להמשיך בקניות
  סה"כ ספרים בסל הקניות:       סה"כ לתשלום ללא דמי משלוח:      

   

 שינוי גודל אות:

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

   ספרי עיון    כל הספרים   שרון, חייו של מנהיג

חיפוש מתקדם
חיפוש ספר
()   הסל שלי     
» ספרות מתורגמת
» ספרות מקור
» כל הספרים
» סדרת ענייני דיומא
» סדרת משני עולם
» מדריכים לאובדי עצות
» השקעות וניהול פיננסי
» ספרי ניהול ואסטרטגיה
» יזמות
» יצירתיות
» העשרה בארגון
» ספרי שיווק ומכירות
» סדרת אבא עשיר
» נושאים שונים
» זוגיות ואינטימיות
» יחסים במשפחה
» תזונה נכונה
» לאכול ולרזות
» התמודדות
» בריאות ורפואה
» אל תקחו הכל ללב
» כל הספרים
» סדרת מלודי
» סדרת לולו
» חפשו את המטמון
» ספרים נפרשים
» מוזיקה לפעוטות
» הסיפורים הקטנים שלי
» כל הספרים
» עלילות ספיידרוויק
» סדרת ספטימוס היפ
» ילדי המנורה
» יומני הסודי ביותר
» סדרת Glee
» קלמנטיין
» סדרת כנפיים
» שרלוק הולמס
» יצורים יפהפיים
» נחל שלדים
» הצרות של אולי וג'קפיץ
» טרילוגיית וונדלה
» כל הספרים
» סודות הלוחשת
» ברליץ מדריכי כיס
» ברליץ צעד אחר צעד
» מתנה לכל עת
» מילים על ...
» הדרך אל האושר
» מילים שיוצאות מן הלב
» הסדרה של בראדלי
» קסם - ספרי צביעה
» כל הספרים
» ספרי אבא עשיר
» יועצי אבא עשיר
הוצאת מטר בפייסבוק

   

   על הספר   על המחבר   פרטים נוספים   חדר קריאה  שתפו ספר זה עם החבריםהדפסה ידידותית לסיווג הספרים  בקטלוגחזרה לדף הקודם
תמונה מוגדלת ופרטים נוספים

מחיר קטלוגי: 138.00 ש"ח
המחיר באתר: 96.6 ש"ח

./covers/1759_120.jpg1759

שרון, חייו של מנהיג

שרון, חייו של מנהיג


96.6
הוסף לעגלה

ספרים -   לתשלום
הוספה לסל הקניות
סל הקניות שלי

שרון, חייו של מנהיג | גלעד שרון

מועדון ערב ראש השנה

בערב ראש השנה 1967 , כשהייתי בן 11 חודשים, נהרג אחי הגדול גור בתאונת נשק. גור היה כמעט בן 11, וזה היה ללא ספק האירוע שהשפיע עלי, על הבית והמשפחה יותר מכול.

הייתי ככל הנראה נוכח, וכך גם אחי עמרי, שהיה כבר בן שלוש. אני לא יודע מה הוא ראה ומה הוא זוכר, אבל אין לי ספק שמשהו עמוק קרה גם לו.

מתחת לכל השכבות שלי, אי שם בבסיס, יש בין השאר עצב עמוק, שהאירוע הנורא ההוא הוא מקורו. לילות של בכי במיטה ושנים של פצע כואב הם כאין וכאפס לעומת מה שעבר על ההורים שלי.

הצער, הגעגועים, התחושה שאפשר היה אחרת. אובדן של חיים שלמים מלאי הבטחה, של ילד מיוחד, בעל חוש הומור נהדר, מנהיג טבעי בין חבריו ופרשׁ מעולה כבר בגילו הצעיר, כך למדתי במהלך השנים.

בהיגיון שלי אני מייחס את העובדה המדהימה שאבא שלי לא פגע בעצמו, להיותנו. בזכות העובדה שהיו עוד ילדים ואישה. כי אחרת כמה סבֶל יכול אדם להכיל, ולשם מה. וזאת בלי קשר לכוחו ולחוסנו, והוא חזק מאוד, אבא שלי, גם פיזית וגם מנטלית.

גם תחושת האחריות המפותחת שלו, שלא נעצרת במשפחה, סייעה רבות. אבל היותו רגיש כל כך ואינטליגנטי להפליא לא סייעו בידו במאבק להישאר בחיים ולשמור על שפיות. לדעתי תכונות אלו היו מעמסה בנסיבות ההן.

"עוצמת הכאב איננה פוחתת עם השנים, רק המרווחים בין הדקירות ארוכים יותר." כך הוא ניסח זאת פעם באופן חד ורגיש.

אבא שלי חזר ממלחמת ששת הימים עטור ניצחון ותהילה, הוא חזר מהמלחמה עטוף באהבת העם. אני חושב שאז התחילו להישמע הקריאות שנמשכו שנים אחר כך, "אריק מלך ישראל". לפתע פתאום ההורים שלי מצאו את עצמם במצב שלא הכירו.

אבא שלי יצא מהאנונימיות, קהל גדול ואוהב הקיף אותו, והיה כמעט בלתי אפשרי לצאת לרחוב או לקולנוע.

למרות כל זה ובלי קשר, אמא שלי לילי תמיד אמרה שהוא חזר אחֵר מהמלחמה, כמו בשיר היפה שכתב דוד עתיד:

לומדים לחזור להרגלים הישנים
אבל פניך, נערי, נותרו שונים [...]
עמְדי בשער, נערה, עמדי בשער,
אני חוזר אלייך בדרכי עפר.
הייתי נער, נערה, הייתי נער,
עכשיו חייכי אלי מוּכּרת ויפה.

היתה שרה עם הרדיו ונעצבת.
כל ההרג והשכול, הפציעות והכאב השפיעו עליו. הוא קשוח, אבל כמו שאמרתי, רגיש.

אחרי המלחמה אבא שלי הספיק לסייר עם גור באזורים שנפתחו לפתע בפני ישראלים, ונשארו בבית תמונות. אבל אז, כמו בטרגדיה יוונית, בא האסון.

ומאז, שנה אחרי שנה, בערב ראש השנה בשעה 10 בבוקר בדיוק, מתייצבים חברינו הקרובים בבית הקברות בקריית שאול. לא מודיעים לאף אחד, הם פשוט באים. הקהל הקטן שנאסף מדי שנה הוא סיפורם של חברינו ושל המשפחה שלנו. מה שעשו הזמן והאירועים למשפחתי ולחברינו, קיבל ביטוי בקהל, שכל פעם חסר בו מישהו נוסף, כמו בשירו של עודד פלדמן שביצעה להקת חיל האוויר על המיתרים שפוקעים והמנגינה שבכל זאת ממשיכה.

בין הבאים היו סבתי וְיֶרה, שנפטרה ב־ 1988 , משה לוין (קוֹקלָה) ואשתו היפה והמסורה לאה. קוקלה התגייס לצנחנים כשאבא שלי היה המג"ד. הוא התבלט מיד כחייל אמיץ והפך לקצין כריזמטי ונועז. הוא היה גדול וחזק. הוא בלט בין מקימי סיירת מטכ"ל, וזמן מה לאחר שחרורו התגייס למוסד והגיע לתפקיד ראש אגף המבצעים בארגון. קוקלה היה נון־קונפורמיסט, הוא לא התחנף לאף אחד ונודע כקשוח במיוחד, כלפי פקודיו ומפקדיו כאחד. איתנו הוא היה רך ומלא הומור. הוא נהג לקחת אותנו לים עם עוֹגי, כלב הבוקסר שלנו, בשנים הראשונות, כשהורי עוד היו מרוסקים.

מיד לאחר האסון הוא התייצב, שתקן כדרכו, ונשאר.

"יש לי כבוד לאנשים, אבל רק אל אריק יש לי יראת כבוד," אמר פעם לאשתו

כשחזר מהצגת תוכניות לאחד מראשי הממשלה. אבא שלי לא היה בשום תפקיד בכיר אז, אבל זה לא שינה דבר.

אורי דן, שהיה עיתונאי וסופר בינלאומי, היה שם תמיד. הוא נשלח ב־ 1954 ככתב העיתון הצבאי "במחנה" לסקר את פעולות התגמול. אבא שלי שלח אותו לקורס צניחה. אורי, שבכל הקשור לעבודתו העיתונאית היה קיצוני ונחוש, כמו גם בשאר העניינים, עמד במשימה. הוא הצטרף לפעולות התגמול, צנח במיתלה ב־ 1956 בזמן מבצע קדש, הצטרף לאבא שלי במלחמות, צילם ותיעד. בהמשך הוא היה בקרבות בווייטנאם, בקפריסין, בקוסובו ועוד. יותר מ־ 50 שנה הוא ליווה אותו, והיה לידו תמיד.

מי שניהל את הטקס ביד רמה היה רֵיבּ שלמה מיידנצ'יק, ראש כפר חב"ד עם זקנו הלבן ועיניו הכחולות והעמוקות שזיק עליז וטוב תמיד ריצד בהן. מיידנצ'יק, שהיה נהג קטר גאה, לא נפרד אף פעם מכובע הקסקט של רכבת ישראל אותו חבש מעל לכיפה. הוא היה קם לעבודתו ברכבת לפני אור ראשון, ובסיום יום העבודה היה מתפנה לענייני השתדלנות. הוא הכיר את כולם, וכולם הכירו וכיבדו אותו, מפני שמעולם לא דאג לעצמו אלא לענייני חב"ד בלבד.

מיידנצ'יק עבד כנהג קטר עוד ברוסיה, לפני שעלה ארצה ולפני שהכיר את החב"דניקים וחזר בתשובה. שנים ניסיתי לחוקרו על הרפתקאותיו בפונדקים, לאורך המסילות הארוכות ללא קץ ברוסיה, אולם הוא לא הסכים לומר דבר. מבחינתו הוא נולד כשנפגש עם חסידיו של הרבי מלובביץ'.

גם בקרב חסידי הרבי היה מיידנצ'יק מהנחרצים ביותר. הוא האמין בכל לבו שהרבי הוא המשיח, וסירב להאמין שמת. "לא נראה לך שקצת הגזמתם עם הקטע הזה?" הייתי שואל אותו, והוא — כלא שומע.

בזכות הרבי גם הכרנו אותו. לאחר מותו של גור שלח הרבי מכתב לאבא שלי ובו נאמר בין השאר, "שאז נודע לתהילה שֵם מר ]שרון[ כמפקד ומגן על ארצנו הקדושה ותושבי]ה[ ובעל תכונות נפש אצילות, והשם יתברך האיר פניו אליו והנחילנו הצלחה בפעולותיו ועד לניצחון לא ישוער." למיידנצ'יק זה הספיק, הוא לא היה צריך יותר מזה, הוא התייצב כמו חייל.

מוטי לוי, הלוא הוא "מוטי שלנו", לא נפקד מעולם. מוטי היה נהגו של אבא שלי בצבא מאז 1967 . הוא ליווה אותו במלחמת ההתשה, במלחמה בטרור בעזה ובמלחמת יום כיפור.

מוטי החזיק בכל רישיונות הנהיגה האפשריים, ולא נתן לאף אחד אחר לנהוג ברכב בו היה אבא שלי. הוא דאג לו כאילו היה אביו שלו. מוטי היה נהג מצטיין כל כך, עד שאת הסיגריות מסוג אסקוט אותן נהג לעשן, היה מרוויח בהתערבויות עם שאר נהגי אלופי המטה הכללי בזמן ישיבות מטכ"ל: הוא היה מצליח להחנות את הפלימות' הצבאי הגדול תוך ביצוע תמרון קשה במיוחד של סיבוב מלא וכניסה לחניה צרה.

במלחמת יום כיפור מוטי נפצע קשה, ושכב במשך 14 חודשים כשהוא כולו בגבס ולא מסוגל לזוז. אמא שלי היתה מביאה לו את המאכלים החביבים עליו, ובמיוחד מרק שעועית.

כשהתאושש, בא לעבוד עם הורי במשק ואז, זמן לא רב אחרי שקם מפציעתו, בעת הפגנה של יהודים, אנשי שמאל קיצוניים מקיבוץ כרם שלום, אשר מחו על עמדתו הפוליטית של אבא שלי, פרצו המפגינים האלימים למשק ושברו את רגליו של מוטי שוב. הוא נאלץ לשכב שמונה חודשים נוספים בגבס עד שהחלים. לאחר מכן ניהל את המשק במשך שנים ארוכות כשאבא שלי כיהן כשר בממשלות ישראל.

עוד הגיעו אולגה אחותה הגדולה של אמי ושמעון בעלה ניצול מחנות ההשמדה ובניהם, יפה אחותה של אמי, הדוד סַפי, שיקשה עלי להסביר איך בדיוק הוא קרוב משפחתנו, אבל שנים של הכרה וגאווה בכך מצדו ומצדנו קיבעו באופן מוחלט עובדה זו. ספי פוחצ'בסקי, בן למשפחת איכרים מראשון לציון, היה בעל ידיים טובות, ידע לזמור גפנים, ובכל שנה בחורף היה מגיע למשק למטרה זו.

"צריך לזמור את הגפן כשהיא כבר לא מטפטפת כשזומרים אותה, וכשהיא עדיין לא מטפטפת," הסביר לי כדי שאבין שיש חלון הזדמנויות שאסור להחמיצו. אני הייתי צעיר והוא כבר מבוגר, סבא, כשהיה מטפס על הגגות כדי להגיע לענפי הגפן.

"בחייך, ספי, תשאיר לי את זה," הייתי אומר לו, אבל הוא כבר למעלה. "תעשה כמוני," אמר לי ודילג מעל שער ברזל גבוה בתנועה לוליינית של מתעמלת רומנייה. אפילו לא חשבתי לנסות.

עוד הגיעו שרה מַנקוּטה, החברה והשכנה מצהלה, דב שיאון, חבר ותיק של אבא שלי, אריאלה קיש, חברתה הטובה של אמא שלי ושותפתה ליגון — אריאלה איבדה את בתה באותה התקופה — דני צור, חברו של גור לכיתה בצהלה, שממשיך להתייצב גם אחרי 40 שנה באזכרות, גבי ויעל כהן, ראובן אדלר החבר הקרוב, רחל קרמרמן, אברהם קרן, אלי לנדאו ועוד חברים.

מאז שהתחילו לקחת אותנו, את אחי ואותי, לאזכרות בשנות ה־ 70 , לא החמצתי אחת. לפני הטקס אנחנו משקים את ערוגת הפרחים הקטנה, ובמגרפת קוּלטיבָטוֹר קטנה מגרפים מסביב. בשנים ההן ניצב ברוש גדול בצמוד לחלקת הקבר, בין ענפיו נהגנו להסתיר את המגרפה והמשפך.

בחלקה הקטנה קבורה מרגלית אמו של גור, ולצדה גור. מרגלית, גלי, כפי שכונתה, אחותה של אמי, היתה אשתו הראשונה של אבא שלי. היא נהרגה בתאונת דרכים בשנת 1962 , כשגור היה בן חמש.

היא היתה אהובת נעוריו של אבי, והמכה היתה קשה עבורו. אבל עוד יותר קשה היה לו להתמודד עם היתמות הפתאומית של גור, שהיה צמוד כל העת לאמו בימים ובלילות בהם היה אבא שלי בצבא.

לספר לַילד על מותה של אמו היתה משימה על־אנושית עבורו. אינני זוכר איך ומתי, אבל ממנו למדתי זאת. גור סירב להאמין, והשיחה הזו רדפה את אבא שלי לתמיד.

שתי מצבות יש בחלקת הקבר הקטנה והמרובעת, אחת היא אבן בזלת שחורה גדולה ועגולה, קווים נשיים יש לה, אבא שלי הביא אותה מן הצפון אז.

לצדה מצֵבת שיש קטנה, ילדותית ומעוגלת, עומדת.

"היא לקחה אותו אליה," נאמר אז.

עד 10 בבוקר היו מתאספים כולם, וב־ 10 בדיוק היה מתחיל מיידנצ'יק בטקס.

אחי ואני משני צדיו של אבי, עמרי משמאלו ואני מימינו, מקומות קבועים ללא תיאום.

היו שנים בלי דמעות בעיניו של אבי, רק צבען השתנה מעט. היו שנים עם דמעה בקצה העין, והיו שנים עם דמעות. לא בכי, אבל דמעות. היתה שנה אחת עם גשם שוטף שירד והרטיב את כולם.

היתה לי תחושה שאני תומך בו, גם בגיל צעיר. עוד כשהייתי ילד קטן, והיינו הולכים באיזה מקום, תחושתי היתה שאני מאבטח אותו, למרות שאובייקטיבית הוא היה גדול וחזק ואני צעיר וקטן. לא מפני שהוא אחד שצריך שישמרו עליו, ממש לא. הוא השתתף בקרבות רבים, מהם פנים אל פנים, וגם נפצע מספר פעמים. גם לאחר שהשתחרר מהצבא, במשק, ראיתי אותו אוכף את הסדר לבדו, ביד חזקה, מול מסיגי גבול וגנבים, בעיקר במכת גב היד, חבטה ייחודית לו, שלא ראיתי בשום מקום אחר. ובכל זאת, למרות שלא ביקש זאת מעולם, תמיד הרגשתי צורך לשמור עליו.

באזכרות היה לי קושי מיוחד, קושי לראות אותו בסבלו.

אמא שלי, אחיותיה ועוד חברה עמדו בצל הברוש הגדול שאיננו עוד, עמדו מימין לי ובאלכסון, מול הצלע הניצבת של חלקת הקבר. בתווך עמד מיידנצ'יק.

מאחורינו עמדו כל חברינו. פרקי התפילה נקראו ומזמורי תהילים של אותיות השם הוקראו על ידינו ועל ידי הנוכחים. מתוך ספרי תפילה קטנים אותם חילק מיידנצ'יק, הוא היה קורא בשמו של אחד הנוכחים ומוודא שהלה יודע היכן לקרוא.

אבא שלי קרא קדיש בקול בוטח. את הסבל ראיתי בעיניים ולא שמעתי בקול.

בתום הטקס היו כולם נשארים עוד זמן מה ומדברים.

מיידנצ'יק היה אוסף את ספרי התפילה ואת הכיפות שחילק. "בברוקלין מכינים כיפות מעורלות של גויים שנימולו," ציין אורי דן כשראה את מיידנצ'יק אוסף את הכיפות השחורות.

אבא שלי לחץ ידיים לכולם בחום. הייתי משקה עוד פעם את הפרחים וכולם הלכו לעבר החניה, שם היה מחלק מיידנצ'יק דבש הדרים מכפר חב"ד לכבוד ראש השנה. אולם האטרקציה האמיתית היתה אצל הדוד ספי, בתא המטען של המכונית: הוא נהג לפתוח את תא המטען של מכוניתו בחניית בית הקברות, ושם היו מונחים מעשי ידיו, תאנים מיובשות אותן קטף אצלנו במשק, משמשים מיובשים, צימוקים מענבי המשק שלנו, ירקות טריים, מלפפונים חמוצים, פלחי מנגו קפואים, מיצים חצי־קפואים שהתאימו לחום שבדרך כלל שורר בזמן הזה, יינות שהכין בעצמו וליקרים אותם זיקק בעצמו.

כולם היו מתנפלים על הבגז' ובוזזים אותו.

לאבאל'ה שלום,
אבא, מאוד שמחנו לקבל את מכתביך, גלויותיך ומברקיך. שראיתי את הגלויה ששלחת חשבתי בהתחלה שזה האמפייר סטייט בילדינג. אבל אחרי שלילי הקריאה הבנתי שזה המלון בו אתה מתגורר. היחסים שלי עם עמרי די טובים. הייתי אצל האורטודנט שלי והוא בדק את שיני, אפילו אני ראיתי שחל שיפור ניכר. לילי ואני היינו בתוכנית של "להקת פיקוד צפון", יש לציין שהלהקה היא מצוינת ולפי דעתי הטובה ביותר בצה"ל. (השירים לא כל כך יפים אבל המערכונים נהדרים.) היום לא התקיימה פעולה בצופים, ובגלל זה יש לי זמן לכתוב לך. (גם קודם אבל ודאי גם אתה היית ילד פשוט "אין חשק".)

אבא ניפחתי את אופני אך קרה תקר. ספר עוד לא החלפתי (כי המורה חולה).

אני מתגעגע אליך מאוד אבל אפשר לסבול. סבתא סיפרה לי שהסוסה שמנה ובריאה, אך אני עוד לא ראיתיה מאז נסעת.

נ.ב.
אבא אתה יודע גלעד כבר ממש מתגלגל מצחוק הוא צוחק בלי הפסק עד שלילי מפחדת שתכאב לו הבטן מרוב צחוק. בנך האוהב אותך מאוד

גור 4.3.67


    

דף הבית | חדשים במטר | רכישת ספרים | על ההוצאה | הגשת כתבי יד | יצירת קשר | תנאי השימוש באתר
© כל הזכויות שמורות: מטר הוצאה לאור בע"מ, הוצאת מטר 2006 | על ידי סמיוטיקה