להמשיך בקניות
  סה"כ ספרים בסל הקניות:       סה"כ לתשלום ללא דמי משלוח:      

   

 שינוי גודל אות:

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

   סיפורת    ספרות מקור   בולענים

חיפוש מתקדם
חיפוש ספר
()   הסל שלי     
» ספרות מתורגמת
» ספרות מקור
» כל הספרים
» סדרת ענייני דיומא
» סדרת משני עולם
» מדריכים לאובדי עצות
» השקעות וניהול פיננסי
» ספרי ניהול ואסטרטגיה
» יזמות
» יצירתיות
» העשרה בארגון
» ספרי שיווק ומכירות
» סדרת אבא עשיר
» נושאים שונים
» זוגיות ואינטימיות
» יחסים במשפחה
» תזונה נכונה
» לאכול ולרזות
» התמודדות
» בריאות ורפואה
» אל תקחו הכל ללב
» כל הספרים
» סדרת מלודי
» סדרת לולו
» חפשו את המטמון
» ספרים נפרשים
» מוזיקה לפעוטות
» כל הספרים
» עלילות ספיידרוויק
» סדרת ספטימוס היפ
» ילדי המנורה
» יומני הסודי ביותר
» סדרת Glee
» קלמנטיין
» סדרת כנפיים
» שרלוק הולמס
» יצורים יפהפיים
» נחל שלדים
» הצרות של אולי וג'קפיץ
» טרילוגיית וונדלה
» כל הספרים
» סודות הלוחשת
» ברליץ מדריכי כיס
» ברליץ צעד אחר צעד
» מתנה לכל עת
» מילים על ...
» הדרך אל האושר
» מילים שיוצאות מן הלב
» הסדרה של בראדלי
» קסם - ספרי צביעה
» כל הספרים
» ספרי אבא עשיר
» יועצי אבא עשיר
הוצאת מטר בפייסבוק

   

   על הספר   על המחבר   פרטים נוספים   חדר קריאה  שתפו ספר זה עם החבריםהדפסה ידידותית לסיווג הספרים  בקטלוגחזרה לדף הקודם
תמונה מוגדלת ופרטים נוספים

מחיר קטלוגי: 95.00 ש"ח
המחיר באתר: 57.00 ש"ח

./covers/2077_120.jpg2077

בולענים

בולענים


57.00
הוסף לעגלה

ספרים -   לתשלום
הוספה לסל הקניות
סל הקניות שלי

בולענים | יאיר הראל

משלוח 1

לבְני
כבר הייתי צריך למות. מַתִי החמיץ את ההזדמנות ביום הולדתי השבעים וחמישה, על פי הלוח העברי, כך שנגזר עליו לחכות לה בספִירה הרגילה.

זהו זמן שאוּל.
אם אעבור מן החיים בדיוק ביום הזה, כך נקבע בהסכם שערכנו לפני שנים, יעבור לידיו סכום הקרן שפתחתי במעמד עורך הדין זעירא. כשיתייצב מַתִי לפני יורשו של זעירא במשרד זעירא ובניו, יוציא בנו היחיד את ההסכם מן הכספת הישנה, יקרא את השורות הספורות, יאמת את זהותו של האיש המבוגר העומד לפניו, ויבדוק אם הוצא לפועל התנאי היחיד בהסכם - תאריך פטירתי ככתוב: "ביום מלאת למרשי 75 (שבעים וחמש) שנים."

אם נאמנה על זעירא הבן מורשתו של המשרד בעסקים עם אבי ואיתי, הרי שלא ישאל שאלות טרם הזמן או אחריו. באותו אופן, אם יעלה חשד כלשהו שהנושא כולו הוא בבחינת התערבות לא כשרה, לא ירחרח זעירא הבן אחר טביעות של עשן על ידיו של מתי בטרם יעביר אליו את סכום הקרן, שהרי לפי אותו הסכם גם הוא מרשו.

אני מניח שהשנים שעברו העמידו בידיו של שותפי להסכם די זמן לתכנן את סילוקי מן העולם בדרך שתפטור אותו מכל קשר לעניין. כך או אחרת, ימים אחדים לאחר מכן יגיע למשרדו של זעירא מכתב בכתב ידי, מכתב פרידה מן העולם המבהיר שאני הוא האחראי למותי. את המכתב הפקדתי בידיו של מתי, על פי דרישתו, כדי שישלח אותו בבוא הזמן מן המקום שבו אֶמָצֵא במותי, מן הסתם, מכאן. מחדרי המסויד לבן באכסניית הרָ'תָמים.

מכיוון שאין לשנות את ההסכם אלא אם יתייצבו שני הצדדים, מרצונם, הרי שאם לא יתמלא התנאי שמקיים אותו ולא אמות ביום הזה, ובו בלבד, ימשיכו כספי הקרן להצטבר, בחיינו או במותנו, בתוך בועה וירטואלית בחשבון הבנק, ובהיעדר דורש או אצבע מקלידה תועה, תמשיך הבועה הזו להתנפח ולרכוב על זרם האלקטרונים שלה לנצח, כמו תשדורת לחלל בחיפוש אחר חיים בעולמות אחרים.

"בידַי נתונה רק דרך אחת לבטל את ההסכם," אמרתי למתי לפני שנפרדנו.

הוא הביט סביבו, מצחו נחרש בשוּרוֹת, חיפש בדאגה את מה שנעלם מעיניו.

"מרגע זה," אמרתי ופרצתי בצחוק, "אתה קיבלת את חיי כפיקדון, ואני קיבלתי רישיון להשכים ולהורגך. כך שכדאי לך אמנם לשמור על חיי, אבל לא פחות, לתפוס מרחק ממני."

איש מאיתנו לא עמד על ההפרש שבין התאריכים, אי־אז בזמן חתימת החוזה, והרווח בזמן הוא שלי, רווח מן הסתם. ייתכן שהימים הללו הוטמנו כמו מעצמם - חסד גנוב - כדי שלאורך השנים אפטור עצמי מניסיונות לתפוס אינספור שרשראות של סיבות המתבדרות ברוח וכך, בבוא הזמן, כלומר עכשיו, אוכל לשזור את השרשרת האחת שהולידה את התוכנית הזו ולעגון אותה לכאן - חדר מסויד לבן במלון האחרון - מקום מנוחתן הנכונה של כל הסיבות. פקיד הקבלה הוציא מפתח מכוורת התאים שמאחורי הדלפק, והוביל אותי לחדר בעצמו.

זה המקום שנבחר - אכסניית הר'תמים שעל גבול המדבר - בחירה של סוף שלא תפתיע איש, ודאי שלא את מַתִי הקורא את עקבותי. קרוב לוודאי שהוא יופיע; מכל מקום לא יידרש להסתיר את הפנים (אלוהים יודע איך הוא נראה עכשיו) בין הצללים, כשאחזור מארוחת בוקר או מבילוי של ערב. אפשר, אם ארצה ואם הוא יתרצה, שנדון באפשרות לארכה כלשהי. כך או אחרת אי־אפשר לבטל את מה שנחתם.

פקיד הקבלה העיף בי מבט, "אין מזוודות," ענה לשאלה שלא שאל, ופתח את הדלת. הוא הצביע על שתי המיטות - האחת מוצעת והשנייה סתורה - מופרדות על ידי שידה. "אתה יכול לחבר אותן בשעת הצורך," הוסיף וקרץ בשובבות מעושה. הוא הצביע על החלון שווילון תחרה היה תלוי עליו, מוסט לשני צדדיו וקשור בסרט תכלכל, כמו מצויר בתוך מסגרתו, ניגש אליו ופתח אותו לרווחה.

נראה שעשה זאת בדרך השגרה, והתכוון להראות לי את מה שנשקף ממנו כדי להצדיק את מחירו של ה"חדר עם נוף", שאינו אלא סמטה צרה החוצצת בינו לבין החלון הניבט מהבניין ממול. ואולי רצה להראות לי את אדנית הגרניום התלויה מתחתיו. פרח בודד רטט לרגע ברוח שכלא דייר החדר שאת מקומו עמדתי לתפוס, עד שיחזור. משהתייצבה תמונת החלון, שמעתי את האיש אומר: "יש כאן שולחן קטן, לכתיבה, מול הנוף." הדברים שהציג בפני נהפכו בהרף עין לדברים שרציתי לראות, כאילו שנינו הסכמנו מראש על נקודות השכנוע בדו־שיח השגור הזה. אמרתי שזה בסדר, ושאני נשאר עד שהדייר יחזור. שלפתי שטר צנוע מכיס החירום שעל מותני, והבטחתי לחזור מיד לקבלה כדי להירשם.

"אין לך מזוודות," ציין שוב.
"המזוודות... התרמיל, נשאר במדבר... אצל לוי במכונית..." התחלתי לספר סיפור וּויתרתי. הנחתי שהכיר אותו, גם לוי מתארח במלון הזה.

"השולחן" - מכתבה כהה, עתיקה למראה - נראה זר לסביבתו, והיו מונחים עליו עט וניירות, המוטבעים בסמליל של רשת מלונות זרה, אולי נתלשו ממנה עם המכתבה.

הפקיד יצא. הגפתי את החלון.

משלוח 2
"תכתוב, אולי תיזכר," אמר לוי אחרי שהביא אותי לכאן. ואני מוצא עצמי בוהה בדפים הללו בלי לדעת כמה זמן עבר מאז שהתיישבתי מול המכתבה. "שתה הרבה," אמר לי כשנפרד ממני, "התייבשת," חייך אלי.

"התייבשת," אמר גם כשהבטתי על מתלה שקית הנוזלים שהשתלשלה מעל מיטתי בבית החולים.

הוא קירב את פניו והשקיף לתוך עיני. "היי! אתה שם?" מי האיש הזה, איך נקרה בדרכי, כאן, בתחנה האחרונה שלי, ומה הוא כבר יודע?

לוי, נזכרתי, ושפתי התבקעו.

הזיכרונות פרושים לפני, כמו מנצנצים לעצמם ברוח על פני רקיע כוכבים. חסרות לי שם, במדבר, כמה שעות. אולי אמצא מילה כלשהי, או משפט, כדי לעורר את הנעלם. אכתוב אותם באותיות ענקיות שתכסינה את העמוד הראשון. אני לא יודע כמה עמודים יש מתחתיו. הזמן מתקצר, אני חושב ומצייר בעיני אותיות: שעות, דקות, ובמילים האלו ממש - עוד כמה מילים, אלו שנשארו, שמתמעטות...

הקירות סוידו זה לא מכבר, והם מבהיקים בניקיונם ובריקותם.

יהיה לי על מה לכתוב כשייגמרו הדפים. חילול הקירות יתקבל בהבנה, אם אברור מילים נכונות, אילו רק יכולתי לצמצם את חיי לשבע־עשרה הברות, כמו משורר הייקו: חלון לרחוב/ גרניום, ציפור פורח / מילים אחרונות. כך למשל. ואולי לא אכתוב דבר. אתפוגג כמו סיפור בפיו של אב שנרדם, איעלם בסוף מסתורי כמו זה שהענקתי ליצירי דמיוני, בני הר'תמים.

האומנם ציוויתי להם חיי נצח בתווך שבין תעלומות - לידתה של תרבות עתיקה ומותה? מסתורין בהופעתה ומסתורין בהיעלמותה. ואולי בני הר'תמים עצמם חוללו את שרשרת הסיבות שהביאה אותי אליהם, כדי שאחשוף אותם, מעפר באו ואלַי - מספֵּר ההיסטוריה - ישובו, כדי שאפתח את סיפורם מחדש.

מהו הסיפור שלי, לבד מזה שנרשם בזיכרונם של אחרים ומה יש בו לבד מהפרידה שלי ממנו דווקא עכשיו?

צחוק ההיסטוריה, אפשר לומר שהפרידה הצפויה מן העולם היתה רעיון של אבא שלי, ממיטת הברזל שבה מצא עצמו וממנה לא ייפרד עד קץ הימים. כך סיפר לי מַתִי, אח־רחמן, שהיה שם והקשיב. "בן אדם," אמר לו אבי אחרי ההתקף הראשון שפקד אותו, "צריך לעצור לפני גרם המדרגות ולשאול את עצמו אם יוכל לרדת גם את המדרגה האחרונה, בכוחות עצמו." וקשר את הדברים לסרט שראה על מקום שבו קוצבים לאדם את שנותיו, ושולחים אותו למות לפני שיעמוד בפני אותו גרם מדרגות. הרעיון הזה נבט אצלו אז, אך לאבא שלי לא נותר די זמן בשביל להכין את הפרידה שלו.

כמה שעות אחרי אותו התקף, חטף התקף נוסף. שריריו קפאו ועיניו נקרעו לרווחה. אפשר שכל תודעתו ברחה ממנו. אך ככל שרחקתי ממנו, לתוך תמונת אישוניו המורחבים, הלכתי ודחסתי בליל של זיכרון דברים והדים, מחוות ושובליהן, מראות והשתקפויות - ואלה מוקרנים ביקום שממנו התעוררתי עכשיו, והנה אני מביט מתוך עיניו של אבי החנוט מאחורי זגוגיות - במוזיאון של חיי נצח. "אתה יכול להתייבש כאן," אמר לוי בלילה שבו נעצרה מכוניתו לידי ממש, במסוף האוטובוסים הצמוד לתחנת הרכבת שבה ירדתי.

"אפילו אוטו זבל לא עובר כאן בשעה הזו," הוסיף. לא ראיתי את פניו.

שמעתי את נקישת הפתיחה של תא המטען וציפיתי שישאל לאן אני צריך להגיע. אך הוא לא שאל, לא באותו רגע וגם לא בהמשך. השעה היתה ארבע לפנות בוקר, והיה זה אך מובן מאליו שאכנס למכוניתו כדי לצאת משם ולהמשיך הלאה. וכשנקרתה ההזדמנות הזו, חשבתי שממילא אין מטרה ל"הלאה" הזה מלבד להעביר את הזמן. השכבתי את התרמיל שלי בתא המטען וניגשתי אל הדלת. "תרמילאי זקן," שמעתי שגיחך. נכנסתי למכונית, ובטרם נבלענו שנינו בחשכה הספקתי לראות את פניו המחייכות ממשיכות לזרוח, רגע אחרי שכבתה נורת הדלת שסגרתי אחרי. הוא התחיל לנסוע. משהו שראיתי בתא המטען התפענח פתאום בראשי, "יש לך עוגן עתיק, שם מאחור," אמרתי.

לוי הפנה לעברי מבט מופתע - פניו הוארו שוב בפנס רחוב שחלף על פנינו. כשהחזיר מבטו אל החשכה נמלטה מפיו צעקה, והוא משך בפתאומיות את ההגה. חבטה עמומה נשמעה מתחת למכונית. "לעזאזל!" צעק, ונתן למכונית לשייט אל הפנס הבא. "אותו חתול!" אמר בעודו מתעשת, ולחץ על דוושת הגז. "אמרתי לאיש שישב על הכיסא שלך לפני כמה דקות, לצאת לבדוק." הבטתי לאחור ולא ראיתי דבר.

"ליאון", אמר וצחק, "ליאון־דקה־תשעים, מלך התזמונים, בטח עלה על אותה הרכבת שהורידה אותך כאן. מזל שלך שבדיוק ירדת ממנה." הביט בי, לא ראה צורך לחלץ אותי מדברים סתומים, והצביע אל מאחורי כתפו. "מאיפה אתה יודע שזה עוגן?" שאל והחזיר ידו אל ההגה.

לחלחתי מעט את שפתי לפני שעניתי, "מצאתי כמה כאלה כאן, לפני הרבה שנים," אולי כמניין השנים שלא הזדהיתי עוד כארכיאולוג.

"כאן, איפה?" שאל בהתלהבות, דימיתי את פניו קורנות מתוך החשכה. לרגע קט השהה עלי מבט שואל, אולי זיהה אותי. מי שסוחב עוגן עתיק בתא המטען שלו יודע משהו, מן הסתם. "כמה אנשים בכל העולם יכולים להגיד שמצאו כאן עוגן?" אמר, "כנראה לא סתם נתקלתי בך כאן, ודווקא עכשיו," המשיך לדבר כמו לעצמו. "מה הסיכוי שעוד מישהו, כמוני, שמצא אי־פעם עוגן, ייכנס דווקא למכונית שלי, ועוד בארבע לפנות בוקר?"

"וכמה אנשים דורסים אותו חתול פעמיים?" הוספתי.

הושיט את ידו ללחיצה ואמר, "לוי," והוסיף, "פרטי ומשפחה, שם אחד," בהצגה שגורה, כנראה. ייתכן שבגללה לא קלט את שמי כשהצגתי אותו, או שמא העמיד פנים. "אולי יש כאן איזה אוסף של אותות... חתול שנדרס פעמיים, שני זקנים קשורים לעוגן בן אלפי שנים ו..." חיפש פריט נוסף לרשימה, "והישבן שלך שהחליף את הישבן של ליאון, כאן וברכבת שחוזרת." הרגשתי את עיניו נתלות בי והחזרתי לו מבט סתום, אך הוא לא נתן לכך לכבות את התלהבותו.

"היי!" קרא, "נוכל לנסוע לשם עכשיו! בַּמָקום שנמצאו עוגנים יש בטח גם עוד משהו... משהו שקושרים אליהם, אה?!" טפח על ברכי, "אני אומר לך, יש סיכוי שנמצא איזה אוצר... בדיוק אותו סיכוי שקשר אותך לכיסא שלידי." נרגע מעט - "לפחות אני יכול להבטיח לך זריחה יפה, היא תבוא ככה!" העלה את כף ידו פשוטה, "ישר בפּנים."

גם את הזריחה הזו הכרתי. עלתה מולי לפני שנים על הכביש הזה ממש. שקעתי לרגע.

"ממילא," המשיך, "מי שחיכית לו בתחנה לא הגיע, וכנראה גם לא יגיע." הגבתי בניע ראש. "איך שלא יהיה, עד הבוקר המאוחר נהיה כאן בחזרה, ואם אתה מחפש מקום לשים בו את הראש, בדיוק התפנה חדר במלון שלי - גם שם, בַּמקום שליאון שלנו כבר חימם בשבילך."

משלא הגבתי, החל ממוסס את המסתורין. "ליאון הוא העוזר־ צלם שלי, אני ממילא משלם על החדר שלו, בין אם הוא מגיע לעבודה ובין אם לא."

עדיין היססתי.

החל לסגת מדבריו. "טוב, אתה בטח..."

"ניסע," קטעתי אותו, "ישנתי בנסיעה. היום רק מתחיל." שתיקה השתררה וכמו כפתה עלינו את קשר המעשה, יהיה אשר יהיה. מדי פעם מבטים שהחלפנו נלכדו בהבלחות של פנסי רחוב, וכמו עגנו את ריחופן של המחשבות בתוך החשכה. נדמָה כי נרדמנו יחד על ההגה. השמש לא עלתה מולנו בנסיעה וביחד התעוררנו בלב מישור שאפרוריותו קידמה את פנינו, עטפה אותנו בתווך אחיד, ומחקה כל רמז לדרך או לזמן.

"בוקר טוב!" חייך לוי, "הכביש נגמר מזמן, עוד כשכיביתי את האורות." ההגה ריחף בידיו, כאילו ניווט מפרשית אל מול רוח גחמנית. "ים של בוצמלח," הביט סביבו כסהרורי, "אין שום דבר שאפשר להתנגש בו מכל הצדדים, במרחק של כל העולם והזמן שלו."

הוא האיץ את המכונית ואז טלטל את ההגה מצד לצד, ובאותה פראות קרא, "באתי לכאן כדי לצלם את השיטפון הגדול! זקני המקום לא זוכרים אחד כזה מאז שהם זוכרים משהו." ואז השתתק ושחרר את ההגה בבת אחת.

המכונית הסתחררה במהירות ולא היה אפשר לדעת אם היא נוסקת אל שמי פלדה או שהיא צוללת אל ים בטון. צחוקו התגלגל, ותוך כך הרפה את איברי שהקשיחו. לוי השתלט מחדש על ההגה וייצב את המכונית. הבטתי לאחור וראיתי את עקבות הצמיגים נבלעות, ואיתן נמחקים הכיוונים באפרוריות שבה שייטנו.

"אתה בטח מספיק זקן בשביל לזכור את ים המלח הגדול לפני שייבשו לו את הצורה וכיסו אותו בבטון נדל"ניסטי," אמר לוי. הרחק באופק המריא ישימון הבוץ בערפילים והתמזג בחופת השמים. אני לא יודע איך, בהיעדר כל קו או נקודה במרחב הזה, הצליח לוי למצוא את המקום.

המכונית נעצרה על שפתו של בור גדול. "בולען," אמר, ופתח את דלת המכונית. הבטתי בו. תחושה של תִפלות נחתה עלי. באור היום התבררה חזותנו. אפו הנשרי ושפמו העבות הצניעו זה את זה, ופימה התנודדה כמפרש מעל בית חזה קטן יחסית.

רק עכשיו שמתי לב לכובע קסקט אפור שמצחייתו נצמדה לפדחתו כפאה מאפירה. הוא המשיך לשבת בזמן שידו האחת אחזה בידית הדלת הפתוחה, והשנייה, שהוסרה ממוט ההילוכים, נשלחה אל מאחורי המושב שלי, כמו הציג כך את כרסו שהיתה מונחת לפניו כמו כרית.

הוא התכנס בחזרה, ואז תקע בי עיניים חודרות ולא הוריד אותן לפני שפלט: "נו." משהתמהמהתי, האיץ בי במחווה של זרועו הגדולה, "אל תעשה לי את החיים קשים יותר ממה שהם," אמר וניער את שנינו בצחקוק קולני. "תן לשדוד אותך כבר, ולהשליך את הנבלה לבור."

לוי התרומם ממושבו במאמץ גדול, נעזר בזרועותיו כדי לחלץ את גופו המאובן, והתמתח ליד הדלת.

חולצה לבנה היתה דחוסה בתוך מכנסי חאקי דקים ורחבים, שהתנפנפו ונצמדו אל רגליו כאשר אוורר אותן מהישיבה הממושכת. כרסו ריחפה מעליהן. מתוך המכנסיים משך את אמרת החולצה, אפשר שנתפרה כתוספת כדי להדביק את ממדיו התופחים, והשיב בה רוח על פניו.

ריח עמום של גופרית התעורר באפי, כמו נתלה שם לפני עידנים. חשתי בחילה קלה. חיפשתי תירוץ שיניח את דעתי ויפטור אותי מהתפלות. בין אם לטוב ובין אם לרע נקרה, כך סתם, לוי הזה, בתחנתי האחרונה, ושום אות לא מסתתר בעוגנים עתיקים או בחתולים מתים. חוץ מזה הייתי צריך להשתין.

לוי עמד על שפת הבולען והתרוקן לתוכו. עיניו עקבו אחר הזרם הדליל, "אני עשיתי את הבור הזה," אמר, "כאן עמדתי והשתנתי, והמלח התנמסס תחתי. עכשיו אני עושה את הבור יותר עמוק עם כל טיפה."

נשארתי לעמוד ליד המכונית. "רק אל תשתין לי על הגלגלים," אמר, "ותקבור אותה במדבר המלח הזה." התקרבתי אליו, את הצורך כבשתי בדרך. הבור שנגלה לעיני היה בקוטר של כמה מטרים ונתמך בקירות אנכיים.

"לפחות עשרה מטר עומק," אמר לוי, "ובקיר שמולי ראיתי טבעת של אבן," הוסיף והחווה בראשו כלפי המכונית, "ככה נפלתי. סוף העולם, בייחוד כשאתה צריך להרים מטען כזה," חתם וליטף בחיבה את בטנו. "רק בכוח הידיים שלך."

נפלא בעיני איך הצליח להיחלץ משם.

"מה שקראת לו 'עוגן' בלט מהקיר ועזר לי לטפס החוצה. ליאון הגיע בדקה התשעים, רגע לפני שהתייבשתי לגמרי, וביקשתי שיוציא לי אותו מהקיר. לא משאירים מציאה מאחור," אמר בחיוך והחווה כלפי בידו, "לְמה שמוצאים יש ת'נשמה של מי שמוצא אותם, כמו גם לְמה שמצלמים."

"מה חיפשת כאן בכלל?" שאלתי, חומק מתגובה.

"תמונה טובה," אמר, וכמו פרש בזרועותיו את מישור המלח ושמי הבוץ המשתקפים בו. "כבר המון זמן שאני מנסה לתפוס מים בורחים, ואיפה אתה יכול לצלם מים בורחים אם לא בתוך הבוצמלח הזה?" חייך מתחת לסבך שפמו, ואז כנראה חש שהוא צריך להתיר את דבריו.

"אני לא יודע מה אני מחפש עד שאני רואה בעין, או שמתגלה בפיתוח. דינוזאור כמוני, כמו שאתה יכול להבין, עדיין מצלם בפילם. אולי נתקלת בשם שלי - 'לוי', כל חובב צילום מכיר - 'לוי' - בלי תוספת - שם אחד, משפחה ופרטי." לנוכח גבותי שנקשתו, השלים סוף־סוף את ההצגה שלו, פרש את זרועותיו והציג את גופו ללא צנעה.

"ככה - גם בתעודת זהות - לוי של שם אחד יש רק אחד!" השתתק לרגע, הפעם בחן אותי במבט, לפרטים. "ומאיפה מגיע תרמילאי זקן ולאן ילך?" שאל באותה רוח תיאטרלית.

"מסתובב," החוויתי בידי לאחור - לזמן ולמקום - ופטרתי עצמי מכאן ומעכשיו. "אתה רוצה לרדת?" שאלתי כלאחר יד, "ההיגיון אומר שאם יש עוגן אולי נמצא גם סירה קשורה." היה לי נוח להסתתר כך, מאחורי המעשה, גם אם הוא מופרך בעליל. לא יכולתי לחשוב על דרך טובה יותר לדחוף את הזמן - קדימה. דחקתי בו, "נרד עכשיו?" העייפות התפוגגה ממני לחלוטין.

לוי פנה ממני וניגש בצעדים כבדים אל המכונית. פתח את תא המטען. נעמדתי לידו. הוא הניח את ידו על התרמיל שלי, נראה שלרגע התפזרו מחשבותיו עד שתחב את ידו ומישש את עוגן האבן. הוא סילק את התרמיל, והתחיל לבחוש בתוך ערֵמה של ציוד. במאמץ הצליח לשלוף שק פלסטיק שחור, ומשך מתוכו סולם חבלים. אז הזדקף, מתח ושחרר את סבך החבלים מבוץ ישן שנלכד בהם. ריח של עובש וגופרית עלה באחת.

באותו רגע צף ועלה יואב, וזיכרון רחוק של חפירת ההצלה שלנו במישור הזה, כשהוא מתיר אחד לאחד את שלביו של סולם החבלים שלו - פריט כמעט מקודש ששמר עליו - לפני שנכנס לכל אחד מחפירי הקברים שגילה.

לוי פרש את הסולם שלו מלוא אורכו, וקשר את משולש החבל שבראשו לוו גרירה. "הריח הזה," פלט, וגעגוע הציף אותי. כמה אנשים בעולם הזה לבד מלוי ויואב מחזיקים סולם חבלים בתא המטען שלהם? חשבתי. הדפתי את הגעגוע.

התקרבתי אל לוי. הוא מתח את ראש הסולם, גרר אותו אל קצה הבולען והשליכו לתוכו. אחר כך נשכב על שפתו והציץ פנימה. שתק לרגע ארוך, אולי נתקף בספקות או באותה תחושה של תפלות. לבסוף קם במאמץ גדול, והחל מושך את הסולם בחזרה, צובר את שלביו על כתפו. אחר ניגש אל וו הגרירה, והעלה חיוך על שפתיו.

"אתה יכול לתאר לעצמך בכמה טעויות עלתה לי ההצגה הזו של מומחה סולמות," אמר ואמד בעיניו את המרחק מהמכונית לבור, "אני חושש שהחבל הזה קצר מדי," הוסיף. עיניו הביטו בי בשאלה.

"אתה רוצה שאני אקרב את המכונית?" שאלתי.

"נראה לי שזה מסוכן מדי," ענה. "נרד עד כמה שייתן לנו הסולם, ומהשלב האחרון נקפוץ, יהיה מה שיהיה העומק שמוסס לנו הפיפי שלי," הרעיון שעשע אותו, "ויהיה מה שיהיה מה שמחכה לנו שם, בחושך." באותו הרגע צץ מַתִי, אורב מתחת לאותו שלב אחרון. משם יצפה בי בשעה שאני מצטמק ונחנט במלח, וכך הוא ישַמר אותי עד למועד שנבחר.

הבטתי בלוי. אפשר שהאיש הגדול הזה הוא שליחו של מתי, חשבתי, וייתכן שאין הוא אלא התגלמותו של אותו חסד גנוב - הזמן השאול להתרתו של סולם הסיבות שלי. משלא הגבתי לדבריו, הסיר את הסולם המגולגל מזרועו והשליכו בשנית ללוע הבור. כמה שלבים משכו אחריהם מעט מהאור האפור שהלך והתעמעם ככל שהעמיק. נשכבתי והצצתי פנימה. האפלולית בלעה את הקרקעית. לוי כרע לצדי, נתן כמה משיכות חזקות בחבל ואלו חזרו מאחורינו בצליל מתכתי. "יש משהו שאנחנו שוכחים?" שאל.

"אולי את חפירה?" עניתי.

אך לוי, כמו ניהל דו־שיח בינו לבין ניסיון עבר כלשהו, מלמל דבר מה, שקע על בטנו, גבו ללוע הפעור, ושרבב את רגליו בתנועות גישוש. "חכה רגע," אמרתי, "יש לנו זמן." אבל הוא כבר עבר את הנקודה שבה עוצרים כדי לבדוק דברים אחרונים.

אחזתי בסולם שנמתח על הקרקע מכובד משקלו של לוי. שמעתי את וו הגרירה חורק מעט. גם לוי שמע וקרא לי שאחכה עד שירד. חיכיתי.

הבטתי סביבי. אפור השמים התבהר מעט, וסוף־סוף הצטייר קו אופק משונן בפסגות שהכרתי, עננים נמוכים התעבו לפניו וסגרו עלינו.

בפרק אחר בחיי, בקצה מרוחק של המישור הגדול, נסדקה קרקעית המלח של הים המתייבש, ונגלו לפני קרביים קדומים. בור דומה פתח לי צוהר לעולם קטן וחשף תרבות עלומה ששרידיה נחנטו באוויר יבש ובמלח. מאז, תחמו קבלנים את מי הים בסכרים, וכמו שיסו בו את השמש הלוהטת כדי שייסוג. פרקים־פרקים הבריחו אותו עד לכאן. מהמקום הזה כבר אין למים לאן לסגת. זהו גורלו של ים ללא מוצא, ים שנחלים באים למות בו.

לכאן הגיע גם אבי, "בנאי", כפי שהתגאה להציג את עצמו, לא קבלן. כך, לפני שנים, על הקרקעית שיובשה קבר אבי בעיר של בטון את שרידיה של אותה תרבות שחשפתי. זו היתה חפירת הצלה שהעניקה חיים לסיפור שהעליתי מֵחָלל בבטן האדמה. החפירה קנתה זמן חיים למיזם הבנייה של אבי - שכונה - קריית הר'תמים יקראו לה - שהתפשטה לעיר הסמוכה ובלעה אותה. הכול קורס עכשיו לתוך בולענים.

תחת אותו רקיע נסתם הגולל על העיר ועל החפירה. תחת השמים האלה אבי כבר לא מזהה אותי עוד, ושם נעצר הזמן על שנינו. פעימות השעון שעל קיר חדרו בבית החולים אינן מניעות דבר מלבד הרמזים המוחלפים ביני לבין מתי, האח הרחמן, הנוכח לצדו תמיד במשמרת בלתי נגמרת. לביקורי אצל מיטת חוליו אין התחלה ולא סוף. הפעם האחרונה היא בדיוק כמו הראשונה - כאילו לא חלפו ביניהן שנים - בין אם אני נוכח שם בגופי או ברוחי.

הזמן נעצר בחדר ההוא מאז שנטשתי את אבי ואת אֵלָה. את אלה ואת אהבתה. אני רואה אותה גם ממרחק השנים, ישובה על מיטתו, כף ידו בין שתי כפותיה, עיניו עצומות, קבורות עמוק בארובותיהן מתחת לגבות שצמחו בן לילה. "אלה שלך באה לבקר את אביך," היה מתי מדווח לי בשיחות טלפון רחוקות. חשתי את אחיזתו בי ובאבי מתהדקת ומרפה - קושר אותנו, בעל כורחנו, בחלוק הירוק־ נצחי שלו.

אך למעשה שום דבר לא מאיים על גופו של אבי, שכמו מוצג מאחורי זכוכית במוזיאון שלו, ודבר לא מתפענח מאחורי ברק הניאון שפוגע בעיניו, ניתז מהן אל קירות החדר ומוחזר משם אל עיניה של אלה. הוא שם, אני חושב, מוּנָע בְּרצון שיש לו חיים משל עצמו, ובכוח הרצון הזה הוא פוער את פיו לכף מזון המוגשת אליו במחזוריות של יממה בלתי נגמרת.

אבי קפא כמה דקות לפני שמלאו לו שבעים וחמש, ואז החלה ספירה חדשה, מניין האינסוף שבו נשכב עם אבותיו בתרדֶמֶת נצח. הוא בן גילי עכשיו, כפי שאני זוכר אותו. השכיבה מיטיבה עם פניו.

סנטרו שמזדקר אל התקרה מותח את צווארו, הקמטים שחרשו את מצחו מתעדנים בהשלמה. נדמה כי כל תוכנו נשאב אל הריק המוחלט ונחנט בהדר. כל חייו דאג וחשב על בריאותו, ומוחו גמל לו באריכות ימים, וכמו בדברים אחרים הקדים את לבו והסתלק ממנו.

דף הבית | חדשים במטר | רכישת ספרים | על ההוצאה | הגשת כתבי יד | יצירת קשר | תנאי השימוש באתר
© כל הזכויות שמורות: מטר הוצאה לאור בע"מ, הוצאת מטר 2006 | על ידי סמיוטיקה