה עד עתה, בחלק השני אתה אמור להדגיש את חשיבות הפרויקט, ובחלק השלישי אתה אמור להגדיר מטרות ברורות שניתן להשיג בעתיד.״

“נו, באמת, עשיתי את זה כבר המון פעמים,״ התפרצתי לדבריו.

“רגע, תן לי לסיים.״

“טוב.״

“אסור שהנאום יכלול אמירה שלילית מכל סוג שהוא! אסור שהוא יתייחס למשימה כלשהי בפרויקט או ליעד מוגדר בצורה ספציפית.״ לקחתי לעצמי שנייה אחת לחשוב ואז אמרתי לו: “נניח שאוכל לדבר על כישלון באופן חיובי במשך רבע שעה.

הרי רוב העובדים מכירים את הרקע לפרויקט טוב כמוני, כך שעל רבע השעה הזאת ניתן לוותר. גם הגדרת מטרות שניתנות להשגה בעתיד מחייבת התייחסות למשימות וליעדים הקבועים בזמן, לא?״ “שים לב,״ הוא ענה, “לא אוכל להסביר לך את הכול מראש, ובשלב הראשון תצטרך לסמוך עלי.

אומר לך בקצרה כי אתה מתמודד עם בעיה שכל מנהלי הפרויקטים מתמודדים איתה. כולם מנסים לדחוף את הפרויקט בכיוון הרצוי, במהירות הרצויה ותוך גיוס הגורמים השונים, מנהלים, עובדים וספקים לאותה מטרה.

“הבעיה מורכבת, אך הפתרון פשוט והוא מתחיל באנשים. הרגע הנחתי את הצעד הראשון לפניך. אחרי שתעבור את הצעד הראשון אסביר לך יותר על המטרות שלו. נוכל להמשיך למשימה השנייה?״

“כן.״

“יש לך מכשיר ניווט או אפליקציית ניווט בטלפון?״

“כן, יש לי אפליקציה, שמבוססת על דיווחי נהגים ועל נתוני תנועה אחרים.״

“מצוין,״ אמר והציץ בשעונו, “עכשיו כמעט שתיים בצהריים. בשעה חמש אני

מבקש ממך לצאת מכאן לכיוון העיר ולנסוע למקום של אריק. פשוט תכניס את זה לאפליקציית הניווט. כל האפליקציות מכירות את המקום הזה.״

“בסדר, אבל מה יש שם בדיוק ולמה אני צריך לנסוע לשם בחמש? מה אני אמור לעשות שם?״

“אתה לא צריך לעשות שם שום דבר מיוחד. פשוט תגיע לשם ותתרשם מהמקום בעצמך. נדבר על זה מחר בארוחת הבוקר. איפה אתה מתאכסן?״ “במלון החדש שליד האוניברסיטה.״

“מצוין! אני מכיר אותו. מתי הטיסה שלך מחר?״

“בשלוש.״

“אם כך, אתה צריך להיות בנמל התעופה באחת. אני אקפוץ למלון שלך בשמונה בבוקר, אם זה בסדר מבחינתך. יהיה לנו זמן קצר בבוקר לשמוע על ההכנות שלך לנאום ולשמוע על הרשמים שלך מהמקום של אריק. ועכשיו, ברשותך, אני חייב לזוז.״

“שנייה לפני שאתה זז, אם אתה כזה מומחה, תוכל אולי לעבור מחר על התוכניות שלנו? יש לנו גאנט די מפורט של קרוב ל־ 600 שורות שליסה, אחת ממנהלות הפרויקט שלי, מתחזקת אותו. אני חושב שהגאנט הזה נותן תמונה מצוינת על מה שתכננו לעשות לעומת מה שקרה בפועל.״

“מ ד ה י ם,״ ענה, ארשת מבודחת על פניו.

“למה אתה מתכוון?״

“כשאני אומר מ ד ה י ם, אני מתכוון שזה מוצר מ ד ה י ם, הגאנט שלך! אם יש בו 600 שורות אז בטח יש בו גם 1,600 קישורים. אני משתתף בצערך על כך שעבדתם עליו כל כך קשה, אבל הוא לא יעזור לנו הרבה בשלב זה.״ “כן, הוא באמת די מורכב, אבל איך אתה יכול להגיד מראש שהוא לא עוזר? עוד לא ראית אותו!״

“תקשיב, כדי להצליח תהיה חייב להבין שהפרויקט הוא אירוע דינמי, חברתי ואנושי הרבה לפני שהוא אתגר הנדסי או תפעולי. אני בטוח שהגאנט שלך כולל ניתוח מבריק של הפרויקט, אבל תסכים איתי שהוא לא עזר לך עד עכשיו. אל תדאג, עוד נחזור לזה. עכשיו אני באמת חייב לרוץ! נתראה מחר בשמונה במלון.״ הוא השאיר שטר של חמישים דולר על הדלפק ויצא בחופזה.

נשארתי על הבר, מנסה להבין מה בדיוק עשיתי ולמה בדיוק הסכמתי. המקום של אריק? מה הוא מנסה להשיג וללמד אותי? מה מחכה לי שם? האם על זה אני צריך לבזבז את הזמן שלי במקום לנסות להבין איך אני יוצא מהתסבוכת שנקלעתי אליה?

אולי בכל זאת ג׳ורג׳ מדיסון צודק. אולי באמת אין סיכוי שזה יקרה בתוך ארבע שנים אם מנהל הפרויקט, במקום לעבוד עליו ללא הרף, משוטט לו ברחבי העיר כמו צלבן שמחפש את הגביע הקדוש.

אבל לא היתה לי ברירה. הסכמתי לפגוש אותו מחר לארוחת בוקר, ולא היה לי את מספר הטלפון שלו. פתאום גם קלטתי: אני בכלל לא יודע איך קוראים לו! אם אספר על כך למישהו, יחשבו שהשתגעתי ודיברתי עם רוח רפאים.

טוב, תתעשת, אמרתי לעצמי. במצב שבו אתה נמצא — ממילא אין לך מה להפסיד. הלכת עד כה לפי העקרונות ולפי הניסיון שלך ותראה לאן זה הוביל אותך.

הרהרתי גם במשפט שזרק לי בסוף השיחה, בנוגע לפרויקט כאירוע חברתי. כל דבר שמשתתפים בו אנשים הוא אירוע חברתי, אבל מה המשמעות של זה לגבי הפרויקט? קיוויתי שהדברים יתבהרו בהמשך ובינתיים שמתי פעמי אל המלון. ניצלתי את הזמן כדי להתקשר הביתה ולדבר עם אשתי והילדים.

סיפרתי לה על כישלון הפגישות והיא לא היתה מופתעת במיוחד, שכן חוותה ביחד איתי את ההידרדרות ההדרגתית ביחסים שלנו עם ג׳ורג׳ מדיסון ועם צוות היועצים שלו. בתשובה לשאלתה מה בכוונתי לעשות עד הטיסה מלמלתי משהו על נסיעה לעיר, ועל המפגש של מחר בבוקר עם איזה יועץ שפגשתי בפאב.

בתוכי ידעתי כי עוד אצטרך מתישהו להסביר לה בדיוק מה עשיתי, ופתאום נמלאתי מבוכה. כבר שמעתי אותה קודחת בראשי, אתה מה? פגשת איזה תימהוני בפאב והוא נתן לך משימה לנסוע למקום שאתה לא מכיר? תגיד לי, אתה רציני? מה עובר עליך?

במקום להיות איתה ועם הילדים את מעט הזמן שאני יכול, לקרוא סיפור לשון, לעזור למריאנה להתכונן למבחן, אני מסתובב בעיר בחיפוש אחר הזנב של עצמי. ובינתיים היא ואני כל כך התרחקנו, אנחנו בקושי מדברים. המקום של אריק? מה קורה לי?

אפצה אותה, אמרתי לעצמי. כשהכול ייגמר אקח חופשה ואפצה אותה. אבל מתי הכול ייגמר? ואיך הוא ייגמר בדיוק?

3
נכנסתי למכונית והפעלתי את אפליקציית הניווט. האפליקציה מצאה מיד את המקום של אריק וכיוונה אותי למקום כלשהו במרכז הפיננסי של העיר. זה בטח מסעדה או בר, אמרתי לעצמי. המרחק היה ארבעים קילומטרים, אך התזמון משום מה כשעה וחצי.

לא ייחסתי לכך חשיבות רבה, והנחתי כי אפליקציית הניווט תמצא דרך סבירה יותר עם תחילת הנסיעה. יצאתי לדרך. לרגע חשבתי להתקשר לאנה, אבל נמלכתי בדעתי. לא, לא עכשיו, זה לא זמן טוב.

החלק הראשון של הדרך עבר באופן שגרתי. עשרים הקילומטרים הראשונים של הנסיעה היו על הדרך המהירה לכיוון העיר, ולא הסגירו את מה שיקרה בהמשך. למרות שנותרו רק עוד עשרים קילומטרים, המשיכה מערכת הניווט להצביע על אותה הערכת זמן ובעצם נותרו לי עוד שעה ועשר דקות של נסיעה. כאילו בכלל לא התקדמתי עד עכשיו.

ניסיתי להילחם בעצבנות שהחלה לטפס בתוכי. מה עוד שהבחנתי כי מערכת הניווט מחשבת את המסלול שוב ושוב, והבנתי שיש עומס תנועה בהמשך. נהדר, חשבתי לעצמי, עוד זמן שמתבזבז. לרגע רציתי לעשות אחורה פנה, להגיד מחר לבחור הנחמד שאני מודה לו מאוד על הנכונות, אבל באמת, לבזבז את כל אחר הצהריים על פקק זה לא בדיוק מה שיעזור לי.

אבל בתוכי ידעתי שזה כבר בלתי נמנע.

בדיוק לאחר עשרים ואחד קילומטרים כיוונה אותי מערכת הניווט לירידה מהדרך המהירה, ואז הבנתי את המקור לתחזית זמן הנסיעה. השעה היתה חמש וחצי בערך, ובמרכז הפיננסי של העיר מיהרו אלפי ברוקרים, מנהלי חשבונות, מזכירים ומנהלי השקעות חזרה הביתה.

זה היה מה שקרוי “שעת שיא״ והנסיעה עברה לקצב הליכה כמעט. האם זה מבחן סיבולת לסבלנות שלי? האם זה כל הסיפור?

ניסיתי להזיז את המפה על גבי המסך כדי לראות לאן אני צריך להגיע, אך התקשיתי בכך. המקום של אריק היה כלוא בתוך סבך של רחובות שתי וערב, ולכאורה ניתן היה להגיע אליו בעשרות דרכים.

האפליקציה נאנקה בניסיונות להראות לי את הנתיב הקצר ביותר ולפעמים שינתה את המסלול כשכבר הייתי בתוך הצומת. בפעם הראשונה עוד חתכתי לכיוון הרצוי, חוטף צעקות של נהגים עצבנים מכל עבר. בפעם השנייה כבר לא יכולתי לעבור לנתיב השני, ולחרדתי גיליתי כי התווספו עוד עשר דקות לנסיעה. פשוט נפלא. אם האיש מהבר רצה להמחיש לי כמה אני לא תלוי רק בעצמי, אפשר היה למצוא דרך אחרת.

בהדרגה התחלתי לקלל את אפליקציית הניווט, את הקירח שאיני יודע את שמו, את בית החולים, את ג׳ורג׳ מדיסון, את החיים בכלל, וניסיתי להבין איך להגיע לשם בכוחות עצמי. הפסקתי להקשיב להנחיות וניסיתי לשאול עוברי אורח איך להגיע למקום של אריק, אך הם משכו בכתפיים וסימנו שאינם מכירים את המקום.

לאחר שעה של נסיעה הייתי כבר במרחק שני קילומטרים בלבד מהיעד, אבל אז התברר כי המקום של אריק צמוד לאצטדיון הפוטבול המקומי שבו עמד להתחיל משחק בשעה שבע. פשוט מושלם.

מצאתי את עצמי עומד בין עשרות מכוניות צבועות בגוני ירוק ולבן, ומסביבי אוהדים שהולכים ברגל לכיוון האצטדיון מהר יותר מקצב המכוניות על הכביש. האפליקציה, שקודם לכן המליצה על פניות רבות וניסתה כנראה למנוע ממני להגיע לאצטדיון, התעוררה לחיים דווקא עכשיו. עקבתי אחרי הכיוון החדש ומצאתי את עצמי מחוץ לזרם האוהדים, שוב נוסע בקצב סביר.

המסע עומד להגיע לסופו, חשבתי לעצמי. עוד פנייה או שתיים, רמזור עקשן ועיכוב קטן בחיפוש הכניסה למתחם החניה, והנה, מצאתי את עצמי מול המקום — שעה ועשרים דקות של נסיעה!

הגביע הקדוש, אמרתי לעצמי וכמעט צחקתי מרוב ייאוש והקלה.

המקום היה מוגבה מעט מהחניון שהיה כמעט ריק. לפי מספר מקומות החניה ניכר היה כי הוא מושך אליו מבקרים רבים. שלט מואר עם שמו וציור של יין הבהב בתאורת ניאון מוגזמת. קשה היה להבין היכן הכניסה, ולכן פשוט ירדתי מהרכב והקפתי את הבניין, וחיפשתי את דלת הכניסה.

לבסוף מצאתי גרם מדרגות רחב שהוביל לצמד דלתות רחבות. ניגשתי לדלת וניסיתי לדחוף אותה, אך המקום היה סגור. בפנים זיהיתי בבירור תנועה ואור, ולכן דפקתי קלות על הדלת. כמעט מיד נשמעה צעקה: “רגע בבקשה!״ המתנתי ליד הדלת. למיטב זיכרוני, הקירח לא אמר בדיוק מה אני צריך לעשות במקום, אך ביקש שאתרשם ממנו.

“שלום!״ אמר לי פתאום קול חייכני דרך חריץ שנפער בדלת, “אתה החשמלאי?״ התבלבלתי קצת, אך מיד התעשתי. “לא,״ אמרתי, “אני לא החשמלאי.״ “אז איך אפשר לעזור לך?״

“רציתי להיכנס ולראות את המקום. אתם פתוחים?״

“לא, אבל יותר מאוחר אפשר, לקראת אחת־עשרה בלילה.״

“מצטער, אבל אני כבר לא אהיה באזור בשעה הזאת. אולי אפשר בכל זאת

להיכנס עכשיו?״

הדלת נפתחה קלות ומולי ניצב בחור חביב למראה ממוצא לטיני, ולפי תנועת גופו לא נראה שהוא מתכוון לתת לי להיכנס. נראה כאילו הוא מסתיר מפני את המקום בכוונה.

“מצטער, אדוני, אבל המקום באמת סגור ואין מה לראות עכשיו. אם תחזור באחת־עשרה אני יכול להבטיח לך שתיהנה מהמקום.״

“אולי בכל זאת רק הצצה קטנה? מישהו ביקש ממני לראות את המקום ולחוות את דעתי.״

“אדוני מבין כי אף אחת עוד לא הגיעה לכאן? אין מה לראות עכשיו. אני מבקש שתלך.״

“מה זאת אומרת אף אחת עוד לא הגיעה?״

“אף אחת מהבחורות לא הגיעה. זה מועדון חשפנות, אדוני. עכשיו ברשותך יש לי עבודה.״ הוא לא חיכה לתגובה אלא פשוט טרק את הדלת.

עמדתי מול הדלת הסגורה ויכולתי להרגיש את תחושת העלבון בוקעת מחזי ומתפשטת עד לקצות אצבעותי. מועדון חשפנות? מה זה, בדיחה? ומה בדיוק אספר לאשתי?

הסתכלתי ימינה ושמאלה לראות שאין לידי אף אחד. הרגשתי מושפל כמו שלא הרגשתי מימי ורציתי רק לקפוץ לתוך בור באדמה ולהישאר שם.

פתחתי בהליכה מהירה חזרה לרכב, וניסיתי לארגן את מחשבותי. איך נתתי לאדם שכלל אינני מכיר להוליך אותי שולל בצורה כזאת? איך נפלתי לבור הזה? הוא בטח יושב באיזה חור ומתפוצץ מצחוק כשהוא מספר לחבריו על המנהל הבכיר שאותו שלח לחפש מועדון חשפנות סגור, ועוד בשעת השיא של התנועה.

מה חשבו כל אותם אנשים שעצרתי בדרך לשאול על המקום? מזל שלא מכירים אותי כאן. כשאראה אותו מחר בבוקר, אם בכלל אראה אותו מחר בבוקר, אני לא יודע אם אצליח לשלוט בעצמי. חתיכת אידיוט, אמרתי לעצמי, אתה וגם הוא. איזה בזבוז זמן.

כועס ומושפל נכנסתי למכונית. על הצג הופיעה שיחה שלא נענתה מליסה, וכן הודעה ששואלת איפה אני. מה בדיוק אני אמור לענות לה? שנפלתי לפח של נוכל שאפילו את שמו אני לא יודע? החלטתי שאני שומר את כל הסיפור הזה לעצמי. עדיף שאף אחד לא יֵדע, ועדיף גם לי לשכוח כמה נמוך הגעתי. הפעלתי את אפליקציית הניווט, אבל מיד כיביתי אותה בכעס. אסתדר כבר לבד, ייקח כמה שייקח.

הדרך היתה פתוחה עכשיו וגם המשחק היה בעיצומו והאוהדים לא נראו ברחובות. בתוך חצי שעה הייתי חזרה בבית המלון. החלטתי לוותר על ארוחת הערב כי איבדתי לחלוטין את התיאבון. כל מה שרציתי היה לסיים את היום הזה כמה שיותר מהר ופשוט להיכנס למיטה.

החניתי את הרכב בחניה שלפני הלובי ונכנסתי פנימה. ברכת שלום ידידותית של מישל, פקידת הקבלה, קידמה את פני. לאחר שלוש שנים של פגישות חודשיות כבר הכרתי כמעט את כל צוות המלון.

“מה שלומך, מר באלדר?״

“מצוין,״ שיקרתי, “מה שלומך את?״

“גם אצלי מצוין. יש לי מכתב בשבילך שהגיע לפני שעה ואחר כך קיבלנו שיחת טלפון ממר המילטון. הוא ביקש אישית לוודא שתקבל את זה.״

“מי זה מר המילטון?״

“אה, חשבתי שאתם מכירים. הוא אמר שכבר נפגשתם היום בעיר.״

“המילטון קוראים לו, טוב. את מכירה את הליצן הזה?״ “ברור, כולם מכירים אותו. הוא מוזמן באופן די קבוע על ידי המרכז האקדמי הסמוך ואוהב במיוחד את סוויטת ארגמן שלנו.״

מישל מסרה לי את המכתב. משום מה, לא הייתי מסוגל להביט בעיניה. הרגשתי כאילו היא קוראת את ההשפלה שלי מתוך עיני, והתחרטתי שכיניתי אותו ליצן. הודיתי לה, לקחתי את המעטפה ופניתי לכיוון המעלית.

סוויטת הארגמן תפסה את כל הקומה העליונה במלון והיתה שמורה למוזמנים בלבד או למבקרים בעלי ממון. בהנחה שמישל לא טעתה, ברור שאדם כזה לא יוליך אותי שולל בצורה מבזה כל כך. אז מה בכל זאת קורה כאן?

התיישבתי על אחת הספות בלובי ופתחתי את המעטפה:

גארי,
תחילה, הרשה לי להתנצל על הנסיעה הקשה היום אחר הצהריים. מחר בבוקר אסביר לך למה ביקשתי ממך לנסוע לשם. אני יודע שאתה מרגיש קצת מרומה, אך זו באמת לא הכוונה. גייס קצת חוש הומור ובוא ניפגש מחר בבוקר כמו שתכננו.

בנוגע למשימה הראשונה, הכנתי לך קישור שבו ניעזר במהלך פגישתנו.

אני סקרן ומצפה להמשך הקשר בינינו. אני עוסק בפרויקטים כבר זמן רב, אך לא כל יום אני נתקל בפרויקט כמו שלך. זוהי הזדמנות עבורך, וגם הזדמנות עבורי. אני מקווה שניפגש מחר בשמונה. אחכה לך בחדר האוכל.

ידידך, מייקל המילטון

דף הבית | חדשים במטר | רכישת ספרים | על ההוצאה | הגשת כתבי יד | יצירת קשר | תנאי השימוש באתר
© כל הזכויות שמורות: מטר הוצאה לאור בע"מ, הוצאת מטר 2006 | על ידי סמיוטיקה