להמשיך בקניות
  סה"כ ספרים בסל הקניות:       סה"כ לתשלום ללא דמי משלוח:      

   

 שינוי גודל אות:

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

   סיפורת    ספרות מתורגמת   בנפש חסרה

חיפוש מתקדם
חיפוש ספר
()   הסל שלי     
» ספרות מתורגמת
» ספרות מקור
» כל הספרים
» סדרת ענייני דיומא
» סדרת משני עולם
» מדריכים לאובדי עצות
» השקעות וניהול פיננסי
» ספרי ניהול ואסטרטגיה
» יזמות
» יצירתיות
» העשרה בארגון
» ספרי שיווק ומכירות
» סדרת אבא עשיר
» נושאים שונים
» זוגיות ואינטימיות
» יחסים במשפחה
» תזונה נכונה
» לאכול ולרזות
» התמודדות
» בריאות ורפואה
» אל תקחו הכל ללב
» כל הספרים
» סדרת מלודי
» סדרת לולו
» חפשו את המטמון
» ספרים נפרשים
» מוזיקה לפעוטות
» הסיפורים הקטנים שלי
» כל הספרים
» עלילות ספיידרוויק
» סדרת ספטימוס היפ
» ילדי המנורה
» יומני הסודי ביותר
» סדרת Glee
» קלמנטיין
» סדרת כנפיים
» שרלוק הולמס
» יצורים יפהפיים
» נחל שלדים
» הצרות של אולי וג'קפיץ
» טרילוגיית וונדלה
» כל הספרים
» סודות הלוחשת
» ברליץ מדריכי כיס
» ברליץ צעד אחר צעד
» מתנה לכל עת
» מילים על ...
» הדרך אל האושר
» מילים שיוצאות מן הלב
» הסדרה של בראדלי
» קסם - ספרי צביעה
» כל הספרים
» ספרי אבא עשיר
» יועצי אבא עשיר
הוצאת מטר בפייסבוק

   

   על הספר   על המחבר   פרטים נוספים   חדר קריאה  שתפו ספר זה עם החבריםהדפסה ידידותית לסיווג הספרים  בקטלוגחזרה לדף הקודם
תמונה מוגדלת ופרטים נוספים

מחיר קטלוגי: 95.00 ש"ח
המחיר באתר: 66.5 ש"ח

./covers/2090_120.jpg2090

בנפש חסרה

בנפש חסרה


66.5
הוסף לעגלה

ספרים -   לתשלום
הוספה לסל הקניות
סל הקניות שלי

בנפש חסרה | ריצ'רד פלנגן

ראו רבותי, היגיון הוא דבר נהדר, על כך אין ויכוח, אבל היגיון
הוא רק היגיון ומספק רק את יכולתו של האדם לחשיבה
הגיונית, בעוד התשוקה היא הביטוי של החיים במלואם.
                 פיודור דוסטוייבסקי, כתבים מן המחתרת

1
המלחמה הסתיימה, כדרכן של מלחמות לפעמים, במפתיע. אדם מאוס למדי, נגר ומטיף פּרֶסבּיטריאני נפוח וקטן קומה, סייר לא חמוש בחברתם של שחורים מתורבתים ברחבי האי העצום והפרוע הזה, וחזר ואיתו ערב רב של פראי אדם.

הם נקראו שחורים פראים, אם כי בהחלט לא היו פראים אלא מוכי גרֶדֶת, אומללים ובדרך כלל שחפנים. לדבריו — וזה אכן נשמע מפתיע מאוד — היו אלו כל שנותר משבטי וָאן דימֶן מטילי המורא לשעבר, שניהלו במשך זמן רב מלחמה אכזרית ואיומה עד מאוד. מי שראה אותם התקשה להאמין שהחבורה הקטנה והעלובה הזאת היא שקראה תיגר על עוצמתה של האימפריה במשך זמן כה רב, שרדה השמדה חסרת רחמים והשליטה פחד ובהלה עזים כל כך.

לא היה ברור מה אמר המטיף לשחורים, או מה חשבו השחורים שהוא מתכוון לעשות בהם, אבל הם נראו ממושמעים אם כי גם עצובים ואומללים כשהועלו קבוצה אחר קבוצה לסירות, ונלקחו לאי השוכן אי־שם בים, בלב מאות הקילומטרים המפרידים בין ארץ ואן דימן ליבשת האוסטרלית.

כאן קיבל המטיף תואר רשמי, הפטרון, ומשכורת של חמש מאות לירות שטרלינג בשנה, כמו גם חיל מצב קטן ומורה דת, ופצח בניסיונות להפוך את נתיניו הכהים לבני תרבות אנגלים.

הוא נחל הצלחות מסוימות, ואף שהיו ספורות ניסה לשמוח בהן. והאם לא היתה זו סיבה לשמחה? האם לא התוודעו אנשיו לאל הטוב ולישו, כפי שעלה בבירור מלהיטותם להשיב נכונה לשאלותיו של מורה הדת ומההתלהבות שבה שרו את המזמורים?

האם הם לא סחרו ברצון בשוק מדי שבוע בעורות ובמחרוזות צדפים בתמורה לחרוזים, טבק ודומיהם? מלבד העובדה שעוד ועוד מבין אחיו השחורים מתו מדי יום כמעט, לא היה ספק בכך שהמושבה שהקים משביעה רצון בכל מובן שהוא.

אולם היו תופעות שעוררו בו תמיהה. אף שגמל אותם בהדרגה מהתפריט הילידי שלהם, שכלל גרגירי יער וצמחים וצדפות ובשר ציד והעביר אותם לתזונה המבוססת על קמח וסוכר ותה, הלך מצב בריאותם והתדרדר באופן ניכר. וככל שהרבו להתכסות בשמיכות אנגליות וללבוש בגדים אנגליים כבדים ונטשו את עירומם המופקר, כך הרבו להשתעל, לירוק ליחה ולמות.

וככל שמתו רבים יותר, כך גבר רצונם לפשוט מעליהם את לבושם האנגלי ולהפסיק לאכול את המזון האנגלי ולעזוב את בתיהם האנגליים שהיו מלאים, לדבריהם, בשדים, ולחזור ליהנות מהציד בימים ומאש המדורה בלילות. השנה היתה 1839 . לראשונה הצליחו ללכוד דמות אדם בצילום. עבּד אל־קאדר הכריז ג'יהאד על צרפת, וצ'רלס דיקנס עלה לגדולה רבה עוד יותר עם רומן בשם "אוליבר טוויסט".

אכן, חשב הפטרון בשעה שסגר את היומן שבו כתב דוח פוסט־מורטם נוסף וחזר לשקוד על הרצאתו בנושא פניאומטיקה, זה עניין לא ברור בכלל.

2
כששמע ג'ון פורסטר את הבשורה על מות הילדה מפי משרת שנשלח בבהילות מביתו של צ'רלס דיקנס, הוא לא היסס כלל — היסוס היה סימן לדופי באופי, ואופיו שלו לא התיר לו כל דופי.

פורסטר, בעל פני כלב מַסטיף, גוף מלא, בטן אווזית ואדם כבד בכל מובן שהוא — דעות, היגיון, מוסר ושיחה — היה לדיקנס כמו כוח הכבידה למי שטס בכדור פורח. ואף שדיקנס נהג לפעמים לחקותו שלא בפניו, הוא חיבב מאוד את המזכיר הלא־רשמי שלו וסמך תמיד על עצותיו גם בנוגע ליצירתו וגם בנוגע לחייו.

ופורסטר, שהיה גאה מאוד בתפקידו זה, החליט לחכות עד אחרי נאומו של דיקנס. אף שפורסטר שב ואמר לדיקנס שבשל הנסיבות הוא פטור מחובתו לנאום בפני קרן התיאטרון המלכותית, התעקש זה לנאום. יתר על כן, עוד באותו הבוקר ביקר פורסטר את דיקנס בביתו שברחוב דבונשייר טֶראס כדי להפציר בו בפעם האחרונה לבטל את הופעתו זאת.

"אבל הבטחתי," אמר דיקנס לפורסטר, שמצא אותו בגינת הבית משחק עם ילדיו הצעירים. בזרועותיו החזיק את התינוקת דורה, ילדתו התשיעית, ואז הניף אותה מעל ראשו, חייך אליה ונשף בשפתיו בעוד היא מכה בזרועותיה מעלה ומטה בכובד ראש כמו היתה מתופף צבאי. "לא, לא. אני לא יכול לאכזב אותנו ככה."

פורסטר בלע את רוקו, אבל לא אמר כלום. אותנו! הוא ידע שדיקנס רואה את עצמו לפעמים יותר כשחקן מאשר כסופר. זה היה שטותי, אבל כזה הוא היה.

דיקנס אהב את התיאטרון. הוא אהב כל דבר הקשור לעולם המשחק הזה, שבו ניתן לזמן את הירח בהינף אצבע, ופורסטר ידע שדיקנס חש סולידריות משונה עם חבריו בקרן הצדקה שנועדה לסייע לשחקנים ותיקים, שם אמור היה לנאום בערב. המשיכה הזאת אל הבלתי מהוגן גם הטרידה מעט את פורסטר וגם הלהיבה אותו מעט.

"היא נראית בריאה, נכון?" אמר דיקנס והוריד את התינוקת לחזהו. "היום היה לה קצת חום, נכון, דורה?" הוא נישק אותה על המצח. "אבל אני חושב שהיא מתאוששת עכשיו."

ועכשיו, שעות ספורות וקצרות לאחר מכן, כמה נהדר מתקבל נאומו של דיקנס, חשב פורסטר. הקהל הרב הקשיב בדריכות, ודיקנס, מאז שהתחיל לדבר, היה מבריק ומרגש כהרגלו.

"בקרן שלנו," אמר דיקנס לאולם מלא שחקנים, "איננו מכירים את המילה בלעדיות. אנחנו מקבלים כל שחקן, בין שהוא המלט ובין שהוא בנדיקטוס: רוח הרפאים הזאת, השודד הזה, וגם אם הוא לבדו מגלם את צבא המלך כולו. והשחקנים האלו מגיעים אל הבמה כדי לשחק מולנו כשהם סובלים לא פעם ממחלות, מתמודדים עם סבל וגם, כן, גם עם המוות עצמו. ועם זאת —"

רחש של תשואות עלה ונמוג כמעט מיד, אולי מפני שהקהל הרגיש שאין זה ראוי לרמוז שדיקנס נואם בפניהם שבועיים בלבד לאחר מות אביו. ניתוח כושל להסרת אבני כליה, סיפר דיקנס לפורסטר, הותיר את האיש הזקן מוטל בשלולית דם כמו בבית מטבחיים. "לדכא בכוח את רגשותינו, ולהסתיר את כאבנו כדי שנוכל להמשיך לשאת בעול החיים האלה, כדי שנוכל לבצע באומץ את מחויבויותינו ומטלותינו."

לאחר מכן לקח פורסטר את דיקנס הצדה.

"לצערי..." פתח פורסטר ואמר. "במילה אחת," אמר פורסטר, שתמיד השתמש ביותר מדי מילים אבל הבין עכשיו שיש מילה אחת שהוא לא רוצה לומר.

"כן?" אמר דיקנס, והביט במישהו או במשהו מעבר לכתפו של פורסטר, ואז החזיר אליו את מבטו ועיניו בורקות. "כן, ממותה שלי?"

השימוש האגבי שעשה בכינויו של פורסטר, ההנחה שמדובר בהתלוצצות בלבד, ההנאה של שחקן אחרי הצגה מוצלחת במיוחד — דבר מכל אלה לא הקל על פורסטר המסכן את משימתו. "דורה הקטנה..." אמר פורסטר, ושפתיו רעדו כשניסה לסיים את המשפט.

"דורה?"

"אה... אני," מלמל פורסטר, שרצה באותו רגע להגיד כל כך הרבה דברים אבל לא הצליח לומר כלום. "אני, כל כך, כל כך מצטער, צ'רלס," הוא אמר במהירות תוך שהוא מתחרט על כל מילה, רוצה כל כך לומר משהו טוב יותר וידו התרוממה תוך כדי כך כמו בניסיון להדגיש, בסגנונו המוגזם, איזו נקודה שלא הודגשה, ואז הוא שמט אותה אל צד גופו, אותו גוף שנדמה היה לו מנופח כל כך וחסר תועלת. "היא נתקפה פרכוסים," הוא אמר לבסוף.

פניו של דיקנס לא חשפו כל רגש, ופורסטר חשב לעצמו איזה אדם נפלא הוא.

"מתי?" שאל דיקנס.

"לפני שלוש שעות," אמר פורסטר. "קצת אחרי שיצאנו."

השנה היתה 1851 . בתערוכה הגדולה של לונדון חגגו את ניצחון התבונה בביתן זכוכית שהסופר דגלאס ג'רולד כינה אותו בלגלוג "ארמון בדולח".

רומן שסיפר על מציאתו של לווייתן לבן אגדי יצא לאור בניו יורק וכשל, ומהנמל האפרורי של סטְרוֹמנֶס שבמחוז אוֹרקני יצאה ליידי ג'יין פרנקלין אל הלובן במסעה הכושל, השני מִני רבים, בחיפוש אחר האגדה שהיתה פעם בעלה.

דף הבית | חדשים במטר | רכישת ספרים | על ההוצאה | הגשת כתבי יד | יצירת קשר | תנאי השימוש באתר
© כל הזכויות שמורות: מטר הוצאה לאור בע"מ, הוצאת מטר 2006 | על ידי סמיוטיקה