להמשיך בקניות
  סה"כ ספרים בסל הקניות:       סה"כ לתשלום ללא דמי משלוח:      

   

 שינוי גודל אות:

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

   סיפורת    ספרות מתורגמת   חטופה

חיפוש מתקדם
חיפוש ספר
()   הסל שלי     
» ספרות מתורגמת
» ספרות מקור
» כל הספרים
» סדרת ענייני דיומא
» סדרת משני עולם
» מדריכים לאובדי עצות
» השקעות וניהול פיננסי
» ספרי ניהול ואסטרטגיה
» יזמות
» יצירתיות
» העשרה בארגון
» ספרי שיווק ומכירות
» סדרת אבא עשיר
» נושאים שונים
» זוגיות ואינטימיות
» יחסים במשפחה
» תזונה נכונה
» לאכול ולרזות
» התמודדות
» בריאות ורפואה
» אל תקחו הכל ללב
» כל הספרים
» סדרת מלודי
» סדרת לולו
» חפשו את המטמון
» ספרים נפרשים
» מוזיקה לפעוטות
» כל הספרים
» עלילות ספיידרוויק
» סדרת ספטימוס היפ
» ילדי המנורה
» יומני הסודי ביותר
» סדרת Glee
» קלמנטיין
» סדרת כנפיים
» שרלוק הולמס
» יצורים יפהפיים
» נחל שלדים
» הצרות של אולי וג'קפיץ
» טרילוגיית וונדלה
» כל הספרים
» סודות הלוחשת
» ברליץ מדריכי כיס
» ברליץ צעד אחר צעד
» מתנה לכל עת
» מילים על ...
» הדרך אל האושר
» מילים שיוצאות מן הלב
» הסדרה של בראדלי
» קסם - ספרי צביעה
» כל הספרים
» ספרי אבא עשיר
» יועצי אבא עשיר
הוצאת מטר בפייסבוק

   

   על הספר   על המחבר   פרטים נוספים   חדר קריאה  שתפו ספר זה עם החבריםהדפסה ידידותית לסיווג הספרים  בקטלוגחזרה לדף הקודם
תמונה מוגדלת ופרטים נוספים

מחיר קטלוגי: 98.00 ש"ח
המחיר באתר: 68.6 ש"ח

./covers/2102_120.jpg2102

חטופה

חטופה


68.6
הוסף לעגלה

ספרים -   לתשלום
הוספה לסל הקניות
סל הקניות שלי

חטופה | צ'רלי דונלי

החטיפה
אמרסון ביי, צפון קרוליינה
20 באוגוסט 2016
23:22

האפלה היתה חלק מחייה מאז ומתמיד.
היא חיפשה אותה ופלירטטה איתה. היא התרגלה אליה והוקסמה ממנה במובנים שרבים לא יבינו. בהלך הרוח המורבידי שרבץ עליה לאחרונה, היא שכנעה את עצמה בהנאה שמסבה לה חברתה. שהיא מעדיפה את עלטת המוות על פני אור הקיום. עד הלילה.

עד שעמדה על שפת תהום שהיתה מתה וריקה באופן שלא חוותה מעולם, שמי לילה ללא כוכבים. כשניקול קאטי מצאה את עצמה בחתך הפעור בין חיים למוות, היא בחרה בחיים. והיא ברחה כל עוד נפשה בה. לא היה לה פנס, והלילה סימא את עיניה כשהתפרצה החוצה מהכניסה הראשית.

הוא היה במרחק נגיעה מאחוריה, והאדרנלין שהציף את גופה שלח אותה כמה צעדים לכיוון הלא נכון עד שעיניה הסתגלו לאורו הקלוש של הירח. כשקלטה את המכונית שלה שינתה כיוון ורצה אליה, מצאה בידיים רועדות את הידית ומשכה בכל כוחה. המפתחות השתלשלו ממתג ההצתה וניקול התניעה, הכניסה להילוך ולחצה על דוושת הדלק. היא לחצה חזק מדי ומהר מדי וכמעט שפשפה את הרכב שלפניה.

פנסי המכונית האירו את הלילה השחור, ומזווית עינה היא ראתה הבזק צבע מחולצתו כשהופיע פתאום מאחורי המכונית שחנתה מולה. לא היה לה זמן להגיב. היא הרגישה את חבטת הפגיעה בו ואת תנועת הנדנוד המחרידה של בולמי הזעזועים כשהגלגלים ספגו את תלולית גופו ואחר כך מצאו שוב אחיזה בדרך העפר. תגובתה הגיעה ללא מחשבה. היא לחצה על דוושת הדלק עד הסוף, פיתלה את המכונית בסיבוב פרסה חד ואז האיצה בדרך הצרה והותירה הכול מאחוריה.

הצמיגים חרקו כשניקול סובבה את ההגה בחדות ועלתה על הכביש הראשי. היא היטלטלה מצד לצד עד שהמכונית התייצבה, והתעלמה ממד המהירות, שהצביע כבר על יותר ממאה ושלושים קמ"ש. היא כופפה את זרועה. במקום שבו אחז בה התנוססה כבר חבורה סגולה. עיניה דילגו בין השמשה הקדמית למראה הפנימית.

אחרי שלושה קילומטרים היא הרפתה מעט מדוושת הדלק, והרעש ממנוע ארבעת הצילינדרים פחת מיד. העובדה שהיתה חופשייה לא הקלה עליה. יותר מדי דברים קרו, והיא לא האמינה שבעיות הלילה האחרון ייעלמו אם תברח. היא ידעה שהיא צריכה עזרה.

היא פנתה לכביש שהוביל בחזרה אל החוף, וחשבה על כל האנשים שאליהם לא תוכל לפנות. כך עבד מוחה, בדרך השלילה. לפני שתחליט מי יוכל לעזור לה, היא מחקה בזה אחר זה את האנשים שיזיקו לה.

הוריה היו בראש הרשימה. צמודה אליהם, במקום השני, היתה המשטרה. חברותיה היו אפשרות, אבל הן היו רגשניות והיסטריות, וניקול ידעה שהן ייכנסו לפניקה לפני שהיא תספיק להסביר אפילו חלקיק ממה שקרה הלילה. מוחה הקודח התעלם מהאפשרות האמיתית היחידה עד שהיא פסלה את כל השאר.

ניקול התקרבה לתמרור עצור, ובשעה שגלשה לקראתו בנסיעה אטית לקחה את הטלפון לידה. היא צריכה את אחותה. ליוויה היתה מבוגרת ממנה וחכמה ממנה. ההפך מניקול בחשיבה ההגיונית שלה. ניקול ידעה שלמרות השנים האחרונות בחייהן ולמרות המרחק ביניהן, היא יכולה לסמוך על ליוויה ולהפקיד את חייה בידיה. ואף שלא היתה בטוחה בכך, לא היתה לה שום אפשרות אחרת.

היא הצמידה את הטלפון לאוזנה והקשיבה בעוד הדמעות זולגות על לחייה. השעה היתה כמעט חצות. היא היתה במרחק רחוב אחד ממסיבת החוף.

"תעני, תעני, תעני. בבקשה, ליוויה!"

הבריחה, כעבור שבועיים
יער אמרסון ביי
3 בספטמבר 2016
23:54

היא משכה מראשה את שק היוטה ושאפה אוויר מלוא ריאותיה. עיניה עוד לא הסתגלו לחשכה, וכתמי צורות ריצדו בשדה ראייתה עד שהחושך התפוגג. היא ניסתה לשמוע הדים לנוכחותו, אבל אוזניה קלטו רק את טיפות הגשם מבחוץ. היא שמטה את השק על הרצפה והלכה על קצות אצבעותיה לעבר דלת הבונקר.

להפתעתה היתה הדלת פתוחה מעט, והיא תחבה את פניה אל החרך הצר בין הדלת למשקוף והביטה ביער האפל שהגשם שטף את עציו. היא דמיינה עדשת מצלמה מכוונת אל אישוניה המציצים מהסדק, ואת המצלמה מתרחקת בזום אטי הפוך עד שהדלת נכנסת לתמונה, ואחריה הבונקר, והעצים, ובסוף תמונת לוויין של היער כולו. היא הרגישה קטנה וחלשה מהתמונה הזאת של עצמה, לבדה בבונקר החבוי במעמקי היער.

היא חשבה שאולי זה מבחן. אם היא תפתח את הדלת ותלך ליער, יש סיכוי שהוא מחכה לה. אבל אם הדלת פתוחה והאזיקים משוחררים בגלל רשלנותו, זאת היתה הטעות הראשונה שלו וההזדמנות היחידה שהיתה לה בשבועיים האחרונים. זה היה הרגע הראשון שלא היתה כבולה לקיר המרתף.

היא פתחה את הדלת בידיה הרועדות, שעדיין היו קשורות לפניה. הצירים חרקו בדממת הלילה, אך הגשם המצליף השתיק את היללה הצורמת. הפחד עצר אותה, והיא חיכתה רגע. היא עצמה את עיניה בחוזקה ואילצה את עצמה לחשוב, ניסתה לגרש את הערפל שאפף אותה בגלל חומר ההרדמה.

שעות האפלה במרתף חזרו אליה והבזיקו לנגד עיניה כמו סופת ברקים. וכך גם ההבטחה שהבטיחה לעצמה, שאם תיפול בידיה הזדמנות להימלט, היא תעשה את זה. היא החליטה כבר לפני כמה ימים שהיא מעדיפה למות במאבק על חירותה מאשר להיות מובלת כצאן לטבח.

היא יצאה מהבונקר בצעד מהוסס והגשם הכבד זרם בפלגים קרים על פניה. היא השתהתה לרגע, נתנה לעצמה לרחוץ בזרם, הניחה למים לשטוף את הערפילים ממוחה. ואז התחילה לרוץ. היער היה חשוך והגשם סוער. ענפים הצליפו בפניה, והיא ניסתה להדוף אותם בידיה הכבולות זו לזו בסרט הדבקה.

היא מעדה על בול עץ ונפלה על העלים החלקלקים אך הכריחה את עצמה לקום. היא ספרה את הימים וחשבה שהיא נעדרה במשך שנים־עשר יום. אולי שלושה־עשר. היא היתה תקועה במרתף החשוך שבו החזיק אותה החוטף והאכיל אותה, ואולי פספסה יום כשהתשישות הפילה אותה פה ושם לשינה ארוכה. הערב הוא העביר אותה ליער.

היא היתה משותקת מאימה כשגופה היטלטל בתא המטען, והיתה לה תחושה איומה שהסוף קרוב. אבל עכשיו החופש נפרש לפניה. אי־שם מעבר ליער הזה ולגשם וללילה הזה, היא אולי תמצא את דרכה הביתה. היא רצה כעיוורת בפניות אקראיות שגזלו ממנה את תחושת הכיוון. לבסוף שמעה רעם מנוע של משאית ואת קול גלגליה על הכביש הרטוב. היא מיהרה בנשימה מאומצת לכיוון הרעש וטיפסה על סוללת האדמה שהובילה אל הכביש הדו־נתיבי. היא ראתה את אורות המשאית האדומים מתרחקים ונעלמים.

היא כשלה לאמצע הכביש ורדפה ברגליים רועדות אחרי האורות כאילו שביכולתה להשיגם. הגשם ניתך על פניה והדביק את שערה והרטיב את בגדיה הבלויים. היא המשיכה יחפה, בצליעה שנגרמה מהחתך העמוק בכף רגלה הימנית - היא נפצעה כשרצה כמו מטורפת ביער - והותירה אחריה שובל עקום של דם שהסערה מחקה מיד.

הפחד שהוא יצא פתאום מן היער דחף אותה קדימה בתחושה שהוא קרוב, שבכל רגע תשמע את צעדיו מתקרבים אליה במהירות ותרגיש את השק על ראשה, והוא יחזיר אותה למרתף חסר החלונות. מיובשת והוזה, היא חשבה שעיניה מתעתעות בה כשראתה את האור. לבן וזעיר ורחוק. היא התקדמה לעברו בצעדים כושלים, עד שהאור התפצל לשני אורות שגדלו בהדרגה. היא נשארה לעמוד באמצע הכביש ונופפה בידיה הכבולות מעל ראשה.

המכונית האטה, אורותיה הגבוהים סנוורו את הנערה העומדת באמצע הכביש בבגדים רטובים ובלי נעליים, פניה שרוטות ודם מטפטף על צווארה וצובע את חולצתה באדום.

המכונית עצרה. המגבים המשיכו לגרוף מים לכל צד. דלת הנהג נפתחה. "את בסדר?" צעק האיש בניסיון לגבור על שאון הסערה. "אני צריכה עזרה," היא אמרה.

אלה היו המילים הראשונות שאמרה זה ימים אחדים, וקולה היה יבש וצרוד. לגשם, היא סוף־סוף שמה לב, היה טעם נהדר. האיש התקרב אליה וזיהה אותה. "אלוהים אדירים. כל המדינה מחפשת אותך." הוא אחז בכתפה והוביל אותה אל המכונית, והושיב אותה בזהירות במושב הקדמי.

"סע!" היא אמרה. "הוא בא, אני יודעת שהוא בא."

האיש מיהר להיכנס למושב הנהג ושילב להילוך עוד לפני שהדלת נסגרה. הוא חייג למשטרה והאיץ לאורכו של כביש מספר 57 . "איפה החברה שלך?" הוא שאל.

הנערה הביטה בו. "מי?"

"ניקול קאטי. הבחורה השנייה שנחטפה."

המסע לקידום הספר
כעבור שנים־עשר חודשים
ניו יורק
ספטמבר 2017
8:32

מייגן מקדונלד ישבה זקופה כסרגל בעוד המאפרת מברישה את אפה בפודרה. היא הקשיבה לדָנטֶה קמפבל מתכוננת לריאיון בקול יציב ובטוח כשמסביבה כאוס כללי ואנשי הפקה שצועקים כל מיני פקודות ושינויי תאורה ומעדכנים כמה זמן נותר לסוף הפסקת הפרסומות. משיכות הכתפיים והנשימות העמוקות לא עזרו, ואפילו גרמו להתכווצות כואבת בשריר הטרפז. מייגן נבהלה וקפצה כשמאפרת אחרת נגעה בלחיה במברשת.

"סליחה, חמודה. את מבריקה מדי. לעצום."

מייגן עצמה את עיניה, והאישה העבירה את המברשת על פניה. קול רחוק מהאזור החשוך שמאחורי מצלמות הטלוויזיה החל לספור לאחור. פיה התייבש ורעד ניכר השתלט על ידיה. המאפרות נעלמו ופתאום לא היה שם איש מלבד מייגן שישבה באור הזרקורים מול דנטה קמפבל.

"חמש, ארבע, שלוש, שתיים... אתן בשידור."

מייגן תחבה את ידיה הרועדות מתחת לירכיה. דנטה קמפבל הישירה מבט למצלמה ודיברה בנעימה המיומנת ובמקצב המתנגן האופייני למגישי תוכניות בוקר, תחום שבו היתה התוכנית שלה במקום הראשון.

"כולנו מכירים את סיפורה הקשה של מייגן מקדונלד. הילדה של אמריקה, בתו של השריף באמרסון ביי, שנחטפה בקיץ 2016 . עכשיו, שנה אחרי, מייגן מוציאה לאור את ספרה, 'נעדרת', הסיפור האמיתי מאחורי חטיפתה ובריחתה הנועזת." דנטה קמפבל הסיטה את מבטה מהמצלמה וחייכה אל האורחת. "מייגן, ברוכה הבאה לתוכנית שלנו."

מייגן בלעה כלום בגרון יבש וכמעט נחנקה. "תודה," היא אמרה.

"אנשים בכל אמריקה, ובאמרסון ביי כמובן, מחכים כבר יותר משנה לשמוע את הסיפור שלך. מה גרם לך לרצות לשתף סוף־ סוף?"

מאז קביעת הריאיון התקשתה מייגן להחליט מה יהיו התשובות שהיא תיתן. היא לא יכלה להגיד לדנטה קמפבל הגדולה את האמת - שכתיבת הספר היתה הדרך הפשוטה ביותר לשכך את צערה של אמה ולקנות לעצמה קצת מרחב נשימה. זאת היתה דרך לגרום לאמא שלה, שהיתה נוירוטית מרוב דאגות וחרדות, לרדת ממנה לכמה חודשים.

"פשוט הגיע הזמן," אמרה מייגן, שהחליטה בסופו של דבר ללכת על התשובות שירחיקו אותה כמה שיותר מאור הזרקורים. "הייתי צריכה זמן לעכל את הכול לפני שיכולתי לספר על זה לאחרים. היה לי זמן לעשות את זה, ועכשיו אני בשלה לספר את הסיפור שלי." "זמן לעכל ולהחלים, אני בטוחה," הוסיפה דנטה קמפבל.

ברור, חשבה מייגן. כי בכל זאת, עברה כבר שנה שלמה, וברור שמסגרת זמן כזאת מספיקה להחלמה. ודאי ששנה שלמה תגרום לה להיות בריאה ושלמה שוב. כי אם מייגן לא תצא בריאה ומאושרת ומאוששת, דנטה קמפבל - מלכת תוכניות הבוקר בטלוויזיה - תצא סתם רעה שמחטטת לה בפרטים. בבקשה, חשבה מייגן, ספרי שוב לקהל שלך כמה אני בריאה ומשוקמת.

"גם זה, כן," אמרה מייגן.

"אני בטוחה שלוקח הרבה זמן להתגבר על חוויה כזאת, ובמובנים מסוימים תיעוד האירועים בספר שלך היה סוג של תרפיה." מייגן התאפקה לא לגלגל עיניים. היו לה הרבה שמות תואר לתהליך שיצר את הספר שלה.

המילה תרפיה לא היתה ברשימה. "נכון." מייגן חייכה בשפתיים סגורות. זה היה החיוך החדש שלה, החיוך הכי טוב שהיא הצליחה להפיק, וכל כך שונה מהתמונות הקורנות שהיא ראתה לפני כמה ימים, כשדפדפה בספר המחזור משנתה האחרונה בתיכון. אז החיוך שלה היה רחב, ושיניה הישרות והלבנות מילאו את החלל שבין שפתיה המעוקלות.

היא ניסתה בהתחלה, אבל היה קשה מדי לזייף חיוך גדול כל כך, אז היא המציאה את החיוך החדש הזה. שפתיים צמודות, זוויות הפה מתעקלות כלפי מעלה. אנשים קנו את זה.

"למה אנשים יכולים לצפות מקריאת הספר שלך?"

מייגן לא כל כך ידעה, כי את רובו היא לא כתבה בעצמה - הקרדיט היה שמור לפסיכיאטר שלה, ששמו צורף לשמה על הכריכה.

"הוא... את יודעת... מתאר את הלילה שבו זה קרה."

"הלילה שבו נחטפת," הבהירה דנטה.

"כן. ואת השבועיים שהייתי כלואה. יש בספר הרבה מחשבות שלי מהתקופה שהייתי שם. איפה הייתי, וכל הניסיונות הכושלים שלי לברוח. וגם על הלילה שבו, את יודעת, שברחתי ליער." "הלילה שבו נמלטת."

מייגן היססה. "כן. הספר מתעד את הבריחה שלי." החיוך הדק שוב. "ויש פרק שלם על מר סטיינמן."

דנטה קמפבל חייכה גם היא. קולה היה שקט. "האיש שמצא אותך בכביש חמישים ושבע."

"כן. הוא הגיבור שלי. גם אבא שלי גיבור."

"אני בטוחה. מר סטיינמן התארח אצלנו בתוכנית זמן קצר אחרי החוויה הקשה שלך."

"ראיתי, ושמחתי שהוא קיבל את ההכרה שמגיעה לו. הוא הציל את החיים שלי באותו לילה."

"בהחלט." דנטה הציצה בכרטיסיות שבחיקה וחייכה שוב. "זה לא סוד שכל אמריקה התאהבה בך. כל כך הרבה אנשים רוצים לדעת מה שלומך ומה הצעד הבא שלך. האם הם ימצאו תשובות בספר? על התוכניות שלך לעתיד?"

מייגן שלפה יד אחת מתחת לירכה והניעה אותה באוויר במחווה שעזרה לה להסדיר את מחשבותיה. "יש שם הרבה על מה שקרה מאז אותו לילה, כן."

"איתך ועם המשפחה שלך?"

"כן."

"ועם החקירה הממושכת?"

"ככל שאנחנו יודעים עליה, כן."

"כמה קשה לך עם הידיעה שהחוטף שלך עדיין חופשי?"

"זה קשה, אבל אני יודעת שהמשטרה עושה הכול כדי למצוא אותו." מייגן אמרה לעצמה להודות אחר כך לאביה על התשובה הזאת. הוא עזר לה לשנן אותה בערב הקודם.

"לפני שכל זה קרה, עמדת להתחיל ללמוד באוניברסיטת דְיוּק. כולנו סקרנים לדעת אם זאת אפשרות שעדיין קיימת עבורך."

מייגן העבירה את לשונה על הצד הפנימי של שפתיה, שהיו יבשות כמו נייר זכוכית. "אה... לקחתי שנה חופש אחרי שזה קרה. התכוונתי להתחיל בסתיו הזה, אבל זה לא הסתדר בסוף. אני פשוט... לא הספקתי להתארגן על הכול בזמן."

"קשה לחזור לשגרה, מן הסתם. אבל אני מבינה שהאוניברסיטה נתנה לך הזמנה פתוחה לחזור מתי שתהיי מוכנה?"

מייגן כבר מזמן הפסיקה להשתומם על העניין הרב שגילו כולם בחטיפתה, ועל הצמא שאין להרוותו לפרטים הקשים ביותר. ועכשיו, על התאווה שלהם לראות אותה ממשיכה בחייה כאילו דבר לא קרה. היא הפסיקה לתהות על כל הדברים האלה כשהבינה סוף־ סוף את ההיגיון שמאחוריהם. היא ידעה שאם תתחיל את לימודיה באוניברסיטת דיוק ותנהל חיים נורמליים, זה יאפשר לכל האנשים שהתפלשו בפרטים העגומים של הסיוט שלה להרגיש טוב עם עצמם.

הנורמליות שלה היתה דרכם להימלט מהחטא. אחרת, אם היא עדיין לא התאוששה מהאירוע, איך הם או דנטה קמפבל היו מסוגלים להשתוקק כל כך לשמוע את הפרטים המטרידים של החטיפה? אילו היתה מייגן נערה שבורה שחייה אינם חיים ושלעולם לא תשוב להיות כשהיתה, ההתלהבות שלהם מהסיפור שלה תהיה פשוט בלתי מתקבלת על הדעת.

הם לא היו מסוגלים להרשות לעצמם להימשך לנרטיב שלה אם לא היה לו סוף יפה כל כך. אבל אם היא אכן מחלימה, אם היא ממשיכה עם הספר התרפויטי החדש שלה ומתיישבת על ספסל הלימודים כסטודנטית מבריקה באוניברסיטת דיוק, ואם היא סיפור הצלחה... אז זה בסדר, הם יכולים לחפור כתולעים בבשרו של סיפורה המטריד ולהתעופף משם נקיים וצחורים כאילו לא התרחשה שום מטמורפוזה.

מייגן מקדונלד היתה צריכה להיות סיפור הצלחה. זה הכול. "כן," מייגן אמרה לבסוף. "דיוק הציגו לי כל מיני אפשרויות לסמסטר הבא או אפילו לשנה הבאה."

דנטה קמפבל חייכה שוב, ועיניה נמלאו רוך. "אני יודעת שעברת הרבה, ואת מקור של השראה לניצולי חטיפות בכל העולם. ואנחנו בטוחים שהספר יהיה להם מגדלור של תקווה. האם תסכימי לחזור ולדבר איתנו שוב? לעדכן אותנו?"

"בטח." חיוך דק.

"מייגן מקדונלד. שיהיה בהצלחה."

"תודה."

לאחר שהזכירה שוב היכן ניתן לרכוש את "נעדרת" הכריזה דנטה על הפסקת פרסומות, והאולפן התמלא שוב ברעש קולות שעלו מהאזור החשוך מאחורי המצלמות.

"היית מצוינת," אמרה דנטה קמפבל.

"לא שאלת אותי על ניקול."

"היתה בעיה של זמן, חמודה. היינו בפיגור. אבל נדאג שיהיה באתר שלנו לינק לסיפור של ניקול."

וזהו. דנטה קמפבל קמה ללכת, וכשחלפה על פניה טפחה בעדינות על כתפה. מייגן הנהנה. היא נותרה לבדה על הכורסה באולפן. גם את זה היא הבינה. הריאיון של היום היה יכול לכלול רק את הפרטים היפים. הפרטים שמעוררים השראה.

הבריחה ההרואית והעתיד המבטיח והנשים שהספר בטוח יעזור להן. הריאיון של הבוקר הזה היה סיכום לדרמה של מייגן מקדונלד והוא היה חייב להסתיים בהצלחה. האלמנטים המכוערים שעדיין אפפו את הקיץ ההוא לא יכלו להיכלל בו. במיוחד לא ניקול.

ניקול קאטי נעלמה. ניקול קאטי לא היתה סיפור הצלחה.


דף הבית | חדשים במטר | רכישת ספרים | על ההוצאה | הגשת כתבי יד | יצירת קשר | תנאי השימוש באתר
© כל הזכויות שמורות: מטר הוצאה לאור בע"מ, הוצאת מטר 2006 | על ידי סמיוטיקה