להמשיך בקניות
  סה"כ ספרים בסל הקניות:       סה"כ לתשלום ללא דמי משלוח:      

   

 שינוי גודל אות:

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

   סיפורת    ספרות מתורגמת   בין עבודות

חיפוש מתקדם
חיפוש ספר
()   הסל שלי     
» ספרות מתורגמת
» ספרות מקור
» כל הספרים
» סדרת ענייני דיומא
» סדרת משני עולם
» מדריכים לאובדי עצות
» השקעות וניהול פיננסי
» ספרי ניהול ואסטרטגיה
» יזמות
» יצירתיות
» העשרה בארגון
» ספרי שיווק ומכירות
» סדרת אבא עשיר
» נושאים שונים
» זוגיות ואינטימיות
» יחסים במשפחה
» תזונה נכונה
» לאכול ולרזות
» התמודדות
» בריאות ורפואה
» אל תקחו הכל ללב
» כל הספרים
» סדרת מלודי
» סדרת לולו
» חפשו את המטמון
» ספרים נפרשים
» כל הספרים
» עלילות ספיידרוויק
» סדרת ספטימוס היפ
» ילדי המנורה
» יומני הסודי ביותר
» סדרת Glee
» קלמנטיין
» סדרת כנפיים
» שרלוק הולמס
» יצורים יפהפיים
» נחל שלדים
» הצרות של אולי וג'קפיץ
» טרילוגיית וונדלה
» כל הספרים
» סודות הלוחשת
» ברליץ מדריכי כיס
» ברליץ צעד אחר צעד
» מתנה לכל עת
» מילים על ...
» הדרך אל האושר
» מילים שיוצאות מן הלב
» הסדרה של בראדלי
» קסם - ספרי צביעה
» כל הספרים
» ספרי אבא עשיר
» יועצי אבא עשיר
הוצאת מטר בפייסבוק

   

   על הספר   על המחברת   פרטים נוספים   חדר קריאה  שתפו ספר זה עם החבריםהדפסה ידידותית לסיווג הספרים  בקטלוגחזרה לדף הקודם
תמונה מוגדלת ופרטים נוספים

מחיר קטלוגי: 95.00 ש"ח
המחיר באתר: 66.5 ש"ח

./covers/2074_120.jpg2074

בין עבודות

בין עבודות


66.5
הוסף לעגלה

ספרים -   לתשלום
הוספה לסל הקניות
סל הקניות שלי

בין עבודות | ליסה אוונס

מתוך הפרק הראשון

פרח קיר
מחוץ לדירה שלי עומד אדם עם מדי חאקי ירוקים ותג שחררו את פלסטין ענקי.

"את הבעלים?" הוא שואל, ואני פונה לאחור כדי לראות אם הוא מדבר אל מישהו אחר, אבל אין מאחורי אף אחד. אני מרוויחה ככה שנייה כדי להזכיר לעצמי באיזה צד אני בסכסוך הישראלי־פלסטיני.

"אני חושבת שכן, כן," אני אומרת, ואז בנימה יותר מלאת ביטחון, כי עכשיו אני בטוחה, "כן, אני בהחלט הבעלים." הוא מגרד את צווארו, האפור מלכלוך. גם לאוזניים שלו יש אותו גוון אפרפר.

"את צריכה להסיר משם את הבּוּדלֶיָה. זאת סכנה לציבור." "אה כן," אני אומרת, מרימה את הראש ומסתכלת לכיוון שהוא מצביע אליו, על עמוד גבס שנמצא בחזית הבניין, שבראשו מעין פריט קישוטי.

אף פעם לא שמתי לב אליו בעבר, אבל עכשיו מביך אותי לראות שהצבע סדוק ומטונף. אם היו שואלים אותי איך קוראים לזה — אם היו מציעים לי מיליון פאונד בשביל התשובה הנכונה — הייתי מנחשת שזה נקרא דווקא בלוסטרדה. "אין לו תפקיד בתמיכת המבנה?" אני אומרת.

הוא בוהה בי ומושך בזקן שלו, שבקצהו צמה דקה.

"זה גידול פרא. זה לא אמור להיות שם," הוא אומר, ועכשיו אני מבינה על מה הוא מדבר: צמח מבצבץ מהחלק העליון של הדבר הזה, ענף מכוסה בפרחים סגולים. הוא די יפה.

"ו... סליחה, מי אתה?" אני שואלת ותוהה אם הוא מהמועצה, שָכן או עובר אורח שדוחף את האף.

"קולין מייסון, מהנדס תחזוקת בניינים," הוא אומר, ומושיט יד מאובקת.

אני מהססת לשבריר שנייה לפני שהנימוסים שלי נכנסים לפעולה ואני לוחצת אותה.

"קלייר," אני אומרת.

"אז לטפל בזה?" הוא שואל ומהנהן כלפי מעלה לכיוון הבודליה. "אני גם אצבע קצת אם אני כבר שם למעלה."

"מממ, פשוט... אני אצטרך לדבר על זה קודם עם החבר שלי.

כי הוא גם הבעלים. איך אני אוכל להשיג אותך?"

"אני אהיה בסביבה," הוא אומר. "את כבר תראי אותי."

אני נכנסת לשטוף ידיים ומתקשרת ללוק. אישה עונה לי — פיונה, שעובדת איתו.

"הוא מתכונן לניתוח," היא אומרת. "שאבקש ממנו לחזור אלייך?"

"אכפת לך רק להחזיק לו את הטלפון ליד האוזן כדי שאוכל להגיד לו משהו קצר? שתי שניות, אני מבטיחה."

רשרושים נשמעים ברקע, ואז הקול של לוק.

"מה קורה?"

"יש בעיה עם הדירה שלנו. צריך לסלק בודליה."

"לסלק מה?"

אני נאנחת. "זה צמח פרא. צמח עם פריחה סגולה? הבחור בחוץ אמר שצריך להעיף אותה."

"איזה בחור?"

"קולין מייסון."

"מי זה?"

"הוא מהנדס תחזוקת בניינים. הוא די התעקש על זה." "אז מה את רוצה לעשות? צריך להתקשר למישהו? את יכולה לטפל בזה? קלייר," הוא אומר, "אני חייב ללכת."

"כן, אני אטפל בזה. מה אתה רוצה לארוחת ערב?"

"הוא לא יהיה בבית לארוחת ערב," אומרת פיונה. "הוא יעבוד עד מאוחר היום."

"אה," אני אומרת. נראה לי שאני לא אעשה כלום בעניין הבודליה כמה זמן; נראה אם זה יתפתח.

רכבת תחתית
שלוש נשים מולי מדברות על מזג האוויר כמו על חברה שהן לא אוהבות במיוחד.

"ועוד משהו," אומרת אחת מהן ורוכנת קדימה. "הכלל שלי בלי־גרבונים־עד־אוקטובר עף החוצה מהחלון."

חברותיה מנענעות בראשיהן, משחררות את רגליהן העטויות בניילון ומשלבות אותן שוב.

האחר
אמא שלי מתקשרת בהפסקת הצהריים שלה. אני שומעת שהיא בבית קפה.

"איפה את?" היא שואלת, כאילו היא שומעת ברקע קקופוניה נוראית, ולא את השקט שבמטבח שלי.

"בבית."

"אני מבינה. איך הולך האת־יודעת־מה?"

היא מתכוונת "חיפוש העבודה": קשה להאמין, אבל הבחירה ב"את־יודעת־מה" פחות מציקה מהשאלה עצמה.

"אה, בסדר. ממשיכה במרץ."

"תקשיבי, לפני שאת סוגרת, מה דעתך על זה? היה לי חלום נוראי אתמול בלילה, ראיתי את דיאן, ה... דיאן מהעבודה. זאת בטוח היתה דיאן, אבל בחלום חשבתי שהיא מישהי אחרת, שאני לא מכירה."

עד כה שמעתי את אמא שלי מתארת אותה רק בתור "דיאן הגברת השחורה מהקבלה". יש לי הרגשה שזה עוד לא הסוף. "זה מצחיק," היא אומרת כאילו זה עלה בדעתה רק עכשיו, "באמת ראיתי אתמול בעיר אישה שחשבתי שהיא דיאן, וניגשתי להגיד שלום אבל אז הבנתי שזאת לא היא." היא צוחקת. "קלייר, מה את חושבת? את חושבת שהיא היתה נעלבת?"

"מי," אני אומרת כי אני לא מצליחה להתאפק, "דיאן, או האישה שחשבת שהיא דיאן?"

"הגברת השנייה. לא דיאן. את חושבת שהיא הבינה שבלבלתי בינה לבין מישהי אחרת, לבין מישהי —"

"אישה צבעונית אחרת?" אני עוזרת לה.

"אה," אומרת אמא שלי, "נראה לי שזה לא כל כך פוליטיקלי קורקט מצדך. נראה לי שכבר אי־אפשר לומר 'צבעונית' בימינו."

רכבת תחתית
כמה מושבים ממני בהמשך הקרון יושב איש זקן וסורג, עטוף בקרדיגן צמר לבן וגדול. אני מחייכת אליו ומרימה את הגבות שלי, וכשאני עושה את זה אני רואה את העגילים הסגולים המתנדנדים ומבינה שזה בכלל לא איש זקן אלא אישה, לא כל כך זקנה, אולי בגיל של אמא שלי, שאיבדה את כל השיער שלה.

היא מחייכת אלי, והמסרגות נוקשוֹת, הגבות שלי נשארות למעלה ואני מחייכת בנוקשוּת אל ידַי, שעדיין מונחות בחיקי.

טקס אשכבה
אחרי שמפנים את המנות העיקריות, המלצרים — שהם בעצם רק בני נוער — מוציאים את הקינוחים: קערות של גלידה נמסה ופירות שוחים בסירופ. אני יושבת בשולחן של הילדים, עם שאר הילדים. (כולנו מעל גיל עשרים וחמש.) בן דוד שלי, סטיוארט, שלובש מתחת לז'קט שלו חולצה של " No Fear ", שואל אותי מה אני עושה בימים אלה.

"אני חושבת על זה," אני אומרת. שתיתי הרבה יין: לא הפסיקו להגיש אותו, ואני לא הפסקתי לשתות אותו. "התפטרתי לפני שבועיים כדי לקחת פסק זמן ולנסות להבין למה אני כאן. לא במובן הדתי, אני פשוט מאמינה שלכל אחד יש ייעוד. כמו שאתה נולדת להיות במחשבים. זה יושב עליך בול." אני משתתקת, כי פתאום התחלתי לחשוש שאולי הוא מהנדס רגיל ולא מהנדס תוכנה, אבל הוא מהנהן.

"אז שיווק לא היה הייעוד שלך."

"תקשורת יצירתית," אני מתקנת אותו.

"להגיד לך את האמת? אף פעם לא הבנתי בדיוק מה זה אומר."

"זה..." אני מתכוננת לפצוח בהסבר, ואז מבינה שייתכן שלעולם לא אצטרך לעשות זאת שוב, "לא משנה כבר."

"אין כפיות," אומר סטיוארט, ואני מסמנת לאחד מבני הנוער לגשת אלינו.

"אתה יכול להביא לנו כמה כפיות, בבקשה?" אני כועסת שאני צריכה לבקש בכלל, ונימת הדיבור שלי מנומסת אבל קרירה.

הילד־מלצר מגחך. כשהוא חוזר, הוא אוחז זר של סכינים ומשחרר אותם מולי במפל כסוף.

"לא נשארו כפיות," הוא אומר. "גם לא מזלגות. אנחנו ממש עמוסים היום."

אני מנענעת בראשי. "לא ייאמן," אני ממלמלת לסטיוארט כשאנחנו מחלקים את הסכינים. אני פורסת חלק מאי הגלידה המתכווץ ומרימה אותו בזהירות לפה שלי. אני מסתכלת על השולחן שבו יושבת סבתא המסכנה שלי. בעלה זה שישים שנה רק עכשיו נקבר, והיא מלקקת חצי־אפרסק־על־שיפוד כמו סוכרייה על מקל.

כשמגישים את הקפה, אבא של סטיוארט, הדוד שלי ריצ'רד, מספיד את סבא. הוא מתבדח קלות על הגאווה של סבא ב"פציעות המלחמה" שלו — הצלקות מהניתוחים הרבים שעבר.

"הוא באמת אהב להציג לראווה את פציעות המלחמה שלו,"

אני אומרת לשולחן שלנו. בני הדודים שלי מהנהנים ומחייכים, ממלמלים בהסכמה. "וגם עוד כמה דברים!" אני ממשיכה, מצביעה למטה על חיקי וצוחקת. "אפילו אחרי ניתוח הלב."

"רגע, רגע," אומרת בת הדודה שלי, פֵיי. "מה? סבא היה מראה לך את ה... שלו?"

"אה — לא, לא. 'להראות' גורם לזה להישמע... זה לא היה...

אני לא חושבת שזה היה בכוונה או משהו," אני אומרת. כולם מסתכלים עלי. אף אחד לא מדבר. "די, זה לא היה סיפור רציני. בכלל לא. תמיד חשבתי שזה — זה לא קרה לאף אחד פה? שהוא היה מחליק החוצה כזה?"

פיי מנענעת בראשה. האוזניים שלה, שמבצבצות דרך שערה הבלונדיני הדק, מאדימות. אני מפנה את מבטי אל כל שאר בני הדודים; רובם בוהים בקפה שלהם.

אני שופכת שקיק סוכר לתוך הקפה שלי ובוחשת אותו עם הסכין ששמרתי לי מהקינוח.

חלום
בלילה כשאני נוהגת בכביש המהיר, הפנסים שלי לא נדלקים, אבל כל מכונית חולפת נוסעת באורות גבוהים ומסנוורת אותי בין קטעים מרגיזים של חשֵכה.

הכול תלוי בהקשר
"הבודליה," על פי אתר אחד, "יכולה להיות גם שיח גן פורח ויפהפה המושך פרפרים וגם גידול פרא שפל, הרסני ופולשני."

אוטובוס
אני נוסעת באוטובוס למכון הכושר שאני כבר לא ממש יכולה להרשות לעצמי. אני בוחרת מושב ליד החלון ומנסה להתקדם עם הספר שלי (אני קוראת את "יוליסס" כבר כמעט תשעה חודשים).

אחרי שקראתי את אותה הפִּסקה חמש או שש פעמים, אני מרימה מבט, מחפשת נואשות הקלה כלשהי מן המילים. איש מבוגר במעיל בצבע כחלחל, שערו ארוך ודליל, מתקדם לאט במעבר. הוא מסתכל סביב ומחפש מושב פנוי, אבל כולם תפוסים ואף

אחד לא קם, אז הוא מהדק שפתיים בגבורה ואוחז במוט הסמוך. אני חושבת להציע לו את המקום שלי, אבל אז אצטרך לבקש מהאישה שלידי לזוז. היא נראית חשובה, לבושה בהידור כאילו היא הולכת לפגישה.

היא מעיינת ברשימות, ואני לא רוצה להפריע לה או לגרום לה להרגיש רע על כך שהיא לא נידבה את המושב שלה. אני חוזרת ל"יוליסס" ומתאמצת בכל כוחי להעמיד פנים שלא הבחנתי באיש המבוגר, עד שאני מצליחה סוף־סוף לעבור לעמוד הבא.

כשהאישה שלצדי יורדת, האיש הזקן נשאר במקומו. אני מסתכלת בו נע ומזיז את רגליו עם תנועת האוטובוס, רוקד בנעליים האורתופדיות שלו.

מכון כושר
במכון הכושר, אני מנסה להשתחרר מהמנוי שלי. "תצטרכי לחכות עד השלושים בחודש כדי למסור את הבקשה לסיום המנוי, ואז המנוי שלך מסתיים חודשיים לאחר מכן," אומרת לי האישה שעל תג השם שלה כתוב "פרנקי".

לכבוד ליל כל הקדושים היא לבושה כמו מכשפה עם כובע, גלימה וציפורניים צבועות בשחור. מתחת לגלימה היא לובשת בגד גוף שחור מבריק.

"אבל השלושים זה עוד חודש שלם," אני אומרת. "אנחנו לא יכולות פשוט להחליט שזה אתמול?"

"לו רק יכולנו!" היא אומרת, ומגישה לי באהדה פחית מלאה סוכריות רטרו מרשרשות. אני לוקחת חפיסה של סוכריות פּארמה ויולטס קטנות ולועסת אותן שתיים־שתיים.

היא מסתכלת ברשימות שלה. "אני רואה שעדיין לא עשית את סקירת הגוף המלאה. רוצה לעשות את זה עכשיו, אם את כבר כאן?" דחיתי את זה עד שאכנס יותר לכושר כי רציתי לקבל ציון טוב יותר מהציון של לוק, אבל עברו שנתיים, ואם אני עוזבת כדאי כבר שאגמור עם זה. היא באה מסביב לדלפק הקבלה ומובילה אותי לשולחן, ולוקחת את מטאטא הפלסטיק שלה איתה.

בתגובה לשאלון אני אומרת לפרנקי שאני לא שותה בכלל אלכוהול או קפה, ושאני ישנה תשע שעות כל לילה. לחץ הדם שלי תקין, וכן שאר המדדים שלי במנוחה, אבל כשהיא בודקת את הכושר האירובי שלי על ההליכון אני להוטה כל כך להרשים שאני כמעט מחליקה ממנו, הכול משחיר סביבי, ואני מתנשפת בכבדות.

"באיזו תדירות אמרת שאת באה לכאן?" שואלת פרנקי ומסתכלת על הלוח שלה. "חשבת לקחת מאמן כושר אישי?"

אני יוצאת משם אחרי שנרשמתי לשלושה מפגשים אחד על אחד עם מאמן אישי בשם גאווין, במחיר היכרות מוזל במיוחד של 99.99 פאונד.

הצלחה
אני לא בטוחה אם אמא שלי שומרת חומרים במיוחד עבור השיחות שלנו או שזה חלק מתהליך האבל על אבא שלה, אבל בזמן האחרון כשהיא מתקשרת, נראה שיש לה המון חדשות נוראיות לבשר לי.

"פיפה מהכנסייה, מהמקהלה — את מכירה אותה. בעלה, אתיאיסט — בטח לא פגשת אותו. החליק ונפל במקלחת: לא יודעים כרגע אם הוא ילך שוב. שלחתי את אבא לג'ון לואיס לקנות שטיחון אמבטיה כזה. לא יזיק להיזהר קצת."

וגם: "גורדון שגר שתי דלתות מאיתנו, טוב, אז החתן שלו, השוטר — סיפרתי לך עליו, זוכרת? בדיכאון. הוא ניסה כמה פעמים, לאורך השנים, אבל הם חשבו שהוא התגבר על כל זה.

בכל מקרה," היא נאנחת, "נראה שהפעם הוא הצליח."

הצעד הבא שלי
אני הולכת לבית קפה כדי לצאת מהבית, ולוקחת איתי את המחשב הנייד כדי לעשות קצת מחקר לגבי עבודה. יש שם שולחן של שמונה נשים, כולן עם תינוקות, וכמה מהן מיניקות.

הן מדברות על הבעלים המעורבים שלהן, ואף על פי שהגישה התחרותית שלהן מעוררת בי קצת חשד, אני לא יכולה להכחיש שהן נראות נהדר. העור שלהן פנטסטי, והתינוקות כולם מתוקים כל כך — קטנטנים, שקטים ומרוצים.

אני גולשת באתרי אינטרנט בתחום האמנות ומסתכלת על משרות, אבל אני לא יודעת מה אני מחפשת, וכל החיפושים שלי מעלים שוב ושוב תפקידי מכירות, או תפקידי ניהול הרבה מעל רמת השכר שלי. אישה שנראית בערך בגילי נכנסת, מחזיקה בידיה פעוטה קטנה.

שתיהן לבושות בחולצות פסים תואמות ובג'ינס, וכשהיא מזמינה קפה אני שומעת גם מבטא צרפתי. היא יושבת בשולחן לידי, והילדה מתרוצצת: מאחורי הדלפק, מתחת לשולחן, מטפסת במדרגות שמסומן עליהן "אין כניסה". היא חמודה; לבריסטות זה לא מפריע בכלל.

אני לוחצת על תיאור משרה בקרן מורשת, שכרוכה בין השאר בכתיבת הלוחיות הכחולות התלויות על בניינים שפעם התגוררו בהם דמויות חשובות. אני בהחלט יכולה לעשות את זה, לדעתי, לסכם מישהו בכמה מילים. אני חושבת איך הייתי מתארת בלוחית כחולה אנשים שאני מכירה: לוק = "רופא נודע"; פול = "אמן חלוצי"; שרה = "אשת חינוך חדשנית".

אני מתקשה קצת יותר עם אלה מהם שעובדים ביחסי ציבור ובייעוץ ארגוני, ומחליטה שזה מפני שהם כנראה לא ראויים ללוחית כחולה בכל מקרה. הפעוטה מתקרבת לשולחן שלי, מושיטה קדימה את ידיה ומנופפת בשתיהן, קורנת מאושר.

אני עושה את אותו הדבר והיא צוחקת, בורחת, קוברת את פניה בחיקה של אמה ואומרת, "מאמאן, מאמאן!" והאמא, שהיא אולי אפילו צעירה ממני, רוכנת מעליה וממלמלת בצרפתית אל תוך שערה הבהיר הקצר של בתה.

"אולי אני צריכה לעשות ילד." אני ממלאת את מדיח הכלים אחרי ארוחת הערב, ולוק צוחק.

"עם מי?"

"כן, התכוונתי שאנחנו צריכים. אבל אני אהיה זאת שתלד אותו, לא? אני יכולה להיות אמא במשרה מלאה."

"חשבתי שאת מחפשת את הייעוד שלך," אומר לוק. "חשבתי שזה היה כל העניין." הוא מחווה בזרוע רחבה על כל "זה", כאילו המטבח הוא איכשהו חלק מהתוכנית שלי, כאילו אני מבלה עכשיו את כל הזמן שלי ב"זה".

"אולי הייעוד שלי הוא להיות אמא?"

לוק מהנהן, בעיניים פעורות לרווחה, משרבב החוצה את שפתו התחתונה, מהרהר, אבל בסופו של דבר לא משתכנע. הוא מאותת לי לבוא אליו, ואני מתיישבת על הברך שלו, כורכת את זרועותי סביב צווארו, מניחה את הסנטר על כתפו.

"אני חושבת שאני אלך ללמוד צרפתית," אני אומרת. "על בסיס מה שלמדתי בבית הספר. חבל לתת לכל הידע הזה ללכת לאיבוד."

"מֶה וִי," אומר לוק ומושך בכתפיו עד שפני מסתובבות אל פניו. הוא מנשק אותי נשיקה צרפתית, מה שאומר שזה ייגמר בסקס.

הגרלה
18:00 ביום חמישי. אמנם לא הגשתי מועמדות לאף משרה, אבל כן השתתפתי בהגרלות שבהן אוכל לזכות ב: מיני קופר, שני לילות בפריז או שבעה במיאמי, שוברים בשווי חמש מאות פאונד במותג ביגוד סקנדינבי, טלוויזיית ענק (שאני מתכננת למכור), מכונת אספרסו (שאני בטוח משאירה), כרטיסים לשלוש תערוכות, ארגז של פרוסקו, מסחטת מיצים, תיק מעצבים, מעיל מעצבים, ארוחה לשניים במסעדה יוקרתית בעיר כולל קוקטייל ראשון אבל בלי יין, מנוי בבית קולנוע לסרטים עצמאיים וחבילת וי־איי־פי זוגית בספא לנשים בלבד, כך שאף אחד לא יכול לטעון שזה היה יום מבוזבז לגמרי.

עבודה
פול, חבר שלי מהאוניברסיטה, חזר מסיבוב בחו"ל שכלל את ברלין, טוקיו, וינה ויוהנסבורג. הוא אמן קונספטואלי שבונה את המוניטין שלו: התחלתי לראות אזכורים לעבודה שלו בבלוגים גם אם אני תמיד מוצאת אותם באמצעות קישורים שהוא עצמו מעלה.

אנחנו קובעים להיפגש בפאב מפוקפק שהיינו מבלים בו לעתים קרובות בימים ההם אחרי שסיימנו את הלימודים. הייתי מגיעה אז ללונדון מבית הורי שבפרברים כדי להתראיין למשרות שהיסטוריית התעסוקה האקראית שלי — מלצרות, טיפול בילדים — ממש לא עמדה בדרישות שלהן. לאחר מכן היינו מחסלים בקבוקי יין, מקוננים על הנעורים האבודים שלנו )היינו בני עשרים ואחת( ומתלוננים שהחיים לא הוגנים: מה עוד אנחנו יכולים לעשות? למה אף אחד לא נותן לנו הזדמנות?

אבל בזמן שאני שלחתי קורות חיים בלי הכרה לכל מוסד אמנויות, פרסום ותקשורת שיכולתי לחשוב עליו — גם אם לא הוצעה שם בכלל משרה — פול קיבל בחשאי הצעות למלגות מבתי ספר יוקרתיים לאמנות ברחבי העולם.

כשגיליתי את זה, שבועיים לפני שעזב לניו יורק, חשתי תחושת קיפוח עמוקה וצדקנית. איך הוא העז לטפח כאלה חלומות? מי נתן לו רשות לכוון גבוה כל כך? מי הוא חשב שהוא?

כשהוא מגיע הוא נועל נעליים כבדות שהשרוכים שלהן לא קשורים, הזקן שלו מלא, והשיער שהחל לגדל לאחרונה אסוף למעלה בכרבולת קטנה.

"ברכותי על היציאה ממרוץ העכברים, קטנטונת," הוא אומר. הוא גם מלטף את הראש שלי, מחווה פטרונית שהוא תמיד עושה — באירוניה, אבל עדיין הוא עושה את זה בכל פעם. "אחרי כל השנים האלה שרק איימת! מה גרם לך לעשות את זה?"

אני מספרת לו על היום שבו נתקפתי דחף חזק להתחיל לבלוע דברים מהשולחן שלי: נעצים, גושי דבק־פלסטלינה, כל מה שיכול להיכנס לי לפה.

"כבר שמתי לעצמי אטב נייר על הלשון אבל פתאום קלטתי שיש דרך אחרת. אז ירקתי אותו והלכתי למשרד של הבוסית שלי כדי להתפטר."

"איך היא קיבלה את זה?"

"היא היתה בחופשה, אז הייתי צריכה לחכות עוד שבועיים. אבל ברגע שקיבלתי את ההחלטה, זה היה כאילו... עצרתי את הנשימה במשך שנים בלי לדעת, וסוף־סוף יכולתי לנשוף אותה החוצה. ולא הייתי צריכה לבלוע אפילו מהדק אחד."

"התאבדות באמצעות בירוקרטיה: זה מוצא חן בעיני," הוא אומר, מהנהן לאט באישור.

"היי, זה בחינם. תשתמש בזה לתצוגה הבאה שלך."

"ממ. אלה לא בדיוק החומרים שאני מתעסק איתם. אבל תודה," הוא מוסיף, והעיניים שלו מצטמצמות בחיוך.


דף הבית | חדשים במטר | רכישת ספרים | על ההוצאה | הגשת כתבי יד | יצירת קשר | תנאי השימוש באתר
© כל הזכויות שמורות: מטר הוצאה לאור בע"מ, הוצאת מטר 2006 | על ידי סמיוטיקה