להמשיך בקניות
  סה"כ ספרים בסל הקניות:       סה"כ לתשלום ללא דמי משלוח:      

   

 שינוי גודל אות:

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

   ספרי עיון    כל הספרים   67, ירושלים, מלחמה

חיפוש מתקדם
חיפוש ספר
()   הסל שלי     
» ספרות מתורגמת
» ספרות מקור
» כל הספרים
» סדרת ענייני דיומא
» סדרת משני עולם
» מדריכים לאובדי עצות
» השקעות וניהול פיננסי
» ספרי ניהול ואסטרטגיה
» יזמות
» יצירתיות
» העשרה בארגון
» ספרי שיווק ומכירות
» סדרת אבא עשיר
» נושאים שונים
» זוגיות ואינטימיות
» יחסים במשפחה
» תזונה נכונה
» לאכול ולרזות
» התמודדות
» בריאות ורפואה
» אל תקחו הכל ללב
» כל הספרים
» סדרת מלודי
» סדרת לולו
» חפשו את המטמון
» ספרים נפרשים
» מוזיקה לפעוטות
» כל הספרים
» עלילות ספיידרוויק
» סדרת ספטימוס היפ
» ילדי המנורה
» יומני הסודי ביותר
» סדרת Glee
» קלמנטיין
» סדרת כנפיים
» שרלוק הולמס
» יצורים יפהפיים
» נחל שלדים
» הצרות של אולי וג'קפיץ
» טרילוגיית וונדלה
» כל הספרים
» סודות הלוחשת
» ברליץ מדריכי כיס
» ברליץ צעד אחר צעד
» מתנה לכל עת
» מילים על ...
» הדרך אל האושר
» מילים שיוצאות מן הלב
» הסדרה של בראדלי
» קסם - ספרי צביעה
» כל הספרים
» ספרי אבא עשיר
» יועצי אבא עשיר
הוצאת מטר בפייסבוק

   

   על הספר   על המחבר   פרטים נוספים   חדר קריאה  שתפו ספר זה עם החבריםהדפסה ידידותית לסיווג הספרים  בקטלוגחזרה לדף הקודם
תמונה מוגדלת ופרטים נוספים

מחיר קטלוגי: 138.00 ש"ח
המחיר באתר: 96.6 ש"ח

./covers/2082_120.jpg2082

67, ירושלים, מלחמה

67, ירושלים, מלחמה


96.6
הוסף לעגלה

ספרים -   לתשלום
הוספה לסל הקניות
סל הקניות שלי

67, ירושלים, מלחמה | גדעון אביטל-אפשטיין

על המרפסת במשכנות שאננים, ירושלים
יום ירושלים, כ״ח באייר תשע״ז,
24 במאי 2017 - מול חומת העיר העתיקה


שעת בוקר. אור וצל אינם נמהלים בסמטאות משכנות שאננים. שמש חמימה מטפסת מעל צריח כנסיית דורמיציון והר המשחית שבעורפה, ומצניחה קרניים צפופות לתוך משעול ימין משה המוביל מטחנת הקמח מזרחה לעבר בריכת הסולטן שבגיא בן הינום. קירות האבן מטילים צל צונן. גנן עברי שותל פרחי בָּשׂמת בערוגות זעירות.

כיכר טחנת הקמח מוצפת ריחות יסמין ואחירותֶם. מתקבצות בה חבורות של צעירים, בנים בנפרד בכיפות סרוגות ובנות בנפרד בחצאיות מתחת לקו הברך, ולכולם חולצות חג לבנות - יום ירושלים. בני נוער משתתפי מסע ״תגלית״ ניצבים ליד אנדרטה לחללי חטיבת ירושלים ב־ 1967 , ומתפעלים באנגלית מהסבר על מה שהיה כאן ב־ 1948 .

ממול הר ציון, ומצפון לו - מ״עמדת הפינה״ והלאה - בנויה לתלפיות חומת העיר העתיקה. הרחק במזרח ניתן להבחין בגדר ההפרדה, על גבול המדבר. בדרום מזהה העין את הכנסייה הסקוטית ובית ההארחה סנט אנדרוז, מעבר להם ניצבת שכונת אבו תור, ובהמשך ארמון הנציב שמעליו מתנוסס דגל האו״ם ולצדו בולטות אנטנות דקיקות. מצפון מזדקר מגדל דוד מעל מצודת ציון ושער יפו, והלאה משם בוהקים צריחי הרובע הנוצרי ומולם מנזר נוטרדאם. מצפון־ מערב לשכונה הקסומה ניצב במלוא הדרו מלון המלך דוד.

צוותים טכניים משלימים את ההכנות למופע אור־קולי על חומות העיר העתיקה. חבורה של נגני כלי קשת וקלרינט ואבוב וקרן, אורחי מרכז המוזיקה של משכנות שאננים שיִיסד הכנר אייזק שטרן, מבצעים תחת עץ רענן חזרה מאולתרת לקראת קונצרט שייערך בערב באולם ימק״א, כמה מאות מטרים מכאן. פעמוני כנסיות מבשרים על השעה המדויקת: 11:00 .

הרמקולים בצריחי המסגדים שותקים בינתיים, שעתם תגיע בהמשך. צופרי משטרה קורעים את האוויר ביללות עצבניות. שיירת ראש הממשלה חוצה את ירושלים בדרכה לאירוע כלשהו. בשעה זו לוחמי גדוד 66 בחטיבת הצנחנים פוקדים את קברי חבריהם באזור ד׳ ובאזור ב׳ בבית העלמין הצבאי בהר הרצל.

ב־ 17:00 יקיימו הצנחנים של 1967 , כבכל שנה, עצרות זיכרון ליד האנדרטות היחידתיות: גדוד 28 בדרך שכם מול הקונסוליה האמריקנית, גדוד 71 ליד מסגד שייח׳ ג׳ראח וגדוד 66 בגבעת התחמושת. לוחמי סיירת 75 ולימים גדוד הסיור 582 מקיימים טקס זיכרון ליד האנדרטה מול גת שמנים.

לוחמי גדוד 163 בחטיבת ירושלים התכנסו ביום הזיכרון לפני שלושה שבועות ברחוב המפקד, על שם מיכה פייקס, באבו תור. לוחמי גדוד 68 בחטיבה התקבצו ליד האנדרטה ביער השלום, למרגלות ארמון הנציב. עבורם - מלחמת יום הכיפורים במעוזי תעלת סואץ היא האירוע המכונן לחיים ולמתים.

הסיירת הירושלמית מתייחדת מדי שנה עם חלליה ב״פעמון״. יחידות חטיבה 10 שובצו מחדש אחרי מלחמת ששת הימים ולכן נפרמו קצת הקשרים, אבל גדוד 95 ממשיך להתכנס מדי שנה ליד נחשון, וב־ 2017 , לרגל 50 שנה למלחמה, העתיק את מקומה של עצרת הזיכרון להר אדר.

אתמול, לרגל יובל למלחמה בירושלים, התקיימו סיורים בנתיבי הקרבות ובהמשך נערך מסדר חגיגי ברחבת הכותל. היום נכנס לתוקפו חוק גבעת התחמושת ושמו הרשמי: ״חוק המרכז למורשת מלחמת ששת הימים, שחרור ירושלים ואיחודה״. אחר הצהריים יתקיים מצעד הדגלים של

הציונות הדתית סביב חומות העיר ודרך הרובע המוסלמי בעיר העתיקה עד הכותל. בערב יתקיים טקס ממלכתי בגבעת התחמושת לציון 50 שנה לאיחוד ירושלים. כאן על המרפסת במשכנות שאננים אי־אפשר להבחין בכך שירושלים היא עיר יקרה ותושביה עניים.

כאן על המרפסת במשכנות שאננים אי־אפשר להבחין במשטמה השוררת בין תושביה היהודים והערבים של ירושלים. המרפסת במשכנות שאננים רחוקה חמש מאות שנה מן הפַּשׂקווילים של מאה שערים בגנות הגיוס לצה״ל. כאן, על המרפסת במשכנות שאננים אי־אפשר להתרשם מן המציאות הדמוגרפית בעיר: מתוך 880 אלף נפש (פי שניים מתל אביב) כ־ 330 אלף הם ערבים (37.5%). מבין היהודים בעיר (כ־ 550 אלף נפש) כשליש חרדים, כ־ 45% דתיים ומסורתיים וכ־ 22% - חילוניים.

יום שישי, י״ב חשוון תרנ״ט, 28 באוקטובר 1898 - תאודור הרצל מול מגדל דוד
משכנות שאננים - שכונה עברית ראשונה מחוץ לחומות העיר העתיקה, הוקמה ב־ 1860 ביוזמת משה מונטיפיורי ובזכות ממונו של יהודה טורא, יהודי אמריקני. באותה שנה בבודפשט, נולד תאודור הרצל, חוזה המדינה. ב־ 1898 , שלוש שנים אחרי שנבט בראשו הרעיון הציוני, שנתיים אחרי שכתב את מדינת היהודים ושנה אחרי הקונגרס הציוני הראשון בבָּזל, הגיע הרצל לביקור עבודה בארץ־ישראל.

בעקבות סיוריו במושבות יהודה - ראשון לציון, רחובות ונס ציונה - שכללו קבלות פנים מרגשות עם לחם, מלח ופנטזיה שערכו לכבודו 20 פרשים עבריים, הרצל, חולה, מותש ונרגש, הגיע ב־ 28 באוקטובר למקווה ישראל והתייצב בראש מארחיו למפגש היכרות קצרצר עם וילהלם השני, קיסר גרמניה. הקיסר לא הואיל לרדת מגב הסוס. ב־ 2 בנובמבר הרצל נועד לפגישה קצרה עם הקיסר במחנהו בירושלים.

כותב הרצל ביומנו: ״בחום אימים נסענו ברכבת לירושלים [...] הישיבה בתא הצר היתה עינוי של ממש [...] בגלל האיחור ביציאת הרכבת, התקדמנו אל תוך השבת [...] ירושלים העטויה דוק של ירח וקווי הרקיע המופלאים שלה, עשו עלי רושם עז. נהדרת בבואתה של מצודת ציון, של מגדל דוד [...] גם עכשיו, בעזובתה, עדיין היא עיר יפה, ואם נבוא לכאן, היא יכולה לשוב להיות אחת הערים היפות בעולם [...] המשקעים המעופשים של אלפיים שנות אכזריות, חוסר סובלנות וזוהמה רובצים ברחובות המצחינים. אותו האיש, החוזה החביב מנצרת, שנכח כאן כל הזמן הזה, רק תרם להרבות את השנאה [...] אם נקבל אי־פעם את ירושלים, ואם עוד יהיה בידי לחולל דבר־מה, אנקה אותה תחילה. כל מה שאינו קדוש - אפנה [...] ומתוך שמירה ככל האפשר על סגנון הבנייה הישן, אקים מסביב למקומות הקדושים, עיר חדשה, נוחה ומאוּוררת.״

תאודור הרצל יוצא למסע בעיר: ״היינו בכותל המערבי. מיאנה לרחוש בלבי התרגשות עמוקה, בגלל הקבצנות המכוערת, העלובה [...] מרתק הוא המראה דרך חרכי הירי הזנוחים של העיר העטויה אדי ערב של שקיעה. קודם הלכנו דרך וִיה־דולורוזה, כי הרי אין זה מקום שיהודים אמורים לעבור בו [...] ידידי הניאו אותי מלעבור את מפתן כנסיית הקבר הקדוש. אסור גם לדרוך במסגד עומר בהר הבית, מחמת חרם של הרבנים [...] כל כך הרבה אמונות תפלות וקנאות מכל עבר [...] אחר הצהריים היינו על הר הזיתים. מראות גדולים. מה שאפשר לעשות מן הנוף הזה, עיר כמו רומא [...] את העיר העתיקה על שרידיה הקדושים, הייתי אוצר כבתוך כמוסה.״

מחקר נולד
על המרפסת במשכנות שאננים צף מחדש סיפור לידתו של הספר. ביום מושלג בפברואר 2015 התייצבנו, ענת ואני, לסעודת ערב מוקדמת אצל שיה ויגאל בביתם במושב שורש, יחד עם אסתי ואמנון נויבך.

על השולחן פיצוחים, ניגובים וקינוחים, כולם תוצרת אבו גוש. את יגאל טמיר הכרתי בתחילת שנות ה־ 90 כלקוח בתחום תשתיות מים במשרד עורכי דין אביטל דרומי ושות׳. את אמנון פגשתי בחטף בשנים 1985-1984 במהלך הכנת תוכנית הייצוב הכלכלית, כששימש יועץ כלכלי לראש הממשלה, שמעון פרס, ואני עבדתי כיועצו של שר התקשורת, אמנון רובינשטיין.

על יין חם עם קינמון וציפורן, מול נוף מהפנט של שקיעת ארגמן בפרוזדור ירושלים ובמבואות הבירה, ועל רקע תמהיל של עלילות גבורה ושאלות מההפטרה לגבי גבעת התחמושת, הביעו יגאל ואמנון משאלה: ״תכתוב את סיפור המלחמה שלנו בירושלים.״ ״את מי זה מעניין,״ הקשיתי, בניסיון להדוף את הבקשה. והם, בלי להיעלב כלל, השיבו פה־אחד - אותנו.

יגאל מתעקש להסביר: ״ביום שלישי, 6 ביוני 1967 , לקראת הצהריים, אני בקושי בן 20 וחצי. רוב חברי על גבעת התחמושת בני מחזורים קרובים. עשרות מאיתנו נשארו מאז באותו גיל, מתים וחיים, ואף על פי כן התבגרתי באותו לילה בכמה שנים. מה הבנו אז על החיים? כמעט כלום; אבל חשבנו שאנחנו יודעים הכול.

הסתכלתי מסביבי. היינו שם, על הרגליים, 30-20 חבר׳ה, לא יותר. אני זוכר את הרגע הזה בתור ספירת מלאי. איש לא העלה על דל שפתיו את השאלה המתבקשת: ׳למה?׳״

באותם ימים עבדתי כמרצה בסמינר הקיבוצים, השלמתי את הספר פלא פה נס ונערכתי לכתיבת רומן היסטורי על קורות משפחה יהודית המתפרשׂ על פני אלף שנים, מגירונה וברצלונה של המאה ה־ 11 דרך גרמניה של ימי הביניים והעת החדשה ועד ימינו, במאה ה־ 21 .

ההצעה לזנוח הכול ולהתמסר למחקר על אודות המלחמה בירושלים בששת הימים לא הלהיבה אותי. ביקשתי שהות להרהר בדבר ובכל מקרה הצגתי במקום חמישה תנאי סף: חופש אקדמי מלא; מחקר המערכה כולה, על כל הגורמים שנטלו בה חלק; הצבת המלחמה בירושלים בקונטקסט היסטורי: צבאי, מדיני וחברתי; מתן תשומת לב לפנים האנושיות של המלחמה לצד בירור כל תיעוד אפשרי מהימים ההם; השגת מימון לפרויקט.

לימים נודע לי, כי במרוצת 20 השנים האחרונות עלה מעת לעת בקרב קומץ צנחנים ותיקים בהובלת אריק אכמון, קמ״ן החטיבה במלחמת ששת הימים, רצון לקיים מחקר יסודי על חלקה של החטיבה במערכה על ירושלים. אכמון טיפל בעבר בנושאי חינוך בעמותה למורשת הצנחנים, ונוכח בחילוקי דעות ובגרסאות סותרות לגבי מהלכיה של חטיבה 55 . כך נולדה המחשבה כי דרוש מחקר אקדמי לבירור קורות המלחמה ונסיבותיה.

דחיפה נוספת למחקר נוצרה נוכח טרוניה מצד גורמים כאלה ואחרים כי מורשת המלחמה בירושלים מקפחת יחידות שנטלו בה חלק. מכל מקום, ניסיונות בעבר לקדם מחקר היסטורי על אודות מלחמת הצנחנים בירושלים לא הגיעו לכלל מימוש. ב־ 2012 נערך, ביוזמתו של יגאל טמיר, מפגש מרגש של לוחמים ומפקדים ישראלים מיחידות שונות עם עשרה קצינים ירדנים, שנלחמו אלה מול אלה בירושלים רבתי ב־ 1967.

״אנחנו צבא מקצועי״, סיפר גנרל ירדני, ״נלחמנו בכם בעוז לפי הפקודות, וכשהמלך החליט - תמכנו כולנו בשלום״. בטקס משותף קרא קצין אורח, גנרל אבו־ראשיד, את שמות חללי המלחמה בירושלים בצבא ירדן, ודורון מור קרא את שמות חיילי צה״ל שנפלו במערכה על גבעת התחמושת. 104 חיילים איבד גדוד 2 בחטיבת חי״ר 3 הירדנית ו־ 182 לוחמי צה״ל נפלו במערכה על ירושלים רבתי. בקהל ישבו בדממה בני משפחות שכולות: הורים, אלמנות, אחיות ואחים, בנות ובנים. שֵׁם התחבר לשֵׁם, זיכרון נארג בזיכרון, מנצח ומנוצח נצמדו לחיבוק אבירי של פיוס. חיים גורי, משורר ומ״פ בחטיבת ירושלים, קרא את שירו ״הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה ארוכה״ והשיר תורגם בַּמקום לערבית, שורה בשורה, מילה במילה.

במהלך שיחות וסיורים בשטח נוכחו דורון מור וגבי מגל - סמג״ד 66 ומ״פ א׳ בגדוד במלחמת ששת הימים - כמו משתתפים אחרים, כי סיפור המלחמה חסר כליל את הצד הירדני. בנוסף, בין ותיקי הכוחות הלוחמים בירושלים צפו מחלוקות פנימיות והועלו, במפורש או במרומז, טענות שונות הן לגבי הקרב בשדה המערכה, הן לגבי הקרב על הזיכרון.

על רקע זה פנו דורון מור, לימים גיאולוג ומנהל מחוז צפון במשרד החינוך וגבי מגל, לימים מפקד הנח״ל, אל מנחם לנדאו, יושב ראש עמותת גבעת התחמושת ואל כתרי מעוז, מנכ״ל העמותה ומנהל אתר ההנצחה, בהצעה לפיה תיזום העמותה מחקר אקדמי-מקצועי, שיקיף את הלחימה בירושלים בהשתתפות חטיבות 10 , 16 ו־ 55 , חיל האוויר, כוחות נוספים והצד הירדני. בשלב זה נכנסו לתמונה יגאל טמיר ואמנון נויבך, שקיבלו על עצמם אחריות להביא לכך שהפרויקט אכן יֵצא לדרך.

לוחמי גדוד 66 הגדילו לעשות והעלו תרומות למימון המחקר. בטרם נפלה החלטה ביקשתי לשמוע בעצתם של ידידים אם לקבל עלי את המשימה. דב תמרי, גדליה גל, יואב גלבר, יוסי אסף ויונתן בשיא. כל אחד מהם, בטיעוניו ובסגנונו, המליץ להתרחק מן העניין פן יבולע לי. המוטיב המרכזי שנשזר בדברים: אין טעם לכתוב על מלחמה בעודה באיבה, שהרי מלחמות היהודים לגבי המערכה בירושלים עדיין בעיצומן. על כך לא ידעתי אז מאומה.

ואולם, ככל שקראתי ושמעתי ולמדתי על המערכה גברה סקרנותי, האתגר המקצועי תפח, ולשמחתי או לדאבוני כל בקשותי נענו. לחבורת היזמים - דורון, גבי, אמנון ויגאל - הצטרף עוזי עילם, מג״ד 71 ולימים ראש מפא״ת ומנכ״ל הוועדה לאנרגיה אטומית, והמחקר יצא לדרך על פי הזמנתה ובברכתה של עמותת גבעת התחמושת. בהמשך הדרך הצטרפו לליווי הפרויקט מנחם לנדאו וכתרי מעוז, צביקה דהב, גדליה גל, יוסי לנגוצקי, יעקב טרוסטלר, חגי מן, נחום ברוכי, יוסי אסף ורן חכים. כך הפך הפרויקט ל״נכס״ של הלוחמים כולם.

במבט לאחור ניתן לזהות אי־נחת ואומץ לב כמכנה משותף לעמדותיהם של מכונני המחקר, אשר הוביל לכתיבת הספר. אי־נחת בהעדר היסטוריוגרפיה של המערכה על ירושלים במלחמת ששת הימים; אי־נחת נוכח טענות בדבר כיבוש המורשת על ידי חטיבה 55 שהוסיפה לשמה את התואר: ״משחררי ירושלים וצולחי התעלה״ תוך הדרת יחידות אחרות; אי־נחת נוכח ריבוי הנפגעים במערכה הכבדה; אי־נחת בעטיָן של מחלוקות פנימיות ועניינים שהשתיקה יפה להם בתוך היחידות; אי־נחת בשל המתח שבין סיפור קולקטיבי של גבורה, תושייה וניצחון לבין זיכרון אישי של זוועה, כאב ואובדן.

אומץ לב נדרש כדי להיחלץ מחיקה החמים של המורשת ולהביט לאמת בעיניים, מתוך הבנה שאין אמת מוחלטת שאין עליה עוררין; אומץ לב נדרש כדי להתבונן במציאות במבט שקול וביקורתי שתכליתו אינה לנפץ מיתוסים, להקטין את ההישג הצבאי או לכווץ את תרומתם העצומה של למעלה מרבבת מפקדים ולוחמים; אומץ לב נדרש כדי להכיל מידע ופרשנות שלא תמיד עולים בקנה אחד עם נרטיב מובנה או עם חוויה אישית.

גילויי התנגדות למחקר
המחקר, כבר בראשית דרכו, עורר רתיעה בקרב מפקדים ולוחמים, אמנם לא רבים מדי אך בהחלט בעלי השפעה מחטיבת הצנחנים. הטעמים להסתייגות היו: ״ממילא הכול כבר נאמר ונכתב״; מנגד, מידע חדש ופרשנות ביקורתית עלולים לשבש את המורשת ולפגוע במשפחות שכולות; האלוף נרקיס, המח״טים אמיתי, בן־ארי וגור וכן רבים ממפקדי השדה אינם בחיים, ואינם יכולים להגיב לנאמר לגביהם; אין טעם לפתוח היום פצעים ישנים.

בשיחות שונות גיליתי אמפתיה לטענות הללו ולחשש טבעי ומובן מפני סדקים שעלולים להיגרם לדימוי העצמי. ואולם, לא השתכנעתי שהמחקר מיותר ומסוכן אלא להפך, חיוני וראוי.

בעצם, די קשה להבין התנגדות עקרונית לקיום מחקר היסטורי אודות המערכה בירושלים ב־ 1967 מצד מי שהאמת נר לרגליו, ומי שיקרים ללבו חוסנה של ישראל וגורל חייליה שעשויים למצוא עצמם בעתיד בשדות הקרב.

השתדלתי, לא תמיד בהצלחה, להסביר את המתח הטבוע בין מחקר היסטורי, שיטתי וביקורתי בכלים מקצועיים, לבין זיכרון קולקטיבי ומורשת - מנגנונים חברתיים דינמיים הנאבקים ביניהם בהווה על תמונת עבר למען עתיד מגויס, ובתוכם מיתוסים, נרטיבים, השקפות, אמונות, אינטרסים, משאלות לב, חשבונות קטנים וגדולים ופיסות היסטוריה.

הבטחתי לנסות להגיע למסמכים, עדויות ותחקירים שטרם נחשפו ובמקביל ללקט תגובות מכל גורם רלוונטי אפשרי, ואני מאמין שעמדתי במשימה זו.

לא הסכמתי לקבל את הטענה כאילו לוחמים ובני משפחות שכולות זקוקים להגנה מפני האמת, וכי מישהו מוסמך לקבל החלטות בשמם. התפתחויות בלתי צפויות ותקלות הן לחם חוקה של כל מלחמה, ושאלת המפתח לגביהן נוגעת, קודם כול, ללקחים ולמסקנות שאפשר להפיק מהן. מלבד זאת, מידע הוגן ראוי שיהיה זמין לאזרחי ישראל, הנושאים בנטל המלחמות בעבר, בהווה וכנראה גם בעתיד. ובכל מקרה, לוחמי המערכה בירושלים והנופלים זוכים בספר לכבוד, להערכה ולהוקרה שהם כה ראויים להם.

במהלך הפרויקט, תוך כדי קיום ראיונות וקבלת משוב לגבי מהלכים כאלה ואחרים, התגלו גם איתותי איבה כלפי המחקר כאשר נוצר חשש פן ייחשף פרק בלתי מוכר בעלילה או יועם חלילה זוהרו של פלוני. פה ושם אף נערכו ניסיונות להכתיב לי כיווני מחשבה. תופעה זו של הפעלת לחצים לא באה כהפתעה, והיא נמשכת, בפועל, גם בשעת כתיבת שורות אלה.

ארכיונים, ראיונות, מחקר וספרות
כמתבקש בנסיבות העניין עבודת המחקר בעיקרה התבצעה בארכיון צה״ל. במשימה זו נטלו חלק כמה וכמה עוזרי מחקר ומתנדבים, והיא עלתה יפה בזכות סיוע אדיב ואכפתי מצד אילנה אלון, מנהלת הארכיון, וצוות העובדים במוסד.

חבל שאי־אפשר לשבח כך את ארכיון המדינה הכפוף למדיניות שאינה מעודדת פתיחות מחקרית, אף כי מנהליו ועובדיו מלאי רצון טוב. מנגד, ארכיון יד טבנקין רמת אפעל התגלה כמקור נדיב של מסמכים. מכל מקום, במסגרת הפרויקט נבחנו אלפי מסמכים ונקראו רבבות דפים, ונראה כי חלקם לפחות לא זכו לעיון מעמיק עד כה.

תיעוד פנימי ערוך כהלכה של חטיבה 10 (״הראל״) ומסמכים ועדויות שקובצו מטעם חטיבה 16 (״ירושלים״) היו לי לעזר רב, כמו גם תחקירים שונים שנערכו בשעתם במסגרת חטיבת הצנחנים 55 . מסמכי ארכיון בולטים נוספים שנעשה בהם שימוש מועיל לבירור מהלכי המלחמה בירושלים הם, בין היתר, עדות שגבו מהאלוף נרקיס אברהם איילון (לנץ׳) ומרדכי שריג, ראשי מחלקת היסטוריה, ברמה של חקירה נגדית למופת; פרוטוקולים של דיוני מטכ״ל וקד״מ רמטכ״ל, סגן רמטכ״ל, ראש אג״ם, רמ״ח ורע״ן מבצעים; יומני מבצעים של המטכ״ל ושל פיקוד מרכז; סקירה תקופתית של הרמטכ״ל רבין; סיכום של אמ״ן/מחקר על המערכה מול ירדן ב־ 1967 ; סיכום של מה״ד־היסטוריה מ־ 1972 לגבי המערכה בזירה הירדנית; שיחות עם חיילים בחטיבה 55 שנערכו על ידי נחמן סירקין וישראל הראל; יומן המלחמה של המלך חוסיין.

כ־ 230 ראיונות עומק נערכו במסגרת הפרויקט עם מפקדים, לוחמים, בני משפחות שכולות וקצינים ירדנים. מובן כי התועלת המחקרית מראיונות אחרי חמישה עשורים מוגבלת. לעיתים הזיכרון משובש, לעיתים פרטים מתערבבים ולעיתים משתרבבים לסיפור שיפוצים והשלמות, משאלות לב ושאריות של חשבונות פתוחים. ובכל זאת, ראיונות הם הזדמנות להתרשם במישרין מן הלוחמים שנשאו בנטל המערכה כבני אדם ולא כדמויות בטקסט, לדון בשאלות פתוחות, ללבן סתירות, לשמוע הסברים ולהשלים פרטים חסרים בפאזל שלעולם אינו מושלם.

במהלך הראיונות שנערכו ברחבי הארץ, מדן ועד באר שבע, פגשתי בלוחמים שהזדמן להם, במרוצת השנים, להשמיע את סיפורם עשרות פעמים וכאלה שמעולם לא נשאלו על חלקם במערכה. תופעה בולטת שעלתה בראיונות: מלחמה מזווית ההסתכלות של מפקד ומלחמה מנקודת מבטו של חייל הן כביכול אירועים שונים לחלוטין. השתדלתי לנפות פיקנטריה זולה, טענות לגופו של אדם להבדיל מביקורת לגופו של עניין.

הסתייעתי לא מעט במחקרים שסיפור המערכה בירושלים משולב בהם כחלק מסיפורה של מלחמת ששת הימים בכללותה. לא אוכל למנות כאן את כולם ואציין רק כמה מן הבולטים: ספרו של עמי גלוסקא אשכול תן פקודה!, ספרו של מיכאל אורן, שישה ימים של מלחמה THE SIX DAY WAR מאת ריצ׳רד פרקר, מלחמה בשלוש חזיתות מאת שמעון גולן, סופת האש מאת דוד קמחי ודן בבלי, קובץ מאמרים נחשונים בעריכת חגי גולן ושאול שי, קובץ מאמרים שישה ימים - שלושים שנה בעריכת אשר ססר, קובץ מאמרים מלחמת ששת הימים - קתדרת מפקדים וחוקרים בעריכת בני מיכלסון ואפי מלצר, חוסיין פותח במלחמה בעריכת אפרים קם, החודש הארוך ביותר של מיכאל בר־זוהר וחוסיין עושה שלום מאת משה ז״ק. גם טקסטים חשובים פרי עטם של עיתונאים היו לי לעזר רב וביניהם המלחמה על ירושלים מאת משה נתן, לקראת שעת האפס של שלמה נקדימון, היום תפרוץ מלחמה של איתן הבר, סדין אדום של שמואל שגב, ירושלים לנצח של אלי לנדאו ו־ LIKE DREAMERS מאת יוסי קליין־הלוי.

ולבסוף, מצאתי חומרים מרתקים, לרוב עטורי תהילה ולא אחת שנויים במחלוקת, בספרי ביוגרפיה וזיכרונות על אודות לוי אשכול, משה דיין, ישראל גלילי, אבא אבן, יגאל אלון, יצחק רבין, חיים בר־לב, מאיר עמית, עזר ויצמן, אהרן יריב, עוזי נרקיס, מוטה גור, אורי בן־ארי, חיים הרצוג, גדעון רפאל, שלמה גורן, עוזי עילם, מיכאל קפוסטה ורפי מלכא.

הקרב על הזיכרון
עד היום טרם נערך מחקר מקיף על המערכה בירושלים רבתי במלחמת ששת הימים. אחת הסיבות לכך היא, ודאי, חיוניותם של חומרי ארכיון. לפי הדין בישראל מסמכים הנוגעים לביטחון המדינה וליחסי החוץ שלה נפתחים לעיון הציבור רק בחלוף 50 שנה, והמגבלה על חומרי אמ״ן, המוסד, השב״כ והוועדה לאנרגיה אטומית - 70 שנה. אנשי צבא לשעבר, פוליטיקאים ומקורבים למלכות הצליחו כך או אחרת לשים יד על חומרים מסווגים ולפרסמם, אך אין לראות בכך משום מחקר מדעי נטול פניות.

לרגל 50 שנה למלחמה מתרחש תהליך צפוי של העברת ה״אלונקה״ מהקהילה הזוכרת לקהילת הזיכרון, מידי גיבורי המלחמה, קורבנותיה ובני משפחותיהם, אל המרחב הציבורי, ההיסטוריה, הטקס, המוזיאון וספרי הלימוד.

בחלוף 50 שנה מאז מלחמת ששת הימים, הקרב על הזיכרון ממשיך להתנהל ומעת לעת מתפרץ כמו הר געש לתודעת הציבור הרחב. כמה מקברניטי המערכה על ירושלים - דיין, רבין, נרקיס וגור - דאגו בעוד מועד להנציח בכתובים את חלקם. מפי אחרים נשמעו טרוניות על קיפוח מקומם בהיכל הזיכרון הישראלי. כך, למשל, באחד הכנסים בעקבות המלחמה בהשתתפות מפקדי החטיבות בפיקוד מרכז, מח״ט 10 אורי בן־ארי, ואליעזר אמיתי מח״ט 16 , נשאו דברים כעשר דקות כל אחד ואחריהם הִרצה מוטה גור באריכות יתרה את משנתו. בסיום דבריו לחש בן־ארי על אוזנו של אמיתי, או שמא להפך, ״אנחנו את המלחמה הזו הפסדנו״.

גדוד אחד למשנהו, בין קציני שטח לבין קציני מטה, בין צנחנים ללוחמי החי״ר של ירושלים ואנשי השריון והחרמ״ש של ״הראל״. אנשי חטיבה 4 שנלחמו בלטרון ובמעלה בית חורון, לוחמי פלוגת הטנקים הירושלמית, אנשי סיירת ״דוכיפת״, טייסי חיל האוויר, לוחמי יחידת ״מצוף״ במובלעת הר הצופים - כל אלה, ולא רק הם - משוכנעים כי חלקם בלחימה בירושלים רבתי התכווץ בשגגה או במכוון ונשכח במרוצת השנים.

אין סוף לוויכוחים על אודות קרבות נחוצים ונחוצים פחות, על התקפת יום והתקפת לילה, על הדומה והשונה בכיבוש ה״רדאר״, ה״פעמון״ וגבעת התחמושת, ומי נלחם באויב נחוש יותר, ומי אחראי שנעשה כך ומי אחראי לכך שלא נעשה אחרת, ומי כבש ראשון ומי חסם ראשון ומי ניתק ראשון ומי פרץ ראשון, ומי הגיע ראשון ואיך ולמה ומי נתן את הפקודה ומה נאמר בפקודה ומי לא העביר פקודה ומי עיכב פקודה ומי התעלם ממנה.

רק בשנים האחרונות, על רקע הקמת המוזיאון החדש בגבעת התחמושת ועריכת המחקר שספר זה הוא פריו, גברה ההכלה של ה״אחר״ במערכה, קשייו והישגיו, אם כי נכונות הדדית ללמוד ולהוקיר את עלילותיהן של יחידות אחרות נמצאת רק בראשיתה.

הרעיונות המארגנים של הספר
הספר מציב את המערכה בירושלים בקונטקסט היסטורי, אסטרטגי ותרבותי. האלטרנטיבה, תיאור המלחמה על ״מצע מנותק״, יש לה משמעות מדינית-אידיאולוגית והיא מייצגת תפיסה פוסט־מודרנית, כאילו המלחמה ב־ 1967 ובכללה זירת ירדן, חיה בזכות עצמה במנותק מיחסי ישראל-ערב בעבר, מן המציאות הירושלמית ומן הקשר המיוחד שנוצר במרוצת השנים בין עמאן וירושלים, וכמו נולדה המלחמה מתוך עצמה רק בשל הידרדרות שיצאה משליטה.

לפיכך, סיפור המערכה בירושלים רבתי מתחולל לנגד עיניו של הקורא על רקע ירושלים של ימי המנדט ומלחמת תש״ח, על רקע ירושלים החצויה במשך 19 שנים, על רקע תביעה לבִּנאום ירושלים והפיכתה לבירת ישראל, על רקע ״הבכייה לדורות״ בגין אובדן העיר העתיקה, על רקע מאוויי נפש ותכנונים מבצעיים לגבי ירושלים הערבית והגדה המערבית, על רקע היחסים המיוחדים שנרקמו משנת 1963 ואילך בין ירדן וישראל, על רקע המתח הצבאי בין ישראל לשכנותיה בעקבות ועידות הפסגה הערביות, מפעל ההטיה של מקורות הירדן, סכסוכי קרקעות בגבולות עם סוריה וירדן ועל רקע גל טרור פלסטיני בגיבוי דמשק.

הספר מעניק משקל רב לאדם במלחמה - מארג של דמויות, מעשים, תחושות, הצלחות, כישלונות, בלבול, התרגשות, פחדים, מראות זוועה, כאבים, חברות, תסכול, גאווה, געגוע. הספר מציג פסיפס אנושי של בני 35-20 שנים ב־ 1967 , ברובם המכריע אנשי מילואים שכיום הם בני 85-70 - חברים, משפחות, חוויות ילדות, חלומות, תוכניות אישיות, דור ״האספרסו״, דור ראשון ושני לשואה, דור התקומה, בני קיבוץ ומושב ועיר, צברים, ותיקים ועולים חדשים, חילוניים ושומרי מסורת, מזרחיים ואשכנזים.

הספר נע קדימה ואחורה לסירוגין על ציר הזמן. הוא מייצר לכל אורכו תנועה דו־כיוונית מלמעלה למטה ומלמטה למעלה .(Top down, bottom up) המערכה בירושלים מצטיירת בספר כסדרת חבטות שהוציאו את צבא ירדן משיווי משקל: כיבוש ארמון הנציב, ״הנקניק״ ו״הפעמון״; כיבוש ״הרדאר״, שייח׳ עבד אל־עזיז, חרבת לוזה, תל אל־פול וגבעת המבתר; כיבוש בית ספר לשוטרים וגבעת התחמושת; כיבוש צפון ירושלים בתנועת מלקחיים בדרך שכם ובוואדי ג׳וז, בואכה מוזיאון רוקפלר; וכיבוש דיר אבו תור. רכס אוגוסטה ויקטוריה, הר הזיתים והעיר העתיקה נפלו בידי כוחות צה״ל אחרי שנשבר כוחו של הצבא הירדני.

הלחימה בירושלים רבתי התבססה בעיקרה על קרבות פלוגתיים וגדודיים במקביל שנמשכו, כל אחד מהם, בין שעה לחמש שעות. קשה להצביע על פעולה משולבת בסד״כ חטיבתי, לא כל שכן על מבצע פיקודי. עם זאת, חשוב לציין כי תנועת הכוחות והלחימה התבצעו בשליטת מפקדי החטיבות השונות. אף כי צה״ל במרוצת השנים תכנן ותרגל את כיבוש ירושלים הערבית, הרי שבשעת מבחן נדרשו המטכ״ל ופיקוד מרכז לספק פתרונות של כאן ועכשיו. ״המערכה על ירושלים היתה בנויה בעיקרה מאלתורים,״ כותב עוזי נרקיס בהקדמה לספרו אחת ירושלים. מלחמת ששת הימים בירושלים היא גם, ודאי לא רק, ניצחון מובהק של שיטת ״סמוך״ ו״יהיה בסדר״.

מנקודת מבטו של לוי אשכול, ראש הממשלה
ערב המלחמה הפיקוד העליון של צה״ל העריך כי זירת ירדן קריטית יותר מהסורית במקרה של התלקחות כללית עקב מתקפה של ישראל על מצרים. 3 ב־ 5 ביוני לעת ערב, בישיבה במרתף הכנסת בירושלים המופגזת, דנה הממשלה בין השאר בגורלה של ירושלים. השרים אלון ובגין דחפו לכיבוש העיר המזרחית. בגין, אולי לראשונה בפורום ממשלתי, דיבר על שחרור ולא על כיבוש. שרים אחרים היססו וביקשו לדחות את ההחלטה. שר הפנים, משה־חיים שפירא מנהיג המפד״ל, דיבר על קשיים שייווצרו אם צה״ל יכבוש את העיר העתיקה. ״אני משער שיציעו להפוך את העיר העתיקה לעיר בינלאומית. ואני אישית אינני מתנגד לכך.״ שר הביטחון, דיין, לא הפגין התלהבות יתרה לכיבוש העיר העתיקה, מדווח גלוסקא בספרו. מזכירו של השר, חיים ישראלי, נשלח לדווח לבן־גוריון: ״משה אינו רוצה לכבוש אותה, כי הוא לא רוצה שעליו יהיה להחזיר [את] הכותל המערבי.״ ראש הממשלה אשכול ניסח הצעת פשרה: ״לאור המצב שנוצר בירושלים [...] זו אולי הזדמנות לכבוש את העיר העתיקה.״ בעצם, הוחלט לא להחליט. בדיון מאוחר יותר ב״בור״, כשחיל האוויר הירדני מושמד, כשחטיבת ירושלים השלימה את כיבוש האגף הדרומי של ירושלים, כשחטיבה 10 כבשה את מוצבי הרדאר ושייח׳ עבד אל־עזיז ועושה דרכה אל תל אל־פול, וכשחטיבת הצנחנים 55 משלימה הכנותיה לכיבוש האגף הצפוני של ירושלים, מביע אשכול את עמדתו: ״בגזרה הירדנית אנו הולכים בידיעה מראש שנצטרך לעזוב את ירושלים ואת הגדה המערבית.״ ממשלת ישראל לא קיימה מעולם דיון על מטרות המלחמה, אף לא בשלב שבו היא נראתה בלתי נמנעת. הממשלה הסתפקה בהחלטה אופרטיבית ״לנקוט פעולה צבאית שתביא לשחרור ישראל מטבעת החנק הצבאית ההולכת ומתהדקת סביבה״. המציאות הצבאית בשטח אילצה את הדרג המדיני לקבל החלטות. והנה, לאשכול נדרשה רק יממה כדי להתעשת ולהביא את שאלת יעדיה הצבאיים והמדיניים של המלחמה לדיון בוועדת השרים לענייני ביטחון, וכך אמר: ״... נפתחים אולי אופקים מדיניים לשינוי פני יחסי ישראל-ערב דווקא בתקופה זו [...] עם המצב החדש שנוצר עלינו להרהר בהגדרות חדשות לגבי מגמותינו הביטחוניות והמדיניות [...] לאור תבוסתם של צבאות ערב עלינו לגבש תוכנית שתבטיח את מקומה הראוי של ישראל במזרח התיכון תוך שלום קבע וביטחון בגבולות...״

מנקודת מבטו של משה דיין, שר הביטחון
בכנס ספ״כ שנערך ב־ 29 ביוני 1967 , זמן לא רב לאחר המלחמה, הקריא דיין טקסט שפרסם ב״במחנה״ )שבועון צה״ל( כחודשיים לפני המלחמה, ובו פרשׂ את עיקרי תפיסתו הביטחונית: ״הצבא הישראלי אמנם נקרא ׳צבא הגנה׳, אולם הוא, במובן הצבאי החיובי של המושג, צבא אגרסיבי, בתפיסתו הטקטית ובעיקר ברוחו [...] התקפה, פריצה לחפירות האויב, כיבוש משלטיו והסתערות על יחידותיו, אי־אפשר לעשות ללא רוח קרב נועזת. יתר על כן, בהתקפות, בעיקר של יחידות קטנות מחלקות ופלוגות - המפקד חייב להיות גם מנהיג, קטר הסוחף עמו את אנשיו [...] גם ההיערכות המחשבתית השוררת בצבא הִנה התקפית [...] גבולותיה של ישראל [...] ואופי השטח מעודדים טקטיקה אופנסיבית ונותנים דרור למחשבות על פרצות לשטח האויב, פעולות עיקוף וחדירות עמוקות. אך הסיבה המכרעת למגמה זו אינה נעוצה בגורמים פיזיים, קרקע וציוד, אלא באופיָם של המפקדים. )כל השאר( הוא רק תירוץ טכני שבא להגשים את המשאלות שבלב הדור הצעיר של מפקדים־נערים, חדורי אמונה בכוח הישראלי וצמאי מרחב ותנופה לפעילותם.״

מנקודת מבטו של עוזי נרקיס, אלוף פיקוד המרכז
נרקיס, בתפקידיו כרמ״ח מבצעים וכסגן ראש אמ״ן בשלהי שנות ה־ 50 , היה שותף לדיונים רבים בדבר תורת הביטחון של ישראל, יעדים ועדיפויות. בספרו אחת ירושלים (1993) הוא כותב, ״אין אני בן חורין לגלות, גם אחרי שנים כה רבות, את תוכן הדיונים, שנושאם לא חדל מלהעסיק את הפיקוד הבכיר של צה״ל - עד אשר התגבשה הקונספציה שבאה לידי ביטוי ברור כל כך במלחמת ששת הימים. עניין שהִרבה להעסיקנו אז היתה השאלה, את מי מאויבי ישראל חייב צה״ל להכות ראשונה [...] היה ברור שצה״ל אינו יכול לקוות ל׳לוקסוס׳ של לחימה בחזית אחת בלבד [...] תיאורטית מצרים היתה הראשונה הראויה ל׳כבוד׳ זה [...] אך ככל שהפכתי בנושא זה לא יכולתי להימנע ממסקנה הפוכה [...] ניצחון על מצרים, כולל כיבוש סיני, לא יביא לנו אלא רווחה זמנית. הצבא המצרי ישוקם ואת סיני ניאלץ להחזיר. לעומת זאת, הבסת הצבא הירדני תסיר את האיום הישיר מעל ירושלים ותל אביב, תאפשר לנו לייצב קו הגנה על הירדן [...] ועיקר העיקרים - לנו זכות היסטורית על יהודה ושומרון, ובזכותה, האמנתי, יינתן לנו להחזיק בהן, אלא שהסיכום היה שונה [...] שיקולים שונים לאו דווקא אופרטיביים, הם שהביאו לעמדה רכה כלפי ירדן...״

לימים עלתה במטכ״ל השאלה מה יקרה אם תקרוס הממלכה ההאשמית או ייכנסו לתחומה צבאות זרים. נדונו דרכי תגובה אפשריות, מניצול הזדמנות לחבירה להר הצופים ועד כיבוש הגדה המערבית כולה. ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, הכריע בעד המתווה הצנוע יותר, ואף על פי כן התפתחה והוכנה תוכנית שאפתנית בהרבה.

כשנפלה ההחלטה, החלה מחלקת מבצעים לתכנן את ביצועה, ואז התעוררו השאלות: יצירת רצף טריטוריאלי להר הצופים - כיצד? ההיגיון אמר בדרך הקצרה ביותר, כלומר דרך שייח׳ ג׳ראח, ואולם כבר אז היתה שכונה זו ובית הספר לשוטרים שלידה מבוצרים ביותר. האם לא מוטב היה לעקוף אותם? ואם נפרוץ דרך שייח׳ ג׳ראח או בפעולת איגוף, מי יערוב לנו שהצבא הירדני ביתר חלקי ירושלים יחזה בפעולה בלי להתערב? התעורר (אפוא) צורך לתכנן פעולת מנע וריתוק בקטעים אחרים של גזרת ירושלים.

״[...] כך הוכנה תוכנית בת שלושה שלבים: שלב ראשון - הבקעה להר הצופים דרך מעבר מנדלבאום, שייח׳ ג׳ראח ובית ספר לשוטרים, והבטחת המסדרון שייווצר; שלב שני - הרחבת המסדרון לעבר שועפת ובו זמנית כיבוש אבו תור מעברה הדרומי של העיר העתיקה; שלב שלישי - כיבוש העיר העתיקה עצמה. שני השלבים הראשונים תוכננו לפרטים ואף הוקצו להם כוחות )סדירים, ג״א(; לא נעשה כל תכנון לגבי השלב השלישי. לא נקבע אפילו באיזה מן השערים יפרצו כוחותינו.״ כך הופכת חבירה להר הצופים בעקבות התגרות ירדנית או משבר בממלכה להזדמנות לכיבוש העיר העתיקה ו״תיקון״ ״הבכייה לדורות״.

שאלות מפתח
במסגרת המחקר אודות המערכה בירושלים רבתי במלחמת ששת הימים, ניסיתי להתמודד עם סדרה של שאלות מפתח, בהן: + מדוע, בעצם, פרצה מלחמת ששת הימים וכיצד התגלגלה לזירת ירדן?
+ אילו גורמים, אם בכלל, רצו במלחמה, כפי שהתפתחה
   והתנהלה בפועל או במתכונת אחרת?
+ האם במהלך ימי הכוננות ניתן היה למנוע את המלחמה?
+ אילו מטרות הציבה לעצמה ישראל לפני המלחמה
   וכיצד הגדירה אותן בעקבותיה, בדגש על זירת ירדן?
+ מה הפך את המלחמה עם ירדן לבלתי נמנעת?
+ אילו רעיונות, דאגות ומאוויים הִנחו את המלך חוסיין לקראת המלחמה?
+ האם ישראל הזהירה את ירדן לבל תתערב בעימות
   בשלב שהאזהרה היתה אפקטיבית?
+ כיצד התמודדו הדרג המדיני והמטכ״ל בשאלות הנוגעות
   ללחימה בירושלים רבתי וכיצד פעל הממשק ביניהם?
+ כיצד פעל פיקוד מרכז בהובלת המערכה בירושלים רבתי?
+ מה חלקן של היחידות השונות שנטלו חלק במערכה על ירושלים רבתי?
+ איזה מודיעין נאסף לקראת המלחמה ומה מן המידע
   הגיע אל החטיבות, הגדודים והפלוגות?
+ מדוע לא בוצעה חבירה להר הצופים?
+ אילו חלקים מן התוכניות שהוכנו מראש לכיבוש ירושלים
   מומשו, והיכן נדרשו אלתורים?
+ איזה שיתוף פעולה התקיים בין היחידות השונות במערכה על
   ירושלים רבתי, בדגש על ״מעבר חטיבה דרך חטיבה״, גבולות גזרה וסיוע הדדי?
+ כיצד נותקה ירושלים הערבית משאר חלקי הגדה המערבית?
+ איך נלחמו היחידות הירדניות ומה גרם לקריסתו של צבא הממלכה?
+ מהו סוד ההכרעה המהירה של צה״ל במערכה על ירושלים רבתי?

אחרית דבר

התצלומים לוקטו ממקורות שונים לרבות לשכת העיתונות הממשלתית, "במחנה", ארכיון צה"ל, אלבום "מערכות", חוברות של היחידות הלוחמות, וכן מאוספי לוחמים שהשתתפו בלחימה.

כמה תמונות צולמו במהלך שחזור קרבות. אנו מתנצלים מראש על כך שלא עלה בידינו לאתר את שמות כל הצלמים שתמונותיהם מופיעות בספר. כל מידע שיתקבל בעתיד יעודכן במהדורות הבאות. תודה רבה לכל הצלמים והמוסדות שהעמידו לרשותנו תמונות. את ההערות - הפניות למקורות - שמספריהן מופיעים בטקסט, וכן את הנספחים, ניתן
למצוא באתר האינטרנט של גבעת התחמושת: www.g-h.org.il.

דף הבית | חדשים במטר | רכישת ספרים | על ההוצאה | הגשת כתבי יד | יצירת קשר | תנאי השימוש באתר
© כל הזכויות שמורות: מטר הוצאה לאור בע"מ, הוצאת מטר 2006 | על ידי סמיוטיקה