להמשיך בקניות
  סה"כ ספרים בסל הקניות:       סה"כ לתשלום ללא דמי משלוח:      

  

 שינוי גודל אות:

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

   ספרים לנוער    קלמנטיין   קלמנטיין והאסיפה המשפחתית

חיפוש מתקדם
חיפוש ספר
()   הסל שלי     
» ספרות מתורגמת
» ספרות מקור
» כל הספרים
» סדרת ענייני דיומא
» סדרת משני עולם
» מדריכים לאובדי עצות
» השקעות וניהול פיננסי
» ספרי ניהול ואסטרטגיה
» יזמות
» יצירתיות
» העשרה בארגון
» ספרי שיווק ומכירות
» סדרת אבא עשיר
» נושאים שונים
» זוגיות ואינטימיות
» יחסים במשפחה
» תזונה נכונה
» לאכול ולרזות
» התמודדות
» בריאות ורפואה
» אל תקחו הכל ללב
» כל הספרים
» סדרת מלודי
» סדרת לולו
» חפשו את המטמון
» ספרים נפרשים
» מוזיקה לפעוטות
» הסיפורים הקטנים שלי
» טוב לדעת - לפעוטות
» מציק ומצחיק
» כל הספרים
» עלילות ספיידרוויק
» סדרת ספטימוס היפ
» ילדי המנורה
» יומני הסודי ביותר
» סדרת Glee
» קלמנטיין
» סדרת כנפיים
» שרלוק הולמס
» יצורים יפהפיים
» נחל שלדים
» הצרות של אולי וג'קפיץ
» טרילוגיית וונדלה
» כל הספרים
» סודות הלוחשת
» ברליץ מדריכי כיס
» ברליץ צעד אחר צעד
» מתנה לכל עת
» מילים על ...
» הדרך אל האושר
» מילים שיוצאות מן הלב
» הסדרה של בראדלי
» קסם - ספרי צביעה
» כל הספרים
» ספרי אבא עשיר
» יועצי אבא עשיר
הוצאת מטר בפייסבוק

   

   על הספר   על המחברת   פרטים נוספים   חדר קריאה  שתפו ספר זה עם החבריםהדפסה ידידותית לסיווג הספרים  בקטלוגחזרה לדף הקודם
תמונה מוגדלת ופרטים נוספים

מחיר קטלוגי: 69.00 ש"ח
המחיר באתר: 48.3 ש"ח

./covers/1869_120.jpg1869

קלמנטיין והאסיפה המשפחתית

קלמנטיין והאסיפה המשפחתית


48.3
הוסף לעגלה

ספרים -   לתשלום
הוספה לסל הקניות
סל הקניות שלי

קלמנטיין והאסיפה המשפחתית | שרה פניפקר ומרלה פרייזי


פרק ראשון
הדבר הראשון שמַרְגָרֶט אמרה כשהיא התיישבה לידי בהסעה ביום שני בבוקר היה שאני נראית נורא. "יש לך שקיות מתחת לעיניים ועור חיוור. שום טיפה של זוהַר. מה קרה?"

"אני הרוסה," אמרתי לה. "ההורים שלי תלו את שלט האסיפה המשפחתית שלנו! ואני צריכה לחכות עד הערב כדי לגלות אם הסתבכתי בצרות."

"ברור שהסתבכת," אמרה מַרְגָרֶט. "בטח הסתבכת במשהו ממש גדול. אני ממליצה על סומק ורדרד וצללית עיניים נוצצת."

בחופשה האחרונה, מַרְגָרֶט ביקרה אצל אבא שלה בהוליווד שבקליפורניה. כשהיא חזרה, הייתי צריכה לשמוע איזה שלוש מאות שעות כמה החברה החדשה שלו נהדרת. "היא אמנית איפור בפרסומות," אמרה מַרְגָרֶט בקול נמס כזה, כאילו היא זאת שמאוהבת בַּהֶתֶר הזאתי.

"מישהי שמאפרת אנשים היא לא אמנית," הודעתי למַרְגָרֶט. "אמא שלי אמנית. לא היא."

"הת'ר כן אמנית," נחרה מַרְגָרֶט בבוז. "והיא לימדה אותי כמה מהשיטות המקצועיות שלה." אחר־כך מַרְגָרֶט לא הפסיקה לקשקש על עצות מתקדמות לשימוש בלִיפְּגְלוֹס ומריחה נכונה של צללית לעיניים עד שחשבתי שאמות משעמום.

בכל פעם שמַרְגָרֶט מדברת על איפור, אני מרגישה בדיוק כמו שהרגשתי כשלקחנו את הסבים שלי לנמל התעופה כדי שהם יוכלו לעבור לפלורידה: בודדה. אולי מַרְגָרֶט לא נוסעת לשום מקום, אבל כשהיא מדברת על איפור, אני מרגישה שאני שוב בנמל התעופה והיא עולה לטיסה לאיזה מקום לטיול ארוך בלעדי.

"אני לא צריכה סומק!" צרחתי, קצת יותר חזק ממה שהתכוונתי. "אני לא צריכה בכלל איפור! אני רק צריכה לדעת במה הסתבכתי!"

מַרְגָרֶט גִלגלה את העיניים שלה ואז חיפשה משהו בארנק שלה. היא הוציאה גליל כסף מחודד שנראה מסוכן, כמו כדור אקדח.

"מַרְגָרֶט!" התנשפתי. "את שמה שפתון?"

מַרְגָרֶט מרחה את השפתון, הבליטה את השפתיים שלה ומִצמצה בהן מולי. "כן," אמרה. מיץ־מוץ־מצמוץ. "אז מה? אני אוריד אותו לפני שנגיע."

"מַרְ! ג! רֶט!" צעקתי. "את רק! בת! עשר!"

מַרְגָרֶט חגגה את יום ההולדת העשירי שלה כשהיתה בחופשה בהוליווד. מאז היא מתנהגת כאילו היא בת עשרים וחמש או משהו. היו מקרים שאפילו לא זיהיתי אותה. וגם לא הלכתי למסיבה שעשו לה.

מַרְגָרֶט שוב מִצמצה מולי בשפתיים הוורודות והמבריקות שלה. "הת'ר אומרת שאני בוגרת מאוד לגילי." היא נופפה בשפתון מול הפרצוף שלי.

"רוצה גם?"

טפחתי על השפתיים שלי. "חיידקֵי פֶּה," הזהרתי אותה. "אני מרגישה אותם זוחלים."

מַרְגָרֶט חטפה את השפתון שלה בחזרה באימה. את שאר הזמן בהסעה היא ניגבה את כל הדברים בארנק שלה בג'ל אַלְכּוֹהוֹלִי. הפחד שלה מחיידקים היה כמעט הדבר היחיד שזיהיתי במַרְגָרֶט החדשה.

פתחתי את הילקוט שלי והוצאתי את קְלָסֶר הדברים חשובים שלי ומצאתי הפתעה נעימה: העבודה שוֵויילוֹן ואני כתבנו ליריד המדעים עדיין היתה שם! אני צריכה לשמור עליה עד סוף הפרויקט, וכל יום שהיא עדיין בילקוט שלי נראה כמו נס.

כשהתחלתי לקרוא מחדש את העבודה, נרגעתי. זה מפני שבזמן האחרון אני אוהבת ללמוד מדעים.

לא תמיד זה היה ככה. בהתחלה, שיעור מדעים היה אכזבה גדולה, ללא ספק.

ביום הראשון של כיתה ג', גברת רזניק, המורה למדעים, התחילה לספר לנו איזו שנה נהדרת זאת תהיה.

הסתכלתי מסביבי על המעבדה.

לא היו שם קופים עם כובעים מחודדים ואלקטרודות. לא היו שם מְכָלֵי חייזרים שדלף מהם ריר ירוק. לא היו שם ראשים של אנשים על מגשים שדיברו זה עם זה מתחת לצנצנות זכוכית, כמו שראיתי פעם בסרט, ואל תטרחו לספר על זה להורים שלי כי הם כבר נתנו לי עונש ריתוק לבית למשך שבוע שלם וגם דוד פרנק, שלקח אותי לסרט, קיבל עונש.

לא היו שם מבחנות מעלות עשן, או קרניים מגנטיות לוהטות, או לוח בקרה לשיגור טילים. רק כמה כרזות על הקירות וכמה שולחנות גבוהים עם כיורים, כאילו כל מה שאפשר לעשות בחדר כזה זה לרחוץ ידיים. מַרְגָרֶט אמרה לי שהיא אוהבת את שיעור מדעים, ועכשיו ידעתי למה: מַרְגָרֶט אומרת "בואי נרחץ ידיים" כמו שאחרים אומרים "בואי נלך למסיבה ונאכל עוגה!"

"למישהו יש שאלות?" שאלה אותנו גברת רזניק ביום הראשון.

לי בטוח היו. רציתי לשאול, "לזה את קוראת מעבדה?" אבל במקום זה רק אמרתי, "סליחה, אני חושבת שיש פה איזו טעות," בקול הכי מנומס שלי.

"טעות?" שאלה גברת רזניק.

"כן," אמרתי. "אני במעבדה הלא נכונה."

"המעבדה הלא נכונה?" חזרה גברת רזניק על דברי. הִנהנתי. "אני רוצה את המעבדה עם חדר ההיעלמות והכפתורים לשליטה במוח ומוחות של מוטציות מרוחים על התקרה. המעבדה עם הניסויים."

"גם אני רוצה את המעבדה הזאת," אמר וֵיילוֹן. חייכתי אליו חיוך גדול "אה, אנחנו עורכים פה הרבה ניסויים," אמרה גברת רזניק. "תהיה לנו חתיכת שנה."

גברת רזניק נראתה נחמדה, אבל לא אמרתי לה את החדשות הרעות האחרות: שהשיער שלה לא מתאים. למדענים צריך להיות שיער פרוע ומדעי - הנה ציור של זה - אבל השיער שלה היה רגיל וסוּפֶּרְמָרְקֶטִי, מין שיער של אמא מהטלוויזיה.

זה בטח הביך אותה. אבל עכשיו אני אוהבת את שיעור מדעים. גברת רזניק מורה טובה, למרות השיער הרגיל שלה. אני אוהבת את העבודה שלנו ליריד המדעים, ואני אוהבת את העכבר שלנו, שמונה־עשרה. אני אוהבת שוֵויילוֹן הוא השותף שלי. כל הילדים התחננו שהוא יהיה השותף שלהם, כי הוא הילד הכי מדעי בכיתה ג'. אבל הוא בחר אותי כי אני היחידה שמאמינה שהוא יהיה גיבור־על כשהוא יגדל.

והיום היה לי עוד משהו לאהוב בשיעור מדעים: במשך ארבעים דקות שלמות לא אצטרך לחשוב על האסיפה המשפחתית או על השפתון הממצמץ של מַרְגָרֶט.

"הגענו," אמרתי. "תנגבי את הפה שלך, מַרְגָרֶט." מַרְגָרֶט עשתה פרצוף, אבל היא ניגבה את השפתון ונכנסנו לבית־הספר.

זה היה יום משעמם במיוחד, אבל סופסוף הגיע הזמן להסתדר בטור וללכת למעבדה. ברגע שהגענו לשם, ראיתי שמשהו לא בסדר. רצתי אל כלוב העכברים. "שמונה־ עשרה נעלם!" צעקתי.

ניערתי את הגרנולה שהשתמשנו בה בתור צ'ופר וקראנו לו, וּוֵיילון חיטט בנסורת. "הוא באמת נעלם," הכריז וֵיילוֹן.

גברת רזניק ניגשה אלינו וקימטה את המצח שלה לתוך הכלוב. "כולם היו פה ביום שישי כשהלכתי. תבדקו שוב את המצע - הוא בטח סתם מסתתר."


פיזרתי את תלתלי העץ בזהירות. ואז ראיתי. "תראי," אמרתי. בפינה האחורית, מתחת לבקבוק המים, נלעס ברצפת הפלסטיק חור בגודל של בטן של עכבר.

עכשיו גברת רזניק באמת קימטה את המצח. "הוא בטח לא היה פה כל סוף השבוע. אבל בכל־זאת נחפש בחדר." חיפשנו בכל מקום. חיפשנו בדגמי הר הגעש של תלמידי כיתות ב'. חרשנו במגשי הזרעונים שתלמידי כיתה ד ' הנביטו. הזזנו את אוסף הגבישים של תלמידי כיתות ה'. אפילו הסתכלנו במתקן מגבות הנייר.

שמונה־עשרה לא היה שם.

אחרי זמן קצר חזרו הילדים האחרים לאמן את העכברים שלהם, ורק וֵיילוֹן ואני המשכנו לחפש. כשהפעמון צִלצל, עדיין לא מצאנו אותו.

"אולי הוא יבוא כשאאכיל את שאר העכברים אחר־ הצהריים," אמרה גברת רזניק. "תחזרו עכשיו לכיתה שלכם." וֵיילוֹן ואני אמרנו בסדר וחזרנו לכיתה ג' 2. אבל זה לא היה בסדר.

לא מזמן החתלתול שלי, קְרֶם־לַחוּת, הלך לאיבוד בבוסטון. כל הרגשות הרעים שהיו לי כשהוא נעלם - הדאגה שאולי הוא פוחד, או נפצע, ואם זאת אשמתי - חזרו אלי.


כל היום דאגתי לעכבר הקטן הזה. הייתי חייבת לשמוע מאה "קְלֶמֶנְטַיין, תתרכזי בבקשה!" מהמורה שלי, ובכל פעם באמת התרכזתי.

התרכזתי בעובדה שלמריה יש מגפיים גדולים שנראו כמו צמיגים מלמטה, וחששתי שמישהו ידרוך על שמונה־ עשרה. התרכזתי בכל הקרח והשלג מחוץ לחלון, ודמיינתי כמה קר יהיה לשמונה־עשרה אם הוא יצא החוצה. כשהשָרָת הלך במסדרון, התרכזתי בשואב האבק הענקי שלו וחשבתי איך הוא אפילו לא ישים לב אם עכבר קטנטן ולבן יישאב פנימה. אחר־כך התחלתי לחשוב אם לבית־הספר שלנו יש דוחס אשפה, וזה כל־כך הדאיג אותי עד שכמעט עשיתי לעצמי התקף לב.

בסוף, אחרי שלוש מאות שעות, צִלצל הפעמון של סיום הלימודים. לקחתי את הדברים שלי ממתלה המעילים ושאלתי את מר גְרֶפְּסְקִי אם אני יכולה לחזור למעבדת המדעים.

הוא הצביע על השעון. "אל תפספסי את ההסעה." הפעמון מצלצל בשתיים ורבע והאוטובוסים פותחים את הדלתות שלהם בשתיים ועשרים וההסעה שלי יוצאת שנייה, שזה בשתיים עשרים ושמונה, אז היו לי שלוש־ עשרה דקות. "בסדר," אמרתי.

כיוונתי את השעון הפנימי שלי לשתים־עשרה דקות, כי כבר בזבזתי דקה כשדיברתי עם המורה שלי. השעון הפנימי שלי עובד נפלא, ואז אני אף פעם לא מאחרת לשום דבר. טוב, בסדר, אני מאחרת הרבה, אבל זה רק מפני שאני שוכחת לכוון את השעון הפנימי שלי. אבל עכשיו זכרתי.


רצתי במסדרון אפילו שאסור לרוץ במסדרון, והגעתי לשם אחרי חמישים ואחת שניות.

זרקתי את המעיל והדברים שלי על כוננית הספרים וטסתי אל הכלוב. "הוא לא חזר?" שאלתי.

"מי?" ענתה לי גברת רזניק.

"העכבר שלנו, שנעלם," הזכרתי לה בקול סבלני ונחמד, הקול שחבל שלא מדברים בו אלי כשאני שוכחת משהו.

"הוא לא חזר כשהאכלת אותם?" היא אמרה, "מצטערת, לא."

פיזרתי קצת גרנולה ליד הכלוב שלו למקרה שיחזור, ואז השעון הפנימי שלי אמר לי שהגיע הזמן ללכת. בהסעה כל־כך דאגתי לשמונה־עשרה עד שחטפתי כאב ראש.


דף הבית | חדשים במטר | רכישת ספרים | על ההוצאה | הגשת כתבי יד | יצירת קשר | תנאי השימוש באתר
© כל הזכויות שמורות: מטר הוצאה לאור בע"מ, הוצאת מטר 2006 | על ידי סמיוטיקה