להמשיך בקניות
  סה"כ ספרים בסל הקניות:       סה"כ לתשלום ללא דמי משלוח:      

   

 שינוי גודל אות:

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

   סיפורת    ספרות מקור   בשורות טובות

חיפוש מתקדם
חיפוש ספר
()   הסל שלי     
» ספרות מתורגמת
» ספרות מקור
» כל הספרים
» סדרת ענייני דיומא
» סדרת משני עולם
» מדריכים לאובדי עצות
» השקעות וניהול פיננסי
» ספרי ניהול ואסטרטגיה
» יזמות
» יצירתיות
» העשרה בארגון
» ספרי שיווק ומכירות
» סדרת אבא עשיר
» נושאים שונים
» זוגיות ואינטימיות
» יחסים במשפחה
» תזונה נכונה
» לאכול ולרזות
» התמודדות
» בריאות ורפואה
» אל תקחו הכל ללב
» כל הספרים
» סדרת מלודי
» סדרת לולו
» חפשו את המטמון
» ספרים נפרשים
» מוזיקה לפעוטות
» כל הספרים
» עלילות ספיידרוויק
» סדרת ספטימוס היפ
» ילדי המנורה
» יומני הסודי ביותר
» סדרת Glee
» קלמנטיין
» סדרת כנפיים
» שרלוק הולמס
» יצורים יפהפיים
» נחל שלדים
» הצרות של אולי וג'קפיץ
» טרילוגיית וונדלה
» כל הספרים
» סודות הלוחשת
» ברליץ מדריכי כיס
» ברליץ צעד אחר צעד
» מתנה לכל עת
» מילים על ...
» הדרך אל האושר
» מילים שיוצאות מן הלב
» הסדרה של בראדלי
» קסם - ספרי צביעה
» כל הספרים
» ספרי אבא עשיר
» יועצי אבא עשיר
הוצאת מטר בפייסבוק

   

   על הספר   על המחברת   פרטים נוספים   חדר קריאה  שתפו ספר זה עם החבריםהדפסה ידידותית לסיווג הספרים  בקטלוגחזרה לדף הקודם
תמונה מוגדלת ופרטים נוספים

מחיר קטלוגי: 95.00 ש"ח
המחיר באתר: 66.5 ש"ח

./covers/2088_120.jpg2088

בשורות טובות

בשורות טובות


66.5
הוסף לעגלה

ספרים -   לתשלום
הוספה לסל הקניות
סל הקניות שלי

בשורות טובות | שירז אפיק

1. יום הולדת
גיל ארבעים התיישב לי על הראש כמו קסדת מתכת כבדה.

התעוררתי בשבע בבוקר לצליל הודעה. "מזל טוב, אראלה אנוך! אנו בצוות הבנק מאחלים לך שנה של אושר, אהבה והשקעות מוצלחות." גררתי את עצמי מהמיטה, גלגלתי ג'וינט בוקר קמצני, סופרת את הפירורים ומקללת את היובש, ואז עישנתי אותו עם הקפה. כשצחצחתי שיניים הבחנתי בשערה לבנה חדשה שהזדקרה מאמצע הראש כמו אצבע משולשת. תלשתי אותה באגרסיביות.

בדרך לשיעור יוגה, הספסלים בשדרות רוטשילד כבר היו זרועים בצרכני קפה שאוחזים בכוסות חד־פעמיות, ובאמהות בחופשת לידה שנראו נינוחות באופן חשוד. רוכב אופניים שדהר במורד השדרה כמעט דרס אותי למרות שצעדתי בנתיב המיועד להולכי רגל, ומשום מה הדבר גרם לי להרגיש עוד יותר זקנה.

כבר הייתי קרובה לסטודיו כשראיתי אותה מתקרבת לעברי. מאירה פרסיקו, מנהלת התיכון המיתולוגית. היא לבשה גלבייה בצבע ירוק עמוק ונעלה סנדלי קטיפה ארגמניים. הזמן אמנם ניקד את עורה הג'ינג'י בכמה בהרות גיל, אבל ההליכה שלה נותרה נמרצת, והחיבוק — מרסק עצמות. "אראלה!" היא קראה. "כמה זמן לא נתקלתי בך ככה ברחוב. מה שלומך?"

"אני בסדר," עניתי. "בת ארבעים היום."

"מזל טוב, איזה יופי!" היא אמרה, עדיין אוחזת בכתפי. "אז איך את חוגגת? יש איזה מישהו מיוחד?"

"לא," עניתי ביובש.

מאירה צקצקה. "בסדר, לך אני לא דואגת. בחורה כל כך יפה ומוצלחת. את והאחים הגדולים שלך, שלושתכם תמיד הייתם מוכשרים ובולטים, כל אחד בדרכו. מה שלום עידו באמת?" "מצוין," שיקרתי.

"יופי, יופי. משמח לשמוע. ועם גונן אין שום דבר חדש?"

נענעתי בראשי לשלילה. תכף יתחיל שיעור היוגה, מישהי אחרת תתפוס את המקום האהוב עלי מצד שמאל מול המראה, ואני תקועה פה עם גברת פסיב־אגרסיב.

"עברתי הבוקר ליד בית הספר הישן," היא המשיכה, מעבירה יד עדוית טבעות כבדות בתלתליה האדמוניים. "הגרפיטי שאח שלך צייר על הגדר עדיין נמצא שם."

"האיש המקיא?" שאלתי.

היא הנהנה בחיוך.

גוני צייר את האיש המקיא כשהיה בכיתה י'. זו היתה דמות בגוון ירוק חולני ששרבבה את ראשה מעל הגדר כשעיניה יוצאות מחוריהן, ומפיה הפעור נשפכים תולעים, פחיות משקה מעוכות, עצמות, גופות של יצורים קטנים ובליל של מילים ומיצי קיבה. הוא השאיר עוד הרבה מזכרות על קירות בית הספר, רובן, כמו הכתובת "המנהלת פרסיקו מוצצת", כוסו בחיפזון כבר ביום המחרת. שמחתי לגלות שהגרפיטי הזה שלו ממשיך להקיא שם.

"את כבר לא עוברת שם?" שאלה פרסיקו.

"אני ממש משתדלת שלא. אה, המנהלת פרסיקו... המממ...

מאירה? אני מצטערת, אני פשוט מאחרת ליוגה."

"בטח, בטח." היא מעכה את כתפי בחום. "אנחנו עוד ניתקל

האחת בשנייה פה בשדרה. דרישת שלום חמה לעידו, ויום הולדת שמח שיהיה לך, ילדונת."

"תודה," אמרתי, ולשבריר שנייה התחשק לי לבכות.

המקום הקבוע שלי בסטודיו נותר פנוי בדרך נס, אבל התקשיתי להתעמק בהנחיות של המדריך. הייתי עסוקה מדי בעריכת השוואות ביני לבין שאר המתרגלות. ההיא מימין נראתה בת שלושים ושש לכל היותר, אבל שני קמטי מרירות חרצו את פניה, והיא נעצה בעצמה מבטים מלאי חומרה במראה.

זו שעמדה מאחורי פשוט ניסתה יותר מדי, עם בגדי היוגה המוקפדים שלה ותספורת החמש מאות שקלים שלה, אבל הכי מעצבנת היתה זו שלימינה, שבה לא מצאתי כל פגם, ולא חשוב כמה השתדלתי, ולכן שנאתי אותה מיד. אחר כך ניסיתי לבחון את עצמי במראה דרך עיניים זרות.

מהמראה הסתכלה עלי חזרה בחורה, טוב, אישה, בעיניים שהודגשו על ידי אייליינר שחור ועור פנים חיוור. העיניים נראו ביקורתיות וקצת עצובות, אז ניסיתי לאמץ הבעה קצת יותר אוהדת כשהמשכתי להסתכל עליה. היו לה גם ריסים ארוכים ועצמות לחיים גבוהות, והתלתלים השחורים בהחלט פרגנו לה יום שיער טוב לכבוד יום הולדת ארבעים.

המותניים היו צרים, כמו לכל הנשים למשפחת אנוך, מותני צרעה, כמו שסבתא קראה להם. כשהייתי ילדה הביטוי הזה נכרך בדמיוני דווקא עם גוף שמנמן ומכוסה פלומה, עם זמזומים ועקיצות. רק כשבגרתי קצת למדתי להעריך את המטען הגנטי.

בסוף התרגול שכבתי כמו כולן בתנוחת גופה, כשהידיים פשוטות לצדי הגוף, נשמתי נשימות עמוקות והרגשתי איך העצב מכרסם אותי מבפנים.

סביבי התחילו המתרגלות לקום, להשמיע קריאות פרידה רעננות זו מזו, ואני רציתי רק לשכב שם עוד כמה דקות בעיניים עצומות בלי שיטרידו אותי, לחכות לצלילות המחשבה ולשלוות הנפש שסירבו לבוא. רק כשנפל עלי צל פקחתי את העיניים וראיתי את המדריך מעלי.

"להתקפל?" שאלתי. הוא חייך אלי את החיוך המואר שלו. "את מוזמנת להצטרף גם לשיעור הבא."

זינקתי על רגלי וגלגלתי את מזרן היוגה שלי בזריזות. "זה בסדר," אמרתי. "נתראה."

עננת הדכדוך המשיכה ללוות אותי לבית הקפה. לא הצלחתי לקרוא יותר משתי שורות ברצף מהספר שהבאתי איתי. המילים התארגנו מול עיני בסדר משלהן וקיפצו על הדף בתזזית, עד שוויתרתי ותחבתי את הספר חזרה לתיק וסקרתי את המקום.

חוץ ממני היו שם רק שני לקוחות. בחורה במעיל ארוך כשלרגליה כפכפי אצבע וגרביים, שאחזה בספל הקפה הענקי שלה כאילו חייה תלויים בדבר, ובהתה בנקודה מרוחקת בלי לזוז, ורוקר מזדקן, שידע ימים יפים יותר בתקופת רוקסן.

הוא נותר רזה ולבוש שחורים כמו אז, אבל נראה עייף ומובס כשסובב בלי הפסקה את קופסת הסיגריות שעל השולחן, כאילו משחק עם עצמו אמת־או־חובה. השתלבתי יופי בין שניהם.

כשהגעתי הביתה בצהריים שמתי דיסק של אלה פיצג'רלד, נשכבתי על המיטה בעיניים עצומות וניסיתי ללא הצלחה לדמיין שאני במנהטן של וודי אלן ולא בחור תחת מיוזע במזרח התיכון.

במקום להירדם רק התהפכתי מצד לצד, מודעת לכל רחש חולף מהרחוב. יום החופש הזה, שתוכנן בקפידה עד הדקה האחרונה, הפך מעיק כל כך, שרציתי רק שייגמר כבר ואני אוכל לחזור לעבודה, אל הפנים המנחמות של ליז.

בכל זאת, נאלצתי לחייך כשמורן הגיע, בדיוק בשמונה, כמו שקבענו. הקוקו המדובלל שלו היה חפוף וריחני, והוא היה לבוש חולצת כפתורים. מקומטת, אמנם, אבל בכל זאת חולצת כפתורים. ומכנסי בד אפורים שהדגישו את רזונו.

"איך המכנסיים החדשים?" שאל מיד כשפתחתי את הדלת.

"חתיך," אמרתי.

מורן חייך. הוא ירד על ברך אחת והושיט אלי קופסת תכשיטים קטנה. "אראלה אנוך, התינשאי לי?"

"קום, דביל," אמרתי והושטתי לו יד. הוא התרומם באנחה מלוא גובהו והדביק לי נשיקה על השפתיים בפה סגור. "מזל טוב, מותק," אמר. אחר כך סקר אותי בעיון. "יפֶה," קבע בלי לפרט. פתחתי את הקופסה. בפנים רבץ גוש של קנביס רפואי.

רחרחתי אותו בהנאה, והחיוך שעל פני התרחב. "באדיבות אמא והפיברומיאלגיה שלה," אמר מורן. עפעפיו רפרפו באחד הטיקים המהירים שלהם, יותר כמו עפעוף חזק.

"מה שלומה באמת?" שאלתי.

"תקופה טובה יחסית. היא מוסרת יום הולדת שמח."

"אישה יקרה. זזנו?"

הוא הנהן ושילב את זרועו בזרועי. "לאן בא לך ללכת? שמעתי שפתחו אחלה מקום במנגלה מוכר ספרים."

חייכתי. "אני מעדיפה את בית הקפה החדש, ליד רכבת סוביבור מרכז."

בסוף דווקא צעדנו ברגל לפיאנו בר, אני בשמלה ונעלי עקב ומורן בחולצה המקומטת ובהליכה השחוחה שלו. בחור שמנמן עם תלתלי אפרו מפוארים התקרב אלינו בצעדים תכליתיים. סיגריה כבויה השתלשלה מזווית פיו.

"קח, אחי," הקדים אותו מורן וקירב מצית אל פניו, אלא שהבחור נענע בראשו לשלילה. "תודה," אמר והחווה בסנטרו לעבר חבורה קולנית של תיירים שעמדה בכניסה למסעדה. "אני מעדיף לבקש מהם," ותוך רגע כבר עמד במעגל הקטן שיצרו התיירים כשהוא פולט עשן וצוחק בקול מבדיחות בשפה סלאבית כלשהי.אתכם בצ'ייסרים און דה האוס."

מורן גלגל את עיניו. "אני חוכך אם להיעלב," אמר.אתכם בצ'ייסרים און דה האוס."

"עזוב, לא נראה לי שאתה רוצה להיות חבר שלו." הוא משך בכתפו וחזר לשלב את זרועו בזרועי עד שהגענו אל דלת הפיאנו בר. כשהתיישבנו בחנתי את שנינו בראי הגדול. הזוג המוזר, אני והחבר הכי ותיק שלי.

מורן גירד באפו בזמן שבחן את עשרת ברזי הבירה שלפנינו. ברמן שרירי מדי ניגש אלינו, מחייך את מה שחשב לחיוך מיליון השקל שלו. "ערב טוב," אמר. "מה אנחנו חוגגים היום?" "היא בת ארבעים," אמר מורן בשמחה לא מוסתרת.אתכם בצ'ייסרים און דה האוס."

"מזל טוב!" הריע הברמן. "אם ככה, תרשו לי קודם כול לפנק אתכם בצ'ייסרים און דה האוס."אתכם בצ'ייסרים און דה האוס."

"תודה, אחי," אמר לו מורן בהכרת תודה כנה. למרות שהתפרנס לא רע מעיצוב אתרים וממכירת גראס לעת מצוא, נותרה בו הערכה עמוקה, בסיסית, לדברים שמגיעים חינם.

הוא סקר את הברמן המתרחק מאיתנו ואמר, "איך אני הולך לדפוק את הראש הלילה. עמליה אצל אמא שלה עד מחר בערב."

"לך על זה. אנחנו באגף הגריאטרי צריכים לתפוס כל הזדמנות שיש."

מורן שיחק עם תחתית בירה שהיתה מונחת על הבר. "תגידי, מה קורה עם האודי ההוא שסיפרת לי עליו, אתם לא יוצאים היום?"

"אנחנו לא, נקודה."

"למה, הוא רצה להישאר לישון אצלך?"

"משהו כזה. הוא נהיה טריטוריאלי מדי." הצליל שמשמיע מישהו אחר כשהוא יורק בבוקר לכיור שלי.

מורן נד בראשו. "מסכנים, הם לא לומדים."

הרמתי את הצ'ייסר שנחת מולי לאות הסכמה, ומורן השיק את כוסו בשלי. אחר כך שתינו עוד לכבוד יום הולדתי, בריאותה של עמליה ואליפות אירופה, וכשנגמרו לנו הרעיונות המשכנו לשתות לחיי כסף, מוזיקה טובה וסקס איכותי.

לא הזמנתי את מורן לעלות אלי בסוף הערב; כל זיק של מתח מיני ששרר בינינו נשחק לאבק לאורך השנים. כשצנחתי למיטה לבד, מסוחררת, כבר הייתי בת ארבעים ויום, ונותרו לי רק ארבע שעות שינה עד שיתחיל יום חדש.

דף הבית | חדשים במטר | רכישת ספרים | על ההוצאה | הגשת כתבי יד | יצירת קשר | תנאי השימוש באתר
© כל הזכויות שמורות: מטר הוצאה לאור בע"מ, הוצאת מטר 2006 | על ידי סמיוטיקה