להמשיך בקניות
  סה"כ ספרים בסל הקניות:       סה"כ לתשלום ללא דמי משלוח:      

   

 שינוי גודל אות:

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

   סיפורת    ספרות מתורגמת   ימי שלישי עם מורי

חיפוש מתקדם
חיפוש ספר
()   הסל שלי     
» ספרות מתורגמת
» ספרות מקור
» כל הספרים
» סדרת ענייני דיומא
» סדרת משני עולם
» מדריכים לאובדי עצות
» השקעות וניהול פיננסי
» ספרי ניהול ואסטרטגיה
» יזמות
» יצירתיות
» העשרה בארגון
» ספרי שיווק ומכירות
» סדרת אבא עשיר
» נושאים שונים
» זוגיות ואינטימיות
» יחסים במשפחה
» תזונה נכונה
» לאכול ולרזות
» התמודדות
» בריאות ורפואה
» אל תקחו הכל ללב
» כל הספרים
» סדרת מלודי
» סדרת לולו
» חפשו את המטמון
» ספרים נפרשים
» מוזיקה לפעוטות
» כל הספרים
» עלילות ספיידרוויק
» סדרת ספטימוס היפ
» ילדי המנורה
» יומני הסודי ביותר
» סדרת Glee
» קלמנטיין
» סדרת כנפיים
» שרלוק הולמס
» יצורים יפהפיים
» נחל שלדים
» הצרות של אולי וג'קפיץ
» טרילוגיית וונדלה
» כל הספרים
» סודות הלוחשת
» ברליץ מדריכי כיס
» ברליץ צעד אחר צעד
» מתנה לכל עת
» מילים על ...
» הדרך אל האושר
» מילים שיוצאות מן הלב
» הסדרה של בראדלי
» קסם - ספרי צביעה
» כל הספרים
» ספרי אבא עשיר
» יועצי אבא עשיר
הוצאת מטר בפייסבוק

   

   על הספר   על המחבר   פרטים נוספים   חדר קריאה  שתפו ספר זה עם החבריםהדפסה ידידותית לסיווג הספרים  בקטלוגחזרה לדף הקודם
תמונה מוגדלת ופרטים נוספים

מחיר קטלוגי: 95.00 ש"ח
המחיר באתר: 66.5 ש"ח

./covers/2089_120.jpg2089

ימי שלישי עם מורי

ימי שלישי עם מורי


66.5
הוסף לעגלה

ספרים -   לתשלום
הוספה לסל הקניות
סל הקניות שלי

ימי שלישי עם מורי | מיץ' אלבום
איש זקן, איש צעיר ומשמעות החיים

אחרית דבר

הלכתי לבקר את קברו של מורי.
הלכתי לשם הרבה פעמים. בהתחלה רק כדי לקיים את הבטחתי. בהמשך, כדי לשמר את הקשר. לפעמים נמאס לאנשים לבקר את המתים והם מפסיקים לבוא. אבל אני כבר איבדתי קשר עם הפרופסור הזקן שלי פעם אחת, כשהוא עוד היה כאן.

לא אעשה זאת שוב כשהוא כבר לא כאן.
הביקור האחרון שלי היה שבוע בלבד לפני כתיבת שורות אלה, שאמורות להתפרסם לרגל ציון עשרים שנה לספר זה. זה היה בתחילת הסתיו, עונה של סטודנטים חוזרים וקפוצ'ונים ועלים ססגוניים ומרהיבים רגע לפני מותם. רבים מהעלים האלה כיסו את העשב הרטוב בבית העלמין ניוטון, כשהלכתי במסלול המוכר אל המצבה הקטנה הנושאת את שמו.

כשכרעתי על ברכי ראיתי את התאריכים החקוקים באבן. צמרמורת עברה בי.

אני כבר קרוב יותר לגילו של מורי בתקופת ימי השלישי שלנו מאשר לגילי שלי אז.

"היי, המאמן," אמרתי. קולי, כמו תמיד, מתוח ונוקשה בשיחות האלה. "מה נשמע למעלה?"

כשאני מתבונן שוב בדפי ספר זה, אני רואה שקיצרתי בציטוטי מהשיחה המסוימת שבה ביקש ממני מורי לפקוד את קברו. בפעם הראשונה שהוא העלה את הנושא אמרתי לו שממילא תכננתי לבוא. הוא חייך חיוך מבין.

"לא כמו שאנשים אחרים באים," הוא אמר בקולו הצרוד. "משאירים את המנוע פועל, יוצאים, שמים פרחים, חוזרים לאוטו.... תבוא כשיהיה לך זמן. תביא שמיכה."

שמיכה?

"וסנדוויצ'ים."

סנדוויצ'ים?

"ותדבר איתי. על החיים. על הבעיות שלך. תוכל לעדכן אותי מי עלה לגמר."

צחקתי והקנטתי אותו. מי פורש שמיכה באמצע בית קברות, אוכל סנדוויץ' ומדבר עם האוויר?

"המשטרה תעצור אותי," התבדחתי.

אבל ככל שאני מתבגר, אני חושב שאני יודע למה הוא אמר את זה ולמה היה לו חשוב כל כך להבטיח את ביקורי, כמו מורה טוב.

עמוק בלבו, מה שבאמת הפחיד את מורי לא היה למות. אלא להישכח.

זו דאגה, אני יודע היום, שהוא היה יכול לחסוך לעצמו. הפרופסור שלי מפורסם עכשיו, אחרי מותו, יותר משהיה בחייו. מאז צאתו לאור של הספר הקטן הזה ב־ 1997 (ספר שנכתב רק כדי לעזור למורי לממן את ההוצאות של הטיפולים הרפואיים), הוא נכלל בתוכנית הלימודים של בתי ספר יסודיים, תיכוניים ומכללות בעולם כולו, עובדה שהיתה משמחת את מורי עד מאוד. סרט טלוויזיה והפקות תיאטרון שונות משמרות את בינתו על הבמה ועל המסך.

אבל אני מאמין שמורי היה רוצה להמשיך להפיח חיים בלבם ובנפשם של בני משפחתו וחבריו. ועשרים שנה לאחר שנטמן אפרו באדמה, אני בטוח שמשאלתו התגשמה. אבל מה איתנו?

שירו של תומס הרדי, שבתיו הראשונים מצוטטים בפתח אחרית דבר זו, הוא סיפור חזק על איש ששומע קולות בוקעים מתוך קברים, קולות המקוננים על "מוות שני" כאשר זכרה של הנשמה הטמונה באדמה דוהה ונעלם, והשכחה המוחלטת מחכה. אני חושב על זה הרבה. אני זוכר שכאשר כתבתי את ספרי "אם רק נאמין", הרב אלברט לואיס תהה באוזני כמה זמן יזכרו אותו. חשבתי שזו דאגה מיותרת; היו לו כל כך הרבה מעריצים בקהילתו.

אבל הוא לחץ עלי בעדינות שאחשוב על כך. ילדיו, הוא אמר, יזכרו אותו, כמובן. גם נכדיו. אבל הילדים שלהם? אולי מתמונות. והילדים של הילדים שלהם? נו, תשאל את עצמך. אתה בכלל יודע איך כותבים את שמותיהם של הסבים של הסבים שלך?

האמת היא שלמעט אלה שמשפיעים בדרך זו או אחרת על ההיסטוריה, מעטים מאיתנו יכולים לקוות שיזכרו אותנו במידה משמעותית מעבר לשניים או לשלושה דורות. אז כיצד אנחנו יכולים לקוות לחיות לנצח? כיצד יכול המוות לסיים חיים אך לא לקטוע מערכות יחסים, כפי שהפרופסור הזקן שלי טען לא פעם? איך זה שמורי — לא עשיר, לא מפורסם, לא אחד ששמו היה מוכר בחייו — מצליח לעשות את זה?

אני חושב שאני יודע את התשובה.

לפעמים בימי שלישי, אנשים אחרים היו מבקרים את הפרופסור הזקן שלי. ואנשים ביקרו אותו בימים שבהם לא היה תורי להגיע. עם הזמן הבחנתי בדפוס מסוים. רבים באו נחושים לעודד את רוחו של מורי, אך כעבור שעה במשרדו יצאו ממנו בדמעות. אבל הם לא בכו על מר גורלו של מורי. שלהם. "הלכתי כדי לעודד אותו," הם היו אומרים, "אבל מהר מאוד הוא התחיל לשאול אותי על הבעיות שלי, וסיפרתי לו, והוא שאל עוד, וסיפרתי לו המון, ואז התחלתי לבכות..."

"הלכתי אליו כדי לעודד אותו, אבל בסוף הוא עודד אותי."

בסופו של דבר, ביום שלישי אחד, דיברתי על זה עם מורי.

"אני לא מבין," אמרתי. "אם מישהו אי פעם באמת הרוויח ביושר את הזכות להגיד, 'בוא לא נדבר על הבעיות שלך עכשיו, בוא נדבר על הבעיות שלי,' זה אתה. אתה חולה. במחלה ממש קשה. למה אתה לא פשוט מקבל את האהדה שלהם, וזהו?"

מורי הרים גבה.

"מיץ', מה יש לי סתם לקחת? כשאני לוקח אני רק מרגיש שאני גוסס. כשאני נותן אני מרגיש שאני חי."

כשאני נותן אני מרגיש שאני חי.

משפט עמוק.

וכל כך נכון. כי ההפך, אנחנו יודעים, הוא שקר. כשאתה לוקח אתה אף פעם לא מרגיש שאתה חי. אולי זה הבסיס לשיווק, למסחריות, לשדרות מדיסון — אבל אנחנו יודעים מה מורי אמר על "לא לקנות את התרבות".

אם תיקח מכונית חדשה, חליפה חדשה, מסך טלוויזיה שטוח חדש — אתה לא תרגיש חי. זה ריגוש זמני, שנעלם במהירות כשהריח של החדש עובר או כשהאחריות פוקעת.

מורי הבין את זה. זו הסיבה שרבים מחפציו ענו על ההגדרה "דגמים ישנים". הוא השקיע במשהו אחר — בלתת את עצמו. בשלב מסוים, במהלך גסיסתו, זה העניק לו חיי נצח. לתת זה לחיות.

וזה, אני יכול להגיד עשרים שנה אחרי צאתו לאור של הספר, הוא המסר החשוב ביותר הטמון בין דפיו, בתשובה לשאלה שקוראים רבים שואלים אותי. ברור, יש רעיונות ומשלים אוהבים אחרים שחיוניים אף הם לדרכו של מורי. ובכל רגע נתון בחיים, תוכלו למצוא אותם עולים בדעתכם ומאירים את מחשבותיכם. אצלי זה ככה. אבל "לתת זה לחיות" זה יותר מעוד משהו שמורי אמר. זו היתה הפילוסופיה שלו, תכלית חייו, אולי אפילו הסוד שלו.

לפחות מפני זה היה סוד, עד שהשיעורים שלו חלחלו סוף סוף, כמו צבע שחודר לאט בין סיבי האריג. אחרי מותו, ובעקבות עידודו לכך, הגדלתי את מעורבותי בחיי הקהילה שלי, בצדקה, בעבודה עם עניים ומקופחים.

זה הוביל אותי לבסוף להאיטי, להקמת בית יתומים, שבו אני מבקר בקביעות מדי חודש. וזה הוביל אותי — כמעט בדיוק עשרים שנה אחרי יום שלישי הראשון שלי עם מורי — אל ילדה קטנה, שבגיל חמש התחיל פתאום להתפתח במוחה גידול סרטני.

ושוב, מישהו שאהבתי ושביקרתי בקביעות, קיבל גזר דין מוות. אבל הפעם אני הייתי הזקן, היא היתה הצעירה, ולא היה לה אף אחד אחר.

אז הבאתי אותה לאמריקה והיא גרה איתנו.

זו היתה ההתחלה, כמיטב המסורת של מורי, של משהו שלעולם לא הייתי מעלה בדעתי: שאני אהיה מורה. לפתע היה צורך לשנן את השיעורים שהוא הקנה לי בימי שלישי שלנו, לא רק בנפשי פנימה אלא גם באוזניו של אדם אחר, של ילדה קטנה ויקרה.

ג'נין ואני היינו נחושים להעניק לה חיים עשירים ככל שיאפשרו זאת הזמן והטיפולים הרפואיים, וללמד אותה את כל מה שבאמת חשוב. בשנה וחצי שהיא היתה איתנו, תקופה שבה נהגה לישון על מזרן ליד המיטה שלנו, הנתינה לה הפכה לאובססיה עבורי, ובה השקעתי את רוב זמני.

ומעודי לא הרגשתי חי כל כך כמו שהרגשתי בתקופה הזו. זה היה נושא השיחה שלי עם מורי בביקורי האחרון בקברו. כל מה שאני לומד. לתת זה לחיות. המאמן, צדקת כל כך. אני מדמיין אותו אומר, "אני אהיה הזקן הכי בריא שראית." גם אני נהגתי לומר את זה פעם.

אבל היום אני יודע שאי אפשר לבנות על דברים כאלה. הדם, הגנטיקה, די־אן־איי ותאונות עתידיות אינם מתחשבים בהכרזות כאלה — לא בגיל חמש ולא בגיל שבעים ושמונה.

מה שכן נמצא בהישג ידנו הוא מה שמורי אמר כל הזמן. יום אחד. מבט אחד לציפור על הכתף. שאלה אחת: "האם היום הוא היום שבו אמות?" ותשובה אחת טובה ביום שהציפור אומרת, "כן." וזו התשובה: עליך להעביר את ימיך בנתינה. מזמנך. מלבך. מעצמך. כך ממשיכים לחיות עוד יום אחד, או, דרך אחרים, דורות שלמים.

מורי שוורץ לא קרא מילה מהספר "ימי שלישי עם מורי". אבל בכל זאת הגיע לאנשים רבים כל כך. מדוע? כי בימי גסיסתו האחרונים הוא מצא את הזמן לתת לסטודנט מתלבט, ורציתי לתת משהו בתמורה וכתבתי את הספר הזה; ומישהו נתן אותו למישהו שנתן אותו למישהו; ותראו כמה הכיתה שלו גדלה מאז — ועוד כשהמורה כבר לא כאן כדי ללמד בה.

אני מבקר בקברו. אתם, עם קריאת דפים אלה, מבקרים בביתו. ואנחנו מחוברים — לא כגלים אלא כחלק מהים — דרך אדם נמוך קומה וכסוף שיער, שנוגע בלבנו וכך ממשיך לחיות. מורשת מושלמת מזו לפרופסור הזקן שלי לא עולה בדעתי. אני מקווה, איפה שזה לא יהיה שהוא רוקד עכשיו, שהוא מחייך.

מיץ' אלבום


דף הבית | חדשים במטר | רכישת ספרים | על ההוצאה | הגשת כתבי יד | יצירת קשר | תנאי השימוש באתר
© כל הזכויות שמורות: מטר הוצאה לאור בע"מ, הוצאת מטר 2006 | על ידי סמיוטיקה