להמשיך בקניות
  סה"כ ספרים בסל הקניות:       סה"כ לתשלום ללא דמי משלוח:      

   

 שינוי גודל אות:

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

   סיפורת    ספרות מתורגמת   ילדה בימי מלחמה

חיפוש מתקדם
חיפוש ספר
()   הסל שלי     
» ספרות מתורגמת
» ספרות מקור
» כל הספרים
» סדרת ענייני דיומא
» סדרת משני עולם
» מדריכים לאובדי עצות
» השקעות וניהול פיננסי
» ספרי ניהול ואסטרטגיה
» יזמות
» יצירתיות
» העשרה בארגון
» ספרי שיווק ומכירות
» סדרת אבא עשיר
» נושאים שונים
» זוגיות ואינטימיות
» יחסים במשפחה
» תזונה נכונה
» לאכול ולרזות
» התמודדות
» בריאות ורפואה
» אל תקחו הכל ללב
» כל הספרים
» סדרת מלודי
» סדרת לולו
» חפשו את המטמון
» ספרים נפרשים
» מוזיקה לפעוטות
» כל הספרים
» עלילות ספיידרוויק
» סדרת ספטימוס היפ
» ילדי המנורה
» יומני הסודי ביותר
» סדרת Glee
» קלמנטיין
» סדרת כנפיים
» שרלוק הולמס
» יצורים יפהפיים
» נחל שלדים
» הצרות של אולי וג'קפיץ
» טרילוגיית וונדלה
» כל הספרים
» סודות הלוחשת
» ברליץ מדריכי כיס
» ברליץ צעד אחר צעד
» מתנה לכל עת
» מילים על ...
» הדרך אל האושר
» מילים שיוצאות מן הלב
» הסדרה של בראדלי
» קסם - ספרי צביעה
» כל הספרים
» ספרי אבא עשיר
» יועצי אבא עשיר
הוצאת מטר בפייסבוק

   

   על הספר   על המחברת   פרטים נוספים   חדר קריאה  שתפו ספר זה עם החבריםהדפסה ידידותית לסיווג הספרים  בקטלוגחזרה לדף הקודם
תמונה מוגדלת ופרטים נוספים

מחיר קטלוגי: 95.00 ש"ח
המחיר באתר: 66.5 ש"ח

./covers/2069_120.jpg2069

ילדה בימי מלחמה

ילדה בימי מלחמה


66.5
הוסף לעגלה

ספרים -   לתשלום
הוספה לסל הקניות
סל הקניות שלי

ילדה בימי מלחמה | שרה נוביץ'

נסעתי עד יוגוסלביה כדי לראות מהי היסטוריה בשר
ודם. כעת אני יודעת שכשאימפריה נופלת, גם עולם
שכולו נשים וגברים חזקים ומאכלים עשירים ויינות
משכרים יכול להיראות כתיאטרון צללים: שגם גבר
רב מעלות עלול לשבת מול האח ולחמם את כפות
ידיו בתקווה נואלת שיוכל לגרש צינה שכלל אינה
שוכנת בעצמותיו.
     — רבּקה וֶסט "טלה שחור ובז אפור"

אני רואה תמונות מתמזגות לנגד עיני רוחי — שבילים
בשדות, כרי דשא על גדות נהר ושטחי מרעה הרריים
מתערבבים עם תמונות של הרס — ומוזר, אבל
דווקא תמונות ההרס, ולא תמונות ילדותי המוקדמת
שנעשו כעת לאידיליות דמיוניות, הן הנוטעות בי את
התחושה שחזרתי הביתה.
     — ו"ג זבאלד "על היסטוריית הטבע של ההרס"

פרק ראשון
המלחמה בזַגרבּ פרצה בגלל חפיסת סיגריות. היו מתחים גם קודם לכן, שמועות על התפרעויות בערים אחרות שנלחשו מעל ראשי, אבל לא היו שום פיצוצים, שום אירוע גלוי וישיר. זגרבּ, הכלואה בין ההרים, התייסרה בחום הקיץ, ובחודשים החמים ביותר זנחו רוב האנשים את העיר לטובת חוף הים.

מיום שזכרתי את עצמי, משפחתי נָפשה בחברת הסנדקים שלי בכפר דייגים בדרום הארץ. אבל הסרבּים חסמו את הכבישים לים, או שלפחות זה מה שכולם אמרו, כך שבפעם הראשונה בחיי בילינו את הקיץ בפנים הארץ.

הכול בעיר היה דביק מלחות, ידיות הדלתות ומעקות הרכבת חלקים מזיעתם של אחרים, האוויר טעון בריח ארוחת הצהריים של אתמול. עשינו מקלחות קרות והסתובבנו בדירה בתחתונים. תחת זרם המים הקרים דמיינתי את עורי תוסס ורוחש ואדים עולים ממנו. בלילות השתרענו על הסדינים וחיכינו לבואם של שינה טרופה וחלומות קדחתניים.

בשבוע האחרון של אוגוסט מלאו לי עשר, חגיגה שצוינה בעוגה ספוגית וחסתה בצִלם של החום והאי־שקט. באותו סוף שבוע הזמינו הורי את חבריהם הקרובים — הסנדקים שלי, פֶּטַר ומרינה — לארוחת ערב. הבית שבו שהינו בדרך כלל בימות הקיץ היה בבעלות סבו של פטר.

הפַּגרות של אמי ממשׂרתה כמורה אפשרו לנו לצאת לחופשות של שלושה חודשים — אבי נסע ברכבת ונפגש איתנו מאוחר יותר — וחמישתנו גרנו שם יחד על הצוקים שלאורך הים האדריאטי. עכשיו, כשנכלאנו כך בפנים הארץ, הפכו ארוחות סוף השבוע למיצגי שווא מרוּטי־עצבים של שגרה.

לפני שפטר ומרינה הגיעו, התווכחתי עם אמי אם להתלבש או לא.

"אנחנו לא חיות, אָנָה. את תלבשי מכנסיים קצרים לארוחת ערב, או שלא תקבלי שום דבר לאכול." "בטִיסקָה אני תמיד לובשת רק את החלק התחתון של הבגד־ים," אמרתי, אבל אמי נעצה בי מבט, אז התלבשתי.

באותו ערב שקעו המבוגרים בדיון הקבוע שלהם בשאלה כמה זמן בדיוק הם מכירים. הם אהבו לומר שהיו חברים עוד כשהיו צעירים ממני, ולא משנה בת כמה הייתי, ואחרי כמעט שעה ובקבוק "פֶרָה־וינוֹ" הם בדרך כלל הסתפקו בזה. לפטר ומרינה לא היו ילדים כך שלא היה לי עם מי לשחק, ולכן ישבתי ליד השולחן, עם אחותי התינוקת על הברכיים, והקשבתי להם בזמן שהתחרו מי מהם זוכר דברים מימים רחוקים יותר.

רָחֶלָה היתה רק בת שמונה חודשים ומעולם לא ראתה את החוף, אז סיפרתי לה על הים ועל הסירה הקטנה שלנו, והיא חייכה כשעשיתי לה פרצופים של דג.

אחרי הארוחה פטר קרא לי והושיט לי חופן של דינרים. "בואי נראה אם תצליחי לשבור את השיא שלך," הוא אמר. זה היה משחק קבוע בינינו — הייתי רצה לחנות לקנות לו סיגריות, והוא מדד לי זמן. אם שברתי את השיא, הוא הרשה לי לשמור כמה מטבעות מהעודף. תחבתי את הכסף לכיס מכנסי הגזורים ושעטתי במורד המדרגות שנמתחו לאורך תשע קומות.

הייתי בטוחה שאני עומדת לקבוע שיא חדש. שִׁכללתי את המסלול עד שלמות, וידעתי מתי להיצמד אל הבניינים בסיבוב ואיך לא למעוד בתלוליות שברחובות הצדדיים. חלפתי על פני הבית שעליו השלט הכתום והגדול "זהירות, כלב" (אף שלא זכרתי שום כלב שגר שם אי־פעם), קפצתי מעל כמה מדרגות בטון והתרחקתי ממְכלי האשפה. מתחת לקשת בטון שתמיד עמד בה ריח של שתן עצרתי את הנשימה ומיהרתי אל עבר העיר הפרושה לפני.

עקפתי את הבור הגדול ביותר, זה שבפתח הבָּר שפקדו השתיינים של שעות היום, והאטתי קצת כשהגעתי אל הזקן שישב בעמדתו ליד השולחן המתקפל ומכר שוקולדים גנובים. הסככה האדומה של דוכן העיתונים התנועעה במשב רוח נדיר ואותתה לי כמו דגלון המורה על סוף המסלול.

הנחתי את מרפקי על הדלפק כדי למשוך את תשומת לבו של המוכר. מר פטרוביץ' הכיר אותי וידע מה אני רוצה, אבל היום חיוכו נראה לעגני מעט.

"את רוצה סיגריות סרביות או קרואטיות?" הוא הטעים את שני תארי הלאום בהדגשה לא־טבעית. שמעתי אנשים בחדשות מדברים כך על סרבים ועל קרואטים בגלל הלחימה שהתנהלה בכפרים, אבל אף אחד לא דיבר על זה ישירות איתי. ולא רציתי לקנות סיגריות מהסוג הלא־נכון.

"אני יכולה לקבל את אלה שאני תמיד קונה, בבקשה?"

"סרביות או קרואטיות?"

"אתה יודע. אלה עם העטיפה בזהב?" ניסיתי להציץ אל מאחורי גופו גדל המידות והצבעתי על המדף שמאחוריו. אבל הוא רק צחק ונופף לעבר לקוח אחר, שצחק עלי בלגלוג.

"הֵיי!" ניסיתי ללכוד שוב את תשומת לבו של המוכר. הוא התעלם ממני ועבר לאיש הבא בתור. כבר הפסדתי במשחק, ובכל זאת רצתי הביתה מהר ככל שיכולתי.

"מר פטרוביץ' רצה שאני אבחר בין סיגריות סרביות לקרואטיות," אמרתי לפטר. "לא ידעתי את התשובה והוא לא הסכים למכור לי. אני מצטערת."

הורי החליפו ביניהם מבטים ופטר סימן לי שאבוא לשבת על ברכיו. הוא היה גבוה — גבוה יותר מאבי — וסמוק בגלל החום והיין. התיישבתי על ירכו העבה.

"זה בסדר," הוא אמר וטפח על בטנו. "ממילא אני שבע מדי לסיגריות." הוצאתי את הכסף מכיס מכנסי והחזרתי לו אותו. הוא תחב כמה מטבעות דינר אל כף ידי.

"אבל לא ניצחתי."

"כן," הוא אמר. "אבל היום זאת לא היתה אשמתך."

באותו ערב נכנס אבי לסלון, החדר שבו ישנתי, והתיישב על הספסל של הפסנתר העומד הישן. ירשנו את הפסנתר מאחת הדודות של פטר — בדירה שלו ושל מרינה לא היה מספיק מקום בשבילו — אבל לא יכולנו להרשות לעצמנו לכוון אותו, והאוקטבה הראשונה זייפה כל כך שכל הקלידים השמיעו אותו צליל לאה.

שמעתי את אבי לוחץ על דוושות הרגליים בקצב הטלטול העצבני הרגיל של רגלו, אבל הוא לא נגע בקלידים. כעבור זמן מה הוא קם והתיישב על מסעד הזרוע של הספה שעליה שכבתי. עמדנו לקנות מזרן בקרוב.

"אָנָה? את ערה?"

ניסיתי לפקוח את עיני, והרגשתי שהן מרפרפות מאחורי העפעפיים.

"ערה," הצלחתי לומר.

"פילטר 160 . אלה סיגריות קרואטיות. כדי שתדעי לפעם הבאה."

"פילטר 160 ," חזרתי אחריו כדי לחקוק זאת בזיכרוני.

אבי נישק אותי על המצח ואמר לילה טוב, אבל גם לאחר שעברו כבר כמה רגעים הרגשתי שהוא עדיין עומד בפתח הסלון, חוסם בגופו את האור שבקע ממנורת המטבח.

"אם רק הייתי שם," הוא לחש, אבל לא ידעתי בוודאות אם הוא מדבר אלי, אז לא עניתי והוא לא אמר עוד שום דבר.

בבוקר הופיע מילושביץ' בטלוויזיה ונשא נאום, וכשראיתי אותו צחקתי. היו לו אוזניים גדולות ופרצוף שמן ואדום, ולחיים נפולות כמו של בולדוג מדוכא. הדיבור שלו היה מאונפף, לא דומה משום בחינה לקול העדין והעמוק של אבי. הוא נראה כועס, והלם באגרופו על השולחן לפי קצב נאומו.

הוא אמר משהו על הצורך לטהר את הארץ, וחזר על כך שוב ושוב. לא היה לי מושג על מה הוא מדבר, אבל ככל שהמשיך לדבר ולהלום באגרופו הוא נעשה אדום יותר ויותר. אז צחקתי, ואמי שרבבה את ראשה מן המסדרון כדי לראות מה מצחיק כל כך.

"תכבי את זה." חשבתי שהיא כועסת עלי כי צחקתי מנאום שכנראה היה חשוב, והרגשתי שאני מסמיקה לגמרי. אבל פניה התרככו מיד. "לכי תשחקי," היא אמרה. "בטח לוּקָה כבר הגיע לפנייך לטְרְג."

אני ולוקה, החבר הכי טוב שלי, בילינו את הקיץ ברכיבה על אופניים בטְרְג, כיכר העיר, ובמשחקי כדורגל מאולתרים עם חברינו לכיתה. היינו מנומשים ושזופים ומוכתמים תמיד מדשא, ועכשיו, כשנותרו לנו רק כמה שבועות של חופש לפני תחילת הלימודים, נפגשנו בשעה מוקדמת יותר ונפרדנו בשעה מאוחרת יותר, נחושים לא להשחית שום דקה של חופשה. מצאתי אותו בנתיב הרכיבה הקבוע שלנו.

רכבנו זה לצד זה, ולוקה סובב מדי פעם את הגלגל הקדמי שלו לעבר הגלגל שלי עד שכמעט התנגשנו. זאת היתה הבדיחה האהובה עליו והוא צחק כל הדרך, אבל אני עדיין חשבתי על פטרוביץ'. בבית הספר לימדו אותנו להתעלם מהבדלים אתניים, אפילו שהיה קל לדעת מה מוצאו של מי על פי שם משפחתו. אבל אימנו אותנו לדקלם מתוך שינה סיסמאות פאן־סלביות: "ב רְַּסטְבְו אי יֶדינְסְטבוֹ!" אחווה ואחדות. אבל עכשיו נדמה שאולי בכל זאת ההבדלים בינינו חשובים. המשפחה של לוקה היתה במקור מבוסניה, מדינה מעורבת — קטגוריה שלישית ומבלבלת.

סרבים כתבו באותיות קיריליות וקרואטים באותיות לטיניות, אבל בבוסניה השתמשו בשני סוגי הכתב, וההבדלים בדיבור היו זניחים אפילו יותר. תהיתי אם יש גם סוג מיוחד של סיגריות בוסניות, ואם אביו של לוקה מעשן אותן.

כשהגענו לטרג היא המתה אנשים, והיה לי ברור שקרה משהו. לאור החלוקה החדשה הזאת בין סרבים לקרואטים, הכול — כולל הפסל של בּאן יֶלָצ'יץ' האוחז בחרב שלופה — נראה עכשיו כמו רמז למתחים שלא צפיתי את בואם. במהלך מלחמת העולם השנייה כוּונה החרב של הבּאן לעבר ההונגרים במחווה של מגננה, אבל לאחר מכן הסירו הקומוניסטים את הפסל במסגרת המהלך לנטרול הסמלים הלאומיים. ואז, אחרי הבחירות האחרונות, לוקה ואני צפינו בכל הגברים שהחזירו את ילצ'יץ' לעמדתו בעזרת חבלים ומכונות כבדות. עכשיו הוא פנה דרומה, לעבר בלגרד.

הטרג היתה תמיד מקום מפגש פופולרי, אבל היום אנשים התרוצצו בהמוניהם סביב בסיס הפסל ונראו מבוהלים, נוהרים מבעד לסבך של משאיות וטרקטורים שחנו ממש על אבני הריצוף העגולות של הטרג, באזור שבו בימים כתקנם היה אסור למכוניות לנסוע בכלל. מטען, ארגזי שילוח ומגוון של כלי בית פזורים בצבצו מעל משטחיהם האחוריים של כלי הרכב והוצגו לראווה על פני כל הכיכר.

חשבתי על מחנה הצוענים שהורי ואני חלפנו פעם על פניו כשנסענו לבקר את הקברים של סבי וסבתי בצָ'קוֹבֶק, קרוואנים מאולתרים מעגלות ומקרונות רכבת שאכלסו חפצים מסתוריים וילדים גנובים.

"הם ישפכו לך חומצה בעיניים," הזהירה אותי אמי כשהתפתלתי על ספסל הכנסייה בזמן שאבי הדליק נרות והתפלל לנשמות הוריו. "ילדים עיוורים שמקבצים נדבות מרוויחים פי שלושה מאנשים שיכולים לראות." אחזתי בידה ולא אמרתי דבר עד סוף היום.

לוקה ואני ירדנו מהאופניים והתקדמנו בזהירות לעבר מסת האנשים וחפציהם. אבל לא היו שום מדורות ושום מופעי קרקס; לא היתה שום מוזיקה — אלה לא היו המהגרים שראיתי בשולי הכפרים בצפון.

ההתיישבות היתה עשויה כמעט כולה מחוטים ומחבלים מכל סוג — חבלים עבותים, חוטי תפירה, שרוכי נעליים ורצועות בד בעוביים שונים — כולם נמשכו בפקעות סבוכות ממכוניות עד לטרקטורים עד לערמות מטען. החבלים תמכו בסדינים ובשמיכות ובפרטי הביגוד הגדולים ששימשו כאוהלים מאולתרים. לוקה ואני נעצנו מבטים פעם זה בזה ופעם בזָרים האלה, ואף שלא ידענו לנקוב בשמו של מה שנגלה לנגד עינינו, ידענו שהדבר הזה לא טוב.

נרות הקיפו את המחנה כולו, ונמסו לצד ארגזים שעליהם כתב מישהו "תרומה לפליטים". רוב האנשים שחלפו לידם הכניסו משהו לאחד הארגזים, ואחרים רוקנו את כיסיהם.

"מי אלה?" לחשתי.

"אני לא יודע," אמר לוקה. "שניתן להם משהו?"

הוצאתי את מטבעות הדינר של פטר מהכיס ונתתי אותם ללוקה, כי פחדתי להתקרב מדי בעצמי. גם ללוקה היו כמה מטבעות, והחזקתי לו את האופניים בזמן שהוא ניגש ושם אותם בארגז. כשרכן פנימה נבהלתי מאוד כי פחדתי שעיר החבלים תשלח אליו את זרועותיה, כמו ענפים מטפסים שקמים לתחייה בסרטי אימה, ותבלע אותו אל קרבה. כשהסתובב דחפתי לעברו את הכידון של האופניים והוא מעד לאחור. בשעה שרכבנו משם הרגשתי שנקשרת לי בבטן פקעת ענקית, שרק לימים למדתי לכנותה "אשמת השורדים".

חברַי לכיתה ואני נפגשנו לעתים קרובות למשחקי כדורגל בצד המזרחי של הפארק, שם היה הדשא גבשושי פחות. הייתי הילדה היחידה ששיחקה כדורגל, אבל לפעמים באו עוד בנות למגרש כדי לקפוץ בחבל ולרכל.

"למה את מתלבשת כמו בן?" שאלה אותי פעם ילדה עם צמות.

"קל יותר לשחק כדורגל במכנסיים," אמרתי לה. הסיבה האמיתית היתה שלבשתי את הבגדים של השכן שלי ושלא יכולנו להרשות לעצמנו שום דבר אחר.

התחלנו לאסוף סיפורים. הם תמיד התחילו בשרשרת ארוכה של קשרים סבוכים — בן הדוד מדרגה שנייה של החבר הכי טוב שלי, הבוס של הדוד שלי — ומי שהצליח לבעוט בכדור בין גבולות השער המאולתרים (והנתונים לדיונים אינסופיים) קיבל את הזכות לספר ראשון את סיפורו. עד מהרה התפתחה תחרות לא מוצהרת של דרגת הזוועה, ואת הכבוד הרב ביותר קיבל מי שהצליח לתאר ביצירתיות את מוחותיהם המרוסקים של מכריו הרחוקים. בני הדודים של סְטֶייפַּן ראו מוקש מפוצץ רגל של ילד, ואפילו שבוע שלם לאחר מכן עוד נראו פיסות קטנות של עור דבוקות אל חריצי המדרכה.

טוֹמיסלַב שמע על ילד שנורה בעינו בידי צלף בזָגוֹרה; ארובת העין שלו נעשתה נוזלית כמו ביצה רכה ממש לעיני כל מי שעמד שם. בבית, אמא התהלכה כה וכה במטבח ודיברה בטלפון עם חברות מערים אחרות, ואז רכנה מעבר לחלון והעבירה את החדשות לבניין הדירות הסמוך. עמדתי לידה בזמן שדיברה עם הנשים שמעבר לחבלי הכביסה על המתיחות ההולכת וגוברת על גדות הדנובה, וספגתי ככל שיכולתי לפני שרצתי החוצה לחפש את חברי. כרשת ריגול שהתפרשה על פני כל העיר העברנו כל מידע ששמענו וסיפרנו סיפורים על קורבנות שקשריהם אלינו הלכו והתקרבו.

ביום הלימודים הראשון, המורה שלנו בדקה נוכחות וגילתה שתלמיד אחד חסר.

"מישהו שמע מה קורה עם זְלטקוֹ?" היא שאלה.

"אולי הוא חזר לסרביה, ואם כן אז טוב מאוד," אמר מאטֶה, ילד שתמיד היה מגעיל בעיני. כמה תלמידים צחקו והמורה השתיקה אותם. סטייפן, שישב לידי, הצביע.

"הוא עבר דירה," אמר סטייפן.

"עבר?" המורה שלנו עלעלה בכמה דפים שבקלסר שלה. "אתה בטוח?"

"הם גרו בבניין שלי. שלשום בערב ראיתי את המשפחה שלו מעמיסה מזוודות גדולות על משאית. הוא אמר שהם צריכים לעבור לפני שיתחילו התקיפות האוויריות. הוא ביקש שאגיד לכולם שלום."

החדשות האלה עוררו בכיתה תגובות של מתח:

"מה זה תקיפה אווירית?"

"מי יהיה השוער שלנו עכשיו?"

"טוב שנפטרנו ממנו!"

"שתוק, מאטה," אמרתי.

"שקט!" אמרה המורה שלנו. השתתקנו.

תקיפה אווירית, היא הסבירה, היא מטוסים שטסים מעל ערים ומפילים עליהן פצצות כדי להרוס את הבניינים שלהן. היא ציירה בגיר מפות שציינו היכן נמצאים מקלטים, והכינה רשימה של כל החפצים ההכרחיים שמשפחותינו צריכות להצטייד בהם בשעת הירידה למקלט: רדיו AM , בקבוק מים גדול, פנס, סוללות לפנס.

לא הבנתי של מי המטוסים האלה ואילו בניינים הם רוצים לפוצץ, או איך אפשר להבחין בין מטוס רגיל למטוס רע, אבל שמחתי על ההזדמנות לזנוח לזמן מה את חומר הלימוד. עם זאת, מהר מאוד היא החלה לנגב את הלוח, ותנועותיה הכעוסות יצרו ענן של אבק. היא השמיעה אנחה כאילו אין לה סבלנות עכשיו לתקיפות אוויריות, וסילקה את אבק הגיר שדבק בקפלי החצאית שלה. עברנו לחילוק ארוך, ולא ניתן לנו זמן לשאול שאלות.

זה קרה כשעשיתי סידורים בשביל אמא שלי. הייתי אמורה לקנות חלב, שהגיע בשקיות ניילון חלקלקות שהתפתלו עם כל ניסיון למזוג מהן או לתפוס אותן, כך שחיברתי ארגז קרטון אל כידון האופניים שלי כדי שאוכל להכניס אליו את המטען הסורר. אבל בכל החנויות שליד הדירה שלנו נגמר החלב — בחנויות האלה כבר נגמר כמעט הכול — וגייסתי את לוקה שיצטרף אלי למסע חיפוש. הרחבנו את החיפושים ונכנסנו עמוק יותר אל תוך העיר.

המטוס הראשון טס נמוך כל כך, שלוקה ואני נשבענו אחר כך באוזני כל מי שהסכים להקשיב לנו שראינו את פניו של הטייס. התכופפתי מיד, הכידון התפתל תחתי ונפלתי מהאופניים. לוקה, שהסתכל לשמים אבל שכח להפסיק לדווש, התנגש בי ונפל בפניו ארצה, וסנטרו נחתך מאבני המדרכה.

קמנו בצעדים כושלים, והאדרנלין גבר על הכאב בזמן שניסינו ליישר את האופניים.

ואז נשמעה האזעקה. החריקה המקוטעת של ציוד שֶׁמע חבוט. יללת הסירנה, כמו אישה שצועקת במגאפון. רצנו. מעבר לכביש ודרך הסמטאות הצדדיות.

"איזה הכי קרוב?" קרא לוקה בניסיון לגבור על הרעש. דמיינתי את המפה שעל הלוח בכיתה שכוכבים וחִצים סימנו בה את הנתיבים השונים.

"יש אחד מתחת לגן הילדים." מתחת למגלשה שבמגרש המשחקים הראשון שלנו היו כמה מדרגות בטון שהוליכו אל דלת פלדה תלת־שכבתית ועבה כמו מילון. שני גברים החזיקו את הדלת פתוחה ואנשים נהרו מכל הכיוונים פנימה אל בין הצללים. לוקה ואני לא רצינו להשאיר את אופנינו לבדם אל מול פני הפורענות הממשמשת ובאה, והשארנו אותם קרוב ככל האפשר אל הכניסה.

המקלט הסריח מעובש ומגופים לא רחוצים. כשעיני הסתגלו לחושך, הסתכלתי סביבי. היו שם מיטות קומתיים, ספסל עץ ליד הדלת ואופני גנרטור בפינה הרחוקה. בתקיפות שלאחר מכן, חברי לכיתה ואני באנו לכאן כדי לריב על האופניים האלה, ונעצנו מרפקים כדי לזרז את תורנו להניע את הדוושות המחוללות את החשמל שמזין את הנורות שבמקלט.

אבל בפעם הראשונה בקושי שמנו לב אליהם. היינו עסוקים בבחינת האוסף המשונה של האנשים שהתקבצו כאן, שחדלו מעיסוקיהם השגרתיים והצטופפו יחד במאורת המלחמה הקרה הזאת. בחנתי את קבוצת האנשים שעמדו קרוב אלי: גברים בחליפות עסקים, או בסרבלים ובמעילי מכונאים כמו של אבי, נשים בגרבונים וחצאיות עיפרון. אחרות בסינרים ועל מותניהן תינוקות. תהיתי איפה אמא שלי ורחלה נמצאות עכשיו; לא היה מקלט ציבורי ליד הבניין שלנו.

ואז שמעתי את לוקה קורא לי והבנתי שזרם של אנשים נכנס למקלט והפריד בינינו. גיששתי את דרכי לעברו, וזיהיתי אותו על פי קווי המתאר של שערו הפרוע. "יורד לך דם," אמרתי.

לוקה ניגב את סנטרו בזרועו ובחן את פס הדם שנמתח על שרוולו.

"חשבתי שזה יקרה. שמעתי את אבא שלי מדבר על זה אתמול בערב." אביו של לוקה עבד באקדמיה לשוטרים והיה אחראי להכשרת המתגייסים החדשים. הרגיז אותי שלוקה לא ציין קודם לכן את האפשרות שתהיה תקיפה אווירית. הוא נראה נינוח שם בחושך, עומד לו וזרועו תלויה על שלב בסולם של אחת ממיטות הקומתיים.

"למה לא אמרת לי?"

"לא רציתי להפחיד אותך."

"אני לא פוחדת," אמרתי. לא פחדתי. עדיין לא.

האזעקה נשמעה שוב אבל הפעם זו היתה צפירת הרגעה. הגברים דחפו את הדלת, ואנחנו טיפסנו במדרגות ולא באמת ידענו לְמה לצפות. מעל פני הקרקע עדיין האיר היום, והשמש טשטשה את ראייתי לא פחות משעשה החושך למטה. ראיתי כתמים מרצדים לנגד עיני. כשהם התפוגגו, מגרש המשחקים התחדד בדיוק כפי שזכרתי אותו. לא קרה שום דבר.

כשהגעתי הביתה התפרצתי דרך דלת הכניסה והודעתי לאמי שלא נשאר חלב בכל העיר זגרב כולה. היא ישבה אל שולחן המטבח ובדקה ערמה של שיעורי בית שהכינו תלמידיה. כשנכנסתי, היא הדפה לאחור את הכיסא שעליו ישבה והתרוממה תוך שהיא מצמידה את רחלה אל חזהּ. רחלה בכתה.

"את בסדר?" שאלה אמי. היא אספה אותי אליה בחיבוק עז.

"אני בסדר. הלכנו לגן הילדים. לאן את ורחלה הלכתן?" "למרתף. ליד השופֶּּה."

למרתף שבבניין שלנו היו שני מאפיינים בלבד: זוהמה ושופֶּּה. לכל משפחה היה שופָּּה, מחסן עץ נעול במנעול תלוי. אהבתי להצמיד את פני אל המרווח שבין הדלת לצירים ולראות מה יש בפנים, הזדמנות לבחון את החפצים הפשוטים ביותר של כל משפחה.

בשופה שלנו שמרנו תפוחי אדמה, והם נשמרו יפה בחושך ששרר שם. המרתף לא נראה מקום בטוח במיוחד; לא היו שם דלת מתכת כבדה או מיטות קומתיים או גנרטור. אבל אמי נראתה עצובה כששאלתי אותה על כך מאוחר יותר. "זה מקום טוב לא פחות מכל מקום אחר," היא אמרה.

באותו ערב חזר אבי הביתה ובידו קופסת נעליים מלאה בנייר דבק חום שהוא סחב מהמשרד של הרכבת החשמלית, שם עבד מדי פעם. הוא מתח איקסים גדולים ודביקים על החלונות ואני צעדתי אחריו, הצמדתי את נייר הדבק לזגוגיות וסילקתי את בועות האוויר.

על דלתות הזכוכית שיצאו מהסלון אל המרפסת הקטנה הדבקנו שכבה כפולה. המרפסת היתה החלק האהוב עלי בבית. בכל פעם שהרגשתי צביטת אכזבה אחרי שחזרתי הביתה מביתו של לוקה, שם אמא שלו לא נאלצה לעבוד והוא ישן במיטה אמיתית, יצאתי החוצה ונשכבתי על הגב, והנחתי לרגלי להשתלשל מטה מבעד למעקה, וחשבתי לעצמי שמי שגר בבית פרטי לא יכול ליהנות ממרפסת גבוהה כמו שלי.

אבל עכשיו הדאיגה אותי המחשבה שאבי ידביק את הדלתות ולא נוכל לצאת דרכן. "עדיין נוכל לצאת החוצה, נכון?"

"בטח, אנה. אנחנו רק מחזקים את הזכוכית." נייר הדבק היה אמור להחזיק את הזכוכית במקומה במקרה של פיצוץ. "ובכל מקרה," אמר אבי ונשמע עייף, "נייר דבק דק ממילא לא יעזור הרבה."

דף הבית | חדשים במטר | רכישת ספרים | על ההוצאה | הגשת כתבי יד | יצירת קשר | תנאי השימוש באתר
© כל הזכויות שמורות: מטר הוצאה לאור בע"מ, הוצאת מטר 2006 | על ידי סמיוטיקה