להמשיך בקניות
  סה"כ ספרים בסל הקניות:       סה"כ לתשלום ללא דמי משלוח:      

   

 שינוי גודל אות:

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

   סיפורת    ספרות מתורגמת   ילדת החופש

חיפוש מתקדם
חיפוש ספר
()   הסל שלי     
» ספרות מתורגמת
» ספרות מקור
» כל הספרים
» סדרת ענייני דיומא
» סדרת משני עולם
» מדריכים לאובדי עצות
» השקעות וניהול פיננסי
» ספרי ניהול ואסטרטגיה
» יזמות
» יצירתיות
» העשרה בארגון
» ספרי שיווק ומכירות
» סדרת אבא עשיר
» נושאים שונים
» זוגיות ואינטימיות
» יחסים במשפחה
» תזונה נכונה
» לאכול ולרזות
» התמודדות
» בריאות ורפואה
» אל תקחו הכל ללב
» כל הספרים
» סדרת מלודי
» סדרת לולו
» חפשו את המטמון
» ספרים נפרשים
» מוזיקה לפעוטות
» הסיפורים הקטנים שלי
» כל הספרים
» עלילות ספיידרוויק
» סדרת ספטימוס היפ
» ילדי המנורה
» יומני הסודי ביותר
» סדרת Glee
» קלמנטיין
» סדרת כנפיים
» שרלוק הולמס
» יצורים יפהפיים
» נחל שלדים
» הצרות של אולי וג'קפיץ
» טרילוגיית וונדלה
» כל הספרים
» סודות הלוחשת
» ברליץ מדריכי כיס
» ברליץ צעד אחר צעד
» מתנה לכל עת
» מילים על ...
» הדרך אל האושר
» מילים שיוצאות מן הלב
» הסדרה של בראדלי
» קסם - ספרי צביעה
» כל הספרים
» ספרי אבא עשיר
» יועצי אבא עשיר
הוצאת מטר בפייסבוק

   

   על הספר   על המחברת   פרטים נוספים   חדר קריאה  שתפו ספר זה עם החבריםהדפסה ידידותית לסיווג הספרים  בקטלוגחזרה לדף הקודם
תמונה מוגדלת ופרטים נוספים

מחיר קטלוגי: 98.00 ש"ח
המחיר באתר: 68.6 ש"ח

./covers/2107_120.jpg2107

ילדת החופש

ילדת החופש


68.6
הוסף לעגלה

ספרים -   לתשלום
הוספה לסל הקניות
סל הקניות שלי

ילדת החופש | ג'קס מילר

פרולוג
קוראים לי פְרידוֹם* אוֹליבר, ואני הרגתי את הבת שלי. אני לא יודעת מה יותר הזוי בעיני - המוות או החיים שלה. שניהם קרו באשמתי.

עד לא מזמן השדה הזה היה מתנועע ומרשרש ברוח החמה, כמו זהב מרצד תחת שמש צהריים קופחת. סוסי התוֹרוֹבְּרֶד - מסימני ההיכר של גוֹשֶן - היו דוהרים בשולי ויסְלֶר'ז פִילְד. אם מקשיבים בדריכות, כמעט אפשר לשמוע את צחוקם של ילדי החוואים שעדיין מהדהד בין גרגירי הדגן, יבול סודותיהם התמימים של צעירים שחיפשו להם מפלט אבל לא היה להם מקום אחר ללכת אליו. כמו רֶבֶּקה, הבת שלי. אלוהים, היא בטח היתה יפהפייה.

אבל שבועיים הם הרבה זמן כשיוצאים למסע כמו שלי. זה כמעט יכול להיות נהדר. כמעט. הנשימה שלי נעתקת כשאני נזכרת. במקום כלשהו בשדה הזה פזורים חלקי גופתה של הבת שלי. גושן, הקרויה על שם ארץ גושן מספר בראשית, שוכנת בין מזקקות הבֶּרבֶּן המפורסמות של קנטאקי, באזור חגורת התנ"ך של ארצות הברית. דהרות סוסי התורוברד המהדהדות בשדה המת הזה מתחלפות בפעימות הפראיות שבבית החזה שלי.

הבוץ נסדק תחתי כשאני חוצה את השדה המכוסה כפור. הצעדים משסעים את האדמה עם כל זיכרון חטוף. לשמים יש גוון כסוף מיוחד, כמו לפני סופת שלגים, ועכשיו זה גם הצבע המזוין של הנשמה המטונפת שלי. אני נזכרת בנוכחותו של השריף שעומד מאחורי עם רובה רמינגטון מכוון לשכמות שלי, מוכן לירות בכל רגע. אני נזכרת באקדח שאני מחזיקה ביד בכל הכוח.

אתם יכולים לקרוא לי איך שתרצו: רוצחת, מחסלת שוטרים, פושעת נמלטת, שיכורה. נראה לכם שזה משנה לי עכשיו? ברגע זה? הכפור צורב את הריאות שלי ונדמה לי שאני עומדת להקיא. אבל אני לא מקיאה. אני ממשיכה להתנשף ומנקה את הדם מהפנים בשרוול הגלימה המלוכלכת. אני אפילו לא יודעת אם זה הדם שלי, וגם אם כן, האדרנלין שזורם לי בעורקים מונע ממני להרגיש כאב. "זה הסוף, פרידום," השריף קורא במבטא הדרומי המוכר שלו. הדמעות החמות מכתימות את העור הקר שלי.

הבכי משתק לי את הפנים, ואני מרגישה כאילו מחטים דוקרות את השפתיים שלי. יש לי גוש בגרון, ואני לא יכולה לנשום. מה עשיתי? איך לעזאזל הגעתי לפה? מה עשיתי בחיים המזוינים האלה שבגללו אלוהים החליט שלא מגיע לי שום דבר טוב? אני לא בטוחה. תמיד הייתי זאת שהיו לה המון שאלות, אבל לא תשובות.

1. פרידום והתולעים
לפני שבועיים
קוראים לי פרידום, וזה עוד ערב רגיל בבר. יש פה בחורה חדשה, בלונדינית. אולי בת שש־עשרה. העיניים שלה עדיין מלאות חיים, היא חדשה בעסק. זה ייקח זמן. היא נראית כאילו לא יזיק לה לאכול משהו, להשמין קצת. אני יודעת שהיא חדשה, כי השיניים שלה לבנות ויש לה חיוך יפה.

בעוד חודש־חודשיים השיניים שלה ייראו כמו חצץ שחור והיא תהיה כולה עצמות ארוזות בעור מקומט. זה מה שקורה בעבודה הזאת. יתרונות הנעורים נהרסים על ידי תאוות של גברים שטופי זימה והתמכרות לסמים. אלה החיים.

אופנוען אחד תופס בשיער הזהוב שלה ומתחיל להתקדם אל מגרש החניה. המקום עמוס מדי, ואף אחד לא שם לב. הוא נבלע בין כל שאר הווסטים מעור והשיער הארוך השמנוני. המקום מפוצץ באנשים. אבל אני שמה לב. אני רואה אותה. והיא רואה אותי. העיניים שלה מלאות תחנונים, שמץ של תמימות שאולי ישרוד בהן אם אעשה משהו. אבל אני חייבת לעשות משהו עכשיו. "שימו עין על הבר," אני צועקת. למרבה הפתעתי אני קופצת בזריזות מעל הבר לתוך הקהל, דוחפת, בועטת, צועקת. אני מוצאת אותם. הבחורה משאירה אחריה שובל של בושם. אני חולצת פקק אדום של בקבוק טבסקו בשיניים ויורקת אותו החוצה. האופנוען לא רואה אותי מאחוריו כשהוא מנסה לעזוב את הבר. הוא גבוה ממני בחמישים סנטימטרים לפחות. אני יוצקת שלולית של הרוטב החריף לתוך כף היד שלי. הבגדים שלבשתי כשנאנסתי עדיין אצלי. מה אומר? כנראה אני נהנית להעניש את עצמי. קוראים לי פרידום, אבל אני כמעט אף פעם לא מרגישה חופשייה. אלה היו תנאי העסקה שלי עם התולעים. אני אסכים להיכנס לתוכנית להגנת עדים אם ירשו לי לשנות את השם שלי לפרידום. פרידום מֶק'פְלַיי, אבל נאלצתי לוותר על מק'פליי. הם אמרו שזה נשמע נורא בורגר קינג, נורא שנות השמונים. תולעים מזוינות. אז השם הוא פרידום אוליבר. אני גרה בפֵּיינטֶר, אורגון - עיירה קטנה עם המון חצץ, גשם וקריסטל מת'. אני עובדת בפאב של מוזיקת רוק בשם "ואמי בר". הלקוחות הקבועים הם חבורות של אופנוענים שמנים מהחוף המערבי כמו "מלאכי הגיהינום", "הנשמות החופשיות" ו"הג'וקרים הנוודים" - שצובטים את העור המקועקע שלי ושולחים אלי ידיים.

"הייתי מת לתת ביס בתחת הזה!"

"רוצה סיבוב על האופנוע שלי?"

"פרידום, רוצה שאני אשחרר אותך מהמכנסיים הלוחצים האלה?"

אני מסתירה את הסלידה שלי בחיוך משכנע ומבליטה את החזה עוד קצת, למרות החלחלה. זה מגדיל את הטיפים. הם שואלים אותי מאיפה המבטא שלי ואני אומרת להם שאני מסִיקוֹקוּס, ניו ג'רזי. האמת היא שאני מאזור מפוקפק בלונג איילנד, ניו יורק, בשם מַאסטיק בּיץ', אבל זה לא שהמפגרים הפרימיטיבים האלה יודעים מה ההבדל.

אני מוציאה את המטרייה שלי לפנות בוקר כשהמשמרת שלי נגמרת והבר נסגר. אני מצמצמת את העיניים כנגד הגשם של אוקטובר והעשן של הפָּאל־מָאל. אני מוכנה להישבע שירד גשם בכל יום מאז שנולדתי. משמאלי, ליד הוואמי בר, אני רואה את השלט "מלון פיינטר - חדרים בזול לפי שעה".

אותיות הניאון מהבהבות בגשם ורובן חסרות, כך שבשלט כתוב מנוש - תיאור הולם בהתחשב בכך שמדובר במוטל עלוב שמציע חדרים מוזנחים לפי שעה למי שמחפש זיון זול. הבנות מסתתרות מפני הגשם מתחת לגגון שליד הקבלה ונפרדות ממני בצעקות. אני מנופפת להן. הבלונדה לא שם. טוב מאוד. הלילה נעשה שקט יותר ככל הנראה.

שתזדיין המטרייה הזאת שלא נסגרת. אני זורקת אותה על החול במגרש החניה ונכנסת לסטיישן החלודה שלי. אני מוציאה את הנזם שלי ומכבה את הסיגריה במאפרה שעולה על גדותיה.

"אלוהים אדירים!" אני צורחת בבהלה כשמישהו דופק על החלון. קשה לי לראות מבעד לאדים. אני פותחת אותו קצת ורואה שני סוכנים בחליפות. "תולעים מחוריינות!" הם מסתכלים עלי כאילו התחרפנתי, אבל אני די בטוחה שזה לא מפתיע אותם. אנשים בדרך כלל מתקשים להבין את מה שאני אומרת. "לא מאוחר מדי בשבילכם?"

"טוב, את כל פעם מאלצת אותנו להגיע לפה בצורה כזאת,"

אומר אחד מהם.

"זה קרה בטעות." אני מושכת בכתפיים ויוצאת מהמכונית.

"ניסית לעוור מישהו עם רוטב טבסקו בטעות?"

"זאת שאלה של סמנטיקה, גָאם," אני אומרת ומשחקת במפתחות שלי. "הוא התנהג באלימות עם אחת הבנות אז החטפתי לו סטירה בלחי, אבל פספסתי אותה ופגעתי בעין שלו ובמקרה רגע לפני זה נשפך לי טבסקו ביד. חוץ מזה הוא לא יגיש תלונה אז אני מצטערת שהייתם צריכים להגיע לפה מפורטלנד."

"את הולכת על חבל דק," אומר האוּ.

"טבסקו לא גורם לעיוורון," אני מנערת את השיער הרטוב שלי,

"הוא רק מכאיב בטירוף ומונע שינה."

"הוא היה עצבני מספיק לקרוא למשטרה. רק בזכותנו את לא נמצאת עכשיו בכלא," אומר גאם.

"חוץ מזה מתאים לו רטייה על העין." אני מובילה אותם לפאב הסגור, מדליקה את האורות ומוציאה שלושה בקבוקי באדווייזר. הם נועצים בהם מבט. "תירגעו, אני לא אלשין עליכם," אני מבטיחה. אורות עמומים, כמעט כמו בחדר חקירות, מאירים רצפת עץ ישנה וגדולה שבמרכזה ניצב בר עם כמה שולחנות פּוּל.

ריח כבד של עשן סיגריות ממלא את האוויר. הוא נספג בחריצי העץ כמו שיר שמוטבע על תקליט. שיר של להקת לינרד סקינרד מתחיל להתנגן. המרשלים הפדרלים גאם והאו הופכים שני שרפרפים גבוהים שהיו על הבר ומתיישבים.

"את מכירה את הנוהל," אומר הסוכן גאם עם השיער המאפיר, השפם המסוגנן והסנטר הכפול. הוא לא רוצה להיות פה, זה ברור. גם אני לא רוצה אותו פה, אבל בית המשפט מחייב אותו. שתזדיין המערכת. אני רוצה לגמור עם זה. נמלא את הטפסים ואני אחטוף נזיפה. תביאי בחשבון שקיבלת אזהרה. כן, בסדר. תמיד מביאים את זה בחשבון. ליד גאם יושב הסוכן האו - שקורא בזריזות את המסמכים שבמעטפות. "פרידום, איך הולך בעבודה?"

"הייתי מוצאת תשובה מתחכמת, אבל אני עייפה מדי בשביל הזיבולים האלה." אני מנגבת את מעיל העור שלי במגבת קטנה. "אולי תנזפו בי כבר בשביל שכולנו נוכל ללכת?"

"רק שאלתי על העבודה," אומר האו - גבר נאה בתחילת שנות הארבעים לחייו, עם שיער שחור ועיניים ירוקות. הייתי עושה אותו אם הוא לא היה כזה מניאק מחורבן, אבל האמת שגם זה כנראה לא היה עוצר אותי.

"בוא נפסיק לזיין בשכל. שנינו יודעים שלא נסעתם עד לפה מפורטלנד רק בשביל להציק לי בגלל איזה קטטה קטנה בבר." הם מסובבים את הבקבוקים שלהם בידיהם. גאם מנגב בשרוול שלו את המים שטפטפו מבקבוק הבירה שלו. הם מסתכלים זה על זה בגבות מורמות, במבט שאומר, מי יספר לה, אני או אתה? "אולי תדברו כבר?" אני מגלגלת את העיניים ומתיישבת על הבר מולם. אני שולפת את המעטפות שלהם מתחתי ומשלבת רגליים. העיניים שלהם בגובה הברכיים שלי.

"פרידום, מתיו השתחרר מהכלא לפני יומיים. הוא ביקש שחרור מוקדם וקיבל." הדברים של גאם מלווים בשיעול מעושה. ממש נהדר! אני משעינה את המרפקים שלי על הברכיים ואת הסנטר על האגרופים. איזו הבעה כדאי לי לזייף? אני בוחרת בתמימות, כאילו שאין לי מושג מי זה המתיו הזה שהם מדברים עליו. אבל אני יודעת מי הוא. לכן אני בתוכנית להגנת עדים. תל"ע. תולעים. אבל למזלי האישום נגדי בוטל וזיכו אותי, כלומר אי־אפשר להאשים אותי שוב בביצוע אותה עבֵרה. תודה לאל.

"נו?" אני לא רוצה שהם ידעו שהלב שלי פועם בפראות ושאני מתחילה להזיע.

גאם רוכן לעברי. "אנחנו מגבירים את האבטחה סביבך לתקופה בלתי מוגדרת. נדאג שאחד מהאנשים שלנו יגיע לבקר אותך מדי שבוע. תדאגי לשמור על פרופיל נמוך יותר."

"נמוך יותר מבר אופנוענים באמצע שום מקום?"

"זה ממש לא עונש כבד על הריגת שוטר, פרידום." והנה עוד פעם המבטים העוינים האלה והשפתיים המעוקלות שאני מכירה יותר מדי טוב. "למה את לא מודה בזה וזהו? אין לך מה להפסיד, את לא תישפטי על זה שוב.

אנחנו יודעים שעשית את זה." "יהיה לכם ממש קל להוכיח את זה. נחמד ששני מניאקים מחורבנים כמוכם באים להזהיר אותי." אני שותה את הבירה שלי בלגימות גדולות ומטה את הסנטר שלי לעבר הדלת. "תיזהרו בנסיעה חזרה לעיר הגדולה בגשם הזה, שלא תמותו באיזו תאונה איומה." אני גומרת את הבירה. "זה יהיה ממש איום ונורא."

הם מבינים את הרמז. לא תמיד זה קורה. לפעמים הם נשארים יותר מדי בכוונה, כדי לעצבן אותי. "דרך אגב," האו קם ורוכס את המעיל שלו. "אני חייב לשאול, זה הנוהל. את מבינה, נכון?" הוא מדבר בשיניים חשוקות, כאילו תקועים לו קוצים בתחת.

אני מוכנה לחסוך לו את הטרחה רק כדי שיעופו מכאן כמה שיותר מהר. המעטפות שלהם נדבקות למגפיים הרטובים שלי כשאני מזנקת מהבר. אני מקלפת מהמגפיים את הדפים הרטובים ומושיטה להם אותם. "אל תדאג, אני עדיין לוקחת את הכדורים שלי." אבל זה שקר גס, ונראה לי שהם יודעים את זה ולא אכפת להם. "אתם לא צריכים לשאול."

אני חושבת על מתיו שהשתחרר מהכלא אחרי שמונה־עשרה שנים. שמונה־עשרה שנות המאסר שלו שהבטיחו את שמונה־עשרה שנות החופש שלי.

אני לבד בדירה המחורבנת, מורידה בגדים רטובים ומנגבת את הגוף שלי בכריות של ספת טוויד מעופשת. אני בוכה לבד. אני מסתכלת לבד על תמונה ישנה של מארק, בעלי שמת - התמונה היחידה ששרדה תקרית עם כיור וקופסת גפרורים לפני שני עשורים. אני פותחת בקבוק ויסקי לבד. אני לוחשת לבד שני שמות באפלה: "אִיתן. לֵיילה."

לבד. תולעים מזוינות.

דף הבית | חדשים במטר | רכישת ספרים | על ההוצאה | הגשת כתבי יד | יצירת קשר | תנאי השימוש באתר
© כל הזכויות שמורות: מטר הוצאה לאור בע"מ, הוצאת מטר 2006 | על ידי סמיוטיקה