להמשיך בקניות
  סה"כ ספרים בסל הקניות:       סה"כ לתשלום ללא דמי משלוח:      

  

 שינוי גודל אות:

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

   סיפורת    ספרות מתורגמת   נערה מרדנית

חיפוש מתקדם
חיפוש ספר
()   הסל שלי     
» ספרות מתורגמת
» ספרות מקור
» כל הספרים
» סדרת ענייני דיומא
» סדרת משני עולם
» מדריכים לאובדי עצות
» השקעות וניהול פיננסי
» ספרי ניהול ואסטרטגיה
» יזמות
» יצירתיות
» העשרה בארגון
» ספרי שיווק ומכירות
» סדרת אבא עשיר
» נושאים שונים
» זוגיות ואינטימיות
» יחסים במשפחה
» תזונה נכונה
» לאכול ולרזות
» התמודדות
» בריאות ורפואה
» אל תקחו הכל ללב
» כל הספרים
» סדרת מלודי
» סדרת לולו
» חפשו את המטמון
» ספרים נפרשים
» מוזיקה לפעוטות
» הסיפורים הקטנים שלי
» טוב לדעת - לפעוטות
» מציק ומצחיק
» כל הספרים
» עלילות ספיידרוויק
» סדרת ספטימוס היפ
» ילדי המנורה
» יומני הסודי ביותר
» סדרת Glee
» קלמנטיין
» סדרת כנפיים
» שרלוק הולמס
» יצורים יפהפיים
» נחל שלדים
» הצרות של אולי וג'קפיץ
» טרילוגיית וונדלה
» כל הספרים
» סודות הלוחשת
» ברליץ מדריכי כיס
» ברליץ צעד אחר צעד
» מתנה לכל עת
» מילים על ...
» הדרך אל האושר
» מילים שיוצאות מן הלב
» הסדרה של בראדלי
» קסם - ספרי צביעה
» כל הספרים
» ספרי אבא עשיר
» יועצי אבא עשיר
הוצאת מטר בפייסבוק

   

   על הספר   על המחברת   פרטים נוספים   חדר קריאה  שתפו ספר זה עם החבריםהדפסה ידידותית לסיווג הספרים  בקטלוגחזרה לדף הקודם
תמונה מוגדלת ופרטים נוספים

מחיר קטלוגי: 88.00 ש"ח
המחיר באתר: 61.6 ש"ח

./covers/1712_120.jpg1712

נערה מרדנית

נערה מרדנית


61.6
הוסף לעגלה

ספרים -   לתשלום
הוספה לסל הקניות
סל הקניות שלי

נערה מרדנית | רו פרימן

לאמי, המורה והעורכת הראשונה שלי, שלימדה אותי לצַפות
מהחיים ליותר מכפי שאפשר להפיק מהם אם יושבים בשקט.
ולאבי, שהדגים בעצמו כמה כדאי ומהנה להפר חוקים פה ושם,
ושאת חוכמתו אני ממשיכה לגלות רק בדיעבד.

"אני פטור מכל החרפּות. היא נותרת
עטופה כמו פרח, כמו לבלוב
של פרח, בתוך עצמה, הרחק.
הרוח כמו מפלצת נעה
מסביבה, אך אינה נוגעת."

      גמִָיניִ סֶנוֶוירַטְניֵ, "אני, הרוח"
      מתוך "אסופה נוספת"

לתָה
היא אהבה דברים יפים, ולא היה ספק בלִבה שהיא ראויה להם. לכן לא חשה כאילו היא גונבת בכל פעם שהרשתה לעצמה לקחת את אחד מהסבונים הסגלגלים שנערמו בארון מתחת לכיור האמבטיה בבית הראשי. למי זה ישנה אם יחסר אחד משבעת הסבונים שהיו פשוט מונחים שם וציפו שיגיע תורם לשהות בכלי הסבון המלבני, העשוי קרמיקה, שנקנה ב"אריחי לַנקָה" כדי שיתאים לצבען של המגבות החדשות, הירוקות־בהירות? וכיוון שצדקה ואיש לא הבחין בכך, היה זה עתה מקור בלתי אכזב לעונג. כשסבון אחד נגמר, מה שלא קרה במשך חודשים, היא פשוט לקחה לעצמה אחד אחר.

בכל יום, בשלוש ושלושים אחר הצהריים, היא ניקתה את הפנים, כפות הרגליים, בתי השחי והידיים ליד הבאר, בעזרת אחד מסבוני "לוּקְס" האלה ששמרה במיוחד לטקס זה, כיוון שלא העזה להדיף ריח פרחים כל היום אף שהצליחה לגנוב מבלי להיתפס. בכל יום מילא הסבון הוורוד והריחני את נחיריה במחשבות על ורדים. היא ראתה ורדים אמיתיים רק פעם אחת.

היה זה כאשר בני משפחת ויתַנֶגֵי לקחו אותה איתם כשנסעו לטיול להרים בחודש אפריל אחד. היא היתה אז בת חמש או שש, שנתה השנייה אצלם, בתקופה שבה מטלותיה היו עדיין מעטות ונעימות עד מאוד. האזור ההררי, עם זַכּות הצמחייה העשירה, הפלגים המקפיאים ומפל דִייָלוּמָה המפורסם, שלמרגלותיו עמדה כחלק מהמשפחה, פניהם מרוססות בטיפות מים זעירות, כולם רטובים מדמעות שהותזו עליהם בהילוך אטי בגלל זווית השיפוע של המפלים. אחרי המפלים הם נסעו לערוך פיקניק בגנים של הָקֶָלֶה, ושם לבלבו הוורדים באופן כה מושלם, שרק ניחוחם הבדיל בינם ובין הוורדים המלאכותיים שנמכרו בקולומבו. מאותו יום ואילך גילמו הוורדים אפשרות לעונג - זיכרון והנאה המתמזגים זה בזה על פניה ומלטפים אותה.

היום, כמו תמיד, היא חשה עצבות בשעה שהמים החמימים למדי נשאו עמם את הבועות ואת הריח על המרצפות והעלימו את שניהם מיד בין גבעולי העשב שלרגליה. היא הזדקפה ונשאה את מבטה הרחק, בעודה מריחה את קנוקנות השיער הכבדות והרטובות שהשתפלו משני צדי פניה; היא השתמשה בידה השמאלית כדי לאסוף את הקווצות שדגדגו את לחיה הימנית, כיוון שבעיניה היתה זו מחווה דרמטית יותר מאשר להשתמש בידה הימנית. ברגע הזה, כולה ספוגה מים, היא דמיינה את עצמה בטֶלֶדרמה, שבה היא מגלמת את תפקיד העלמה היפהפייה שנזנחה לאנחות ומוקפת בַּהילה הרכה המאפיינת אנשים טובים והגונים שנעשה להם עוול.

גם כשהיתה שרויה בנוכחותם של מחלצות ותכשיטים, היא היתה איתנה בדעתה שמן הראוי שחייה ילוּו בשלוש מנות גדושות של דרמה לפחות, כאלה שיש בהן כדי להזין את הנפש ואת הגוף ממש כמו צלחות האורז או הלחם שקיבלה בכל ארוחה. הבאר העתיקה בקצה הגן, ששימשה אך ורק לכביסה, או, במקרה שלה, לרחצה, ושכיוון שכך נחשבה בעיניה תוספת לחלל השייך לה, היתה המקום המושלם לשקוע בחלומות מעין אלה ולאכלס אותם בדמויות המוּנעות מכוח תשוקה, עוולות ואומץ.

"לָתָה! לתתתתתההההה!" קריאה זו היתה גם היא חלק מאירוע זה של אחר הצהריים; צליל קולה של תָרָה הקוראת לה מהמרפסת ומוודאת שלא הלכה בלעדיה. העלמה הלכה לה בדרכן של בועות הסבון, ולתה חזרה להיות בת אחת־עשרה.

"אֶנֶבָה, תָרָה בָּבָּה!" אפילו אחרי זמן כה רב היא חשה מטופשת כשאמרה זאת. בָּבָּה. כיצד יכולה מישהי בת גילה להיות תינוקת? היא הרימה את דלי הפח, ובתוכו הסבון המוחבא מתחת לתחתוניה המכובסים, והלכה לכיוון הבית.

תָרָה פגשה אותה בחצי הדרך על השביל.

"אפשר ללכת שוב לרחוב ההוא היום?" היא שאלה בעודה משלבת את זרועה בזו של לָתָה.

"אָנֵי, תרה בבה. אני הולכת להסתבך בצרות בגללך." היא אמרה זאת כיוון שרצתה לסמן לעצמה "וי" לצד המילה ניסתה. אחרי הכול, מי יוכל להאשים אותה בשותפות לדבר עבֵרה אם היא ניסתה להניא את תרה ממעשים פסולים? היתה זו אחת מהמילים הראשונות באנגלית שלמדה בבית הספר. לנסות! לנסות! ושוב לנסות! מנהל בית הספר עדיין התעקש שהם ידקלמו זאת בכל בוקר, ואף שפשטו שמועות שהוא בעד לובשי הצבע האדום ושהוא משתתף במצעדי האחד במאי ונושא דגלים שעליהם רקומים הפטיש והמגל, ושעבודתו משמשת כיסוי להפצת השקפה שמעודדת את תלמידיו לראות את עצמם כשווים לעשירים, ואף שכל זאת נחשב מסוכן וחתרני, הותירו בה המסר שלו, ואם להודות על האמת, החיים החשאיים שכנראה ניהל, רושם עמוק. בלבה גמלה ההחלטה להישאר נאמנה לפירוש שנתנה היא לתורתו: אולי היא טועה, ואולי היא תסתבך בצרות, אך היא תנסה גם תנסה להיות טובה יותר. לצדה צחקקה תרה באושר; היתה זו שעת הפרחים.

הפרחים שקטפו השתיים מגינותיהם של אחרים היו מגוונים, וסידורם היה המומחיות של לתה. היא אהבה מבחר רב של פרחים, אך העדיפה את צבעי הפסטל. טבעות של וָתוּ־סוּדָה לבן מעוטרות פה ושם בעלי הכותרת הזערוריים והצהבהבים של הפְּלוּמֶרְיָה, הפרח האהוב עליה ביותר. לעתים גבעול קטנטן של אִיקסוֹרָה ליצירת כתם צבע אדום, אף כי הצמח נחשב רעיל למוח לדעתם של אנשים שנשמעו כיודעי דבר; למשל סוֹמָה, המשרתת הזקנה, שבגדיה היו דהויים ושידיה המגולפות למשעי טיפלו בירקות כמו באבני חן רכות אך יקרות ובחנו את מוצקותם בלחיצה של ציפורניים שקועות. מדי פעם בפעם, אם התמזל מזלה, מצאה גרדניה צעירה וטרייה שלא נזקקה לשום תוספת; הבושם שהדיפה, עורה הקטיפתי, עצם קיומה, שימשו תזכורת מספקת לעליות ולמורדות, לקיום ולמוות.

אך לאחרונה לא את הפרחים ניסתה תרה להשיג כי אם את "הנער". "הנער" גר ברחוב המקביל, באותה שכונה בקולומבו 7. תרה הסבירה ללתה הכול יום אחד, ומנתה את הדרישות ההכרחיות על אצבעות יד אחת בזו אחר זו: גזע, דת, קאסטה, בית ספר, מראֶה. מכל אלה, היה לתרה אכפת רק מהשתיים האחרונות. השלוש האחרות היו למען הוריה. וכמובן, הכתובת הנכונה היתה הדובדבן שעל הקצפת.

"קולומבו 7 זה האזור הכי טוב. אחר־כך קולומבו 3, קוֹלפֶּטִי. אחרי זה...

נראה לי שקולומבו 5 ואז, אולי, אם כל שאר הדברים לגמרי מושלמים, אפילו הכסף, אז קולומבו 6. רק הם. אָמָה בחיים לא תסכים לזה, אז בשביל מה לטרוח? נכון? נכון, לתה? בשביל מה לטרוח? עדיף כבר להישאר עם מי שמכירים. אני בחיים לא אסכים לשידוך, אז כבר עדיף לי להביא הביתה מישהו שהם מוכנים לסבול."

"אבל מה אם השידוך יותר טוב?" שאלה לתה.

"איך זה יכול להיות? אם הם היו מסוגלים למצוא מישהו בעצמם, אז הם היו מבקשים מאיזה קָפּוּוָה לעשות בשבילם את העבודה? לא. רק איכרים מכוערים ועקומים הולכים עם האמהות שלהם אחרי השדכן עם המטרייה השחורה המחודדת שלו. לא בשבילי. אני הולכת למצוא לי מישהו בעצמי אפילו אם אני אזדקן בינתיים."

היא אכן מצאה אותו, ועוד לפני יום הולדתה השנים־עשר, ובנוסף, הוא גר בבית מהסוג הנכון. הנחישות והיוזמה של גבירתה הצעירה היו לרוחה של לתה על אף הסתייגויותיה, ולא רק כיוון שאָגִ'ית בא כעסקת חבילה עם חבר: גֶהאן. הוא היה רק הטבה נוספת.

גהאן נועד כנראה להיות אחד מאותם אנשים שייאלצו להסתמך על שדכן למציאת אישה. לתה היתה בטוחה בכך. לא היה לו דבר מקסמו וממראהו הטוב של אג'ית או מהביטחון העצמי שבא מידיעת מקומו בעולם.

הוא היה טיפוס נגרר ורגיל לחלוטין. לתה היתה משוכנעת שחלפה על פניו עשרות פעמים בשיטוטיה בין הדוכנים סביב מגרש הקריקט בדרכה לקנות מנגו מתובל בצ'ילי ובמלח מרוכלי הרחוב. כן, הוא היה שם וקנה אננס, או אולי זיתים. הוא נראה כמו מישהו שיאכל זיתים. פיה נמלא ריר כשדמיינה את טעמו של זית ירוק שהורתח עם חומץ ותבלינים המתזמרים להם רעידת אדמה קטנה על לשונה. היא ראתה אותו בעיני רוחה יורק את הגלעינים על המדרכה. לא כמו אג'ית או תרה, אפילו לא כמוה; הם ידעו כיצד להיפטר מחרצנים בחשאי. היא נאנחה. טוב, לא משנה, הם באו כצמד, וגהאן תמיד יהיה פנוי כאשר אג'ית יהיה פנוי, וסיכוייה למצוא מושא אהבה במקום אחר קטנים מאוד, גם אם היא ראויה לכך מאוד.

"רוצה לנסות לגנוב היום?" שאלה אותה תרה ביום שבו גילו את "הנער".

"צִ'י! אני לא יכולה לגנוב!"

"בחייך, זה יותר כיף," התחננה תרה.

"לא, בָּבָּה. אני לא יכולה לתת לך לעשות את זה," אמרה לתה, "זה חטא. איך נוכל להתפלל עם פרחים גנובים?"

"למה לא? אם כל דבר חייב להיגמר ולמות, אז מה ההבדל בין פרח גנוב לכל פרח אחר?" תרה תרגלה את המחווה הגנדרנית החדשה שלה - נענוע ראש מצד לצד, כדי ששערה האסוף בשתי קוקיות באורך הכתפיים יצליף על לחייה. שערה של לתה גלש בגלים והיא חשבה שהוא יפה יותר משערה של תרה, אך גברת ויתנגי, אִמה של תרה, התעקשה ששערה של לתה ייקלע לצמות הדוקות. לפעמים היא תרגלה את ההצלפה על הלחיים כשלא היה איש בבית, אך משום מה זה מעולם לא נראה כמו אצל תרה, ששערה החלק והמשיי התחכך בפניה כאילו הוא אוהב אותן. כשניסתה זאת לתה סירב שערה הסמיך והכבד לשתף פעולה והשתלשל משני צדי פניה, והיא נראתה כמו הנשים הרעות בטלדרמות, אלה שהכפר מנדֶה אותן, או אלה שבעלים עוזבים את נשותיהם לטובתן. היא התנחמה אז בכך שהן מקבלות הרבה יותר זמן מסך מאשר הנשים הטובות בעלות המצח הרחב והחלק, שעושות שביל באמצע ואף פעם לא משנות את התסרוקת.

"למען האמת," המשיכה תרה, "פרח כזה אפילו עדיף. הוא מזכיר לנו שיש רוע בחיים, ששום דבר לא מחזיק מעמד לנצח ושאנחנו לא צריכים להתרגש מדברים כאלה."

"אבל לא כדאי שנזכור מה הכוהן אמר בקשר לגנבה? מה עם חמשת הכללים?" לתה ניסתה שוב.

"בשביל מה את מכניסה לזה את הכללים? אנחנו בסך הכול מדברות על הפרחים." תרה הניפה את ידיה. הצמידים שהיתה עונדת בערבים גלשו בקול צלצול לאורך אמות ידיה הרזות והתקבצו בקיפול המרפק. היא יישרה את זרועותיה וניערה את הצמידים עד שחזרו למפרקי ידיה. היא נראתה מוזר כשעשתה זאת, כמו תרנגולת המנופפת בכנפיה. לתה חייכה חיוך קטן. הן ודאי נראות כמו אחיות כשהן עומדות כך זו מול זו, חוץ מכפות הרגליים, זוג אחד ענוג ועטוף בסנדלים והשני אפרפר ונתון בכפכפים.

והצמידים, כמובן. לא היו ברשותה צמידים שכאלה. עיניה עקבו אחר תנועות זרועותיה של תרה, בפיגור של צלצול אחד אחרי עיגולי הזכוכית הדקים. לבסוף הפסיקה תרה, נעצה את אגרופיה במותניה וחיכתה לתגובה.

"אבל אם נגנוב את הפרחים נפר את חמשת הכללים! יש דרך נכונה להשיג פרחים ויש דרך לא נכונה לעשות את זה." זה היה הניסיון האחרון של לתה.

"אין נכון או לא נכון, והכללים הם לטיפשים. דברים הם פשוט כמו שהם! ואנחנו צריכים לחוות דברים בלי לגנות אותם, כי אם אנחנו מגנים אותם אנחנו נעשים יותר מדי מעורבים. זה מה שאני חושבת שהכוהן התכוון לומר כשהוא דיבר על זה ביום ראשון שעבר במקדש."

"אני לא מבינה את כל הדברים האלה." לתה נדה בראשה ונעצה מבט אומלל בשקית הסִירִי־סִירִי הריקה שבידה, שאיתה שיחקה עד שהפיקה את הצפצוף השקט והעדין שהעניק לשקית את שמה.

תרה שרבבה את שפתיה וגירדה עקיצת יתוש על סנטרה. לפתע חייכה חיוך רחב. "אז אולי נגיד ככה. הפרח לא צריך להתרגש מזה שהוא נגנב או נקטף ברשות, או אפילו מזה שהוא הולך למות. אנחנו יכולות להיזכר בזה כשנאמר את התפילות שלנו הערב, אם את רוצה," היא אמרה, וניסיונות השכנוע שלה החלו להתיש את לתה. "חוץ מזה, זה יהיה יותר מהר."

תרה צדקה לפחות בחלק האחרון של דבריה. בחצי מהפעמים שנכנסו לגנים כדי לקטוף פרחים הן נאלצו לצאת משום שלא היה בבית אף אחד שאפשר לבקש את רשותו, אפילו כשהשיחים שפעו פריחה כה רבה עד שבעלי הבתים לעולם לא היו מבחינים אם הן היו קוטפות מעט בדרכן החוצה. חוץ מזה, האם הן לא ייטיבו עם הבעלים בכך שישתמשו בפרחים שלהם לצורך תפילה? לתה משכה בכתפיה והנהנה.

"הָה אֶהֵינַנג," היא התרצתה.

בשלושת הבתים הראשונים היה קל. לא היו להם שערים, וחשוב מכך, לא היו בהם כלבים. אך הרביעי הציב שורה של בעיות, הגדולה שבהן היתה סבתא שהסתובבה בכל רחבי הבית, גם אם לאט. הן צפו בה כמה דקות בשעה שהיו מוסתרות מאחורי גדר חיה נמוכה ומעט דוקרת.

"בואי נקווה שהיא חירשת," אמרה תרה. לתה החניקה צחקוק. היא חשה התרגשות חמימה ונעימה נקווית בין רגליה, כמו רצון להשתין וחוסר יכולת להשתין שוב אי־פעם, שניהם בבת־אחת. היא לפתה את זרועה של תרה.

"אני אשמור, בבה, את תדאגי לפרחים," אמרה לתה, שנפתחה אל התחושה החדשה שהיתה תולדה של כוונות טובות והתנהגות רעה.

"לא, את תקטפי אותם ואני אשים עין על הפרה הזקנה." תרה דחפה ממנה את לתה לכיוון שביל הגישה העשוי חצץ. לתה מיהרה לצד השני ונצמדה לגזע של עץ הפלומריה. אך בדיוק אותן תכונות שבזכותן היה העץ תוספת כה חביבה לגן - הענפים הנמוכים והמרוחקים זה מזה; העלים העבים, הגדולים, הרוויים לחות; התפרחות שצבען צהוב כעין השעווה - כל אלה הבטיחו לספק מסתור עלוב מאוד לילדה בת אחת־עשרה בשמלה תפוחת שרוולים שצבעה כחול עז. היה זה עץ שנועד להתעלסויות, עץ נטוי, לא עץ להתחבאות מסבתות.

"קָאוּדֶֶה?" הקול היה מפציר ומרושע בו־זמנית. האישה הזקנה, שהיתה לבושה בחלוק בית בגוון ובגזרה בלתי ברורים, עמדה בצמוד לחלון, כשהיא מצלה על עיניה ומציצה אל הגן. השתן החל לדלוף לתחתוניה של לתה. דמעות איימו לפרוץ למעלה. תרה סימנה לה משהו בתנועות ידיים פרועות ממקומה מאחורי הגדר החיה, ופיה התווה ללא קול מילה שלָתָה לא הצליחה להבין. רוצי? בואי? אולי הזקנה סתם לוטשת מבט החוצה. אחרי סדרה אחרונה של תנועות מעט מטורפות העוותה תרה את פניה לעומתה ויצאה ממקומה מאחורי השיחים. היא צעדה באומץ לדלת הראשית וצלצלה בפעמון. הוא השמיע צליל גבוה ומתכתי, שעמד בניגוד מוחלט לממדים העצומים של העמודים והקורות שמהם היה עשוי הבית, בסגנון בית אחוזה. "הנער" פתח את הדלת לפני שהפעמון הפסיק לצלצל וחייך לעומתה.

בדיוק כשעמדה לתה לצאת ממקום מחבואה הבלתי מוצלח, היא שמעה שריקה ערמומית ומתגרה מאחוריה. וכך היא פגשה את גהאן.

"אז כמה מהפרחים האלה גנובים?"

"אה... אה..." היא אמרה. היא הביטה הרחק, מימין לכתפו השמאלית, אך מיד הפכה מודעת לכל דבר בהופעתו: לכך שחולצת המשבצות הכחולה שלו זהה בצִבעה בדיוק לשמלה שלה; לכך שהוא לובש מכנסיים קצרים בצבע חאקי ונועל כפכפי אצבע, כמו שלה; לכך שהשיער שלו מזדקר לאורך השביל שדרכו העביר את אצבעותיו, כמו פסל; לכך שהוא שחום מאוד, שחום אפילו יותר משהיתה היא בעונת הקריקט, שבמהלכה היו היא ותרה מטפסות על גג ביתן כדי לצפות במשחקים. דבר נוסף: הוא היה צנום ומוארך, כמו קנה סוף שמנסה להגיע אל אור השמש מבעד לשיחים צפופים; הכול מרוכז במסע כלפי מעלה ורק מעט מאוד נותר ליצירת שורשים. "אל תדאגי, אני לא אלשין. אני אפילו אקטוף לך עוד כמה. תראי. הנה, קחי את אלה."

מדוע היה חייב לקטוף את התפרחת כולה? היא תמיד דאגה לקטוף רק את הפריחה עצמה. היא לא הצליחה לעצור בעצמה: "אָיוֹ! אל תקטוף את הניצנים! אתה מבזבז את הפרחים!"

"אתה מבזבז את הפרחים!" הוא חיקה אותה. "אז מה? יש לפחות מאתיים על העץ הזה, ומחר יהיו עוד מאתיים!"

לתה הזעיפה פניה לעומת התפרחת שהוא קטף בשלמותה מהעץ:

הפרחים האהובים עליה ביותר, במלוא יופיים הזהוב, כמו שמש וירח. הוא לא הניח אותם, אלא המשיך להחזיקם בידו המושטת. הוא נראה מגוחך: גיבור רומנטי שאין לו המראֶה או ההתנהגות ההולמים את מעמדו. נוזל לבן וחלבי טפטף על כפכפיו המאובקים. לכלוך הצטבר תחת ציפורני רגליו. הוא דשדש במקום תחת מבטה. היא נאנחה ונטלה את מנחתו, ואז השתופפה כדי לשפשף את הגבעול באדמה ולעצור את הטפטוף.

היא פנתה ללכת ואז נעצרה. "תודה," היא אמרה מעבר לכתפה, משרבבת את שפתיה. הוא חייך והיא שמחה; אולי לא ניחש שהיא משרתת. היא ניסתה לחקות את הביטחון של תרה בשעה שהלכה לעברה והצטרפה אליה ליד הדלת.

קולה של תרה החזיר אותה להווה.

"בואי, לתה! בואי נלך לפני שאָמָה מגיעה הביתה!" צעקה תרה, שרצה לקחת את השקיות שהביאו עמן עבור הפרחים.

"רק תני לי דקה להחליף שמלה. אני אפגוש אותך ליד השער."

תרה חדלה לרוץ והסתובבה. "להחליף שמלה? בשביל מה את מחליפה שמלה? זאת נראית בסדר גמור."

"אבל עזרתי לסוֹמָה נַנדֵי במטבח ויש לה ריח של קארי, וחוץ מזה היא רטובה עכשיו," היא אמרה.

"היא תתייבש בזמן שנלך, ואף אחד לא הולך להריח אותך בכל מקרה, אז מה הטעם להחליף אותה?"

"אני אפגוש אותך ליד השער," היא אמרה וברחה משם לפני שתרה תספיק להתווכח. היא נכנסה למחסן שבו ישנה, בין ההַאל פֶּטִיָה הנעול, שהכיל אוכל יבש ותבלינים, לחבית שהכילה אורז מלא, והניחה את הסבון על מדף העץ ליד המחצלת שלה, כשהיא מסתירה אותו בזהירות מאחורי כרטיס ברכה לחג הוויסָק, שעל חזיתו הופיעה תמונה של העץ שמתחתיו נולד הבודהה. היא פרשה את המגבת שלה ואת בגדיה הרטובים על המתלה ליד הדלת. ואז טיפסה על שרפרף מפלסטיק והורידה את שמלתה הכחולה מהחבל העשוי קליפות קוקוס, שעליו תלתה אותה שתתאוורר אחרי הפעם שעברה. אם היא הולכת להסתבך, היא לא מתכוונת לתת לתרה להציק לה בקשר לשמלה.

היא החליקה את רגליה לתוך כפכפי העור הדקים שהיו פעם של מישהי אחרת, קרובת משפחה של תרה שהיתה מורה, כך תיארה לעצמה; אלה היו כפכפים של מורות - שטוחים, בלתי מחמיאים ורעשניים. הם היו גדולים במידה אחת ממידתה והיא היתה מוכרחה לתפוס בהם באצבעות רגליה כשהלכה, אך לפחות לא היו אלה כפכפי הגומי הישנים שלה, לפחות עכשיו הרגישה מגונדרת. היא בחנה את תמונתה של הנסיכה האנגלייה שגזרה מהעיתון והדביקה בתוך אחת ממחברותיה. לתה שבה להתלהב מהנסיכה מאז שקראה בכתבה המצורפת שבעבר היא היתה סתם אחת, אומנת שהשגיחה על ילדים של אחרים, לפני שהחליטה להפוך במקום זאת לנסיכה. לאחר שווידאה שהמבט שהתאמנה עליו, כשהסנטר מונמך אך העיניים מורמות, אכן הועתק כראוי, יצאה לתה לדרכה. היא חזרה למחסן וליטפה בעדינות את הסבון שלה, שהיה עדיין מעט לח. היא חיככה את קצות אצבעותיה במפרק כף ידה ואז חיככה את מפרקי ידיה זה בזה, כפי שראתה את תרה עושה כאשר השתמשה בבושם של אִמה.

עכשיו היא היתה מוכנה.

דף הבית | חדשים במטר | רכישת ספרים | על ההוצאה | הגשת כתבי יד | יצירת קשר | תנאי השימוש באתר
© כל הזכויות שמורות: מטר הוצאה לאור בע"מ, הוצאת מטר 2006 | על ידי סמיוטיקה