להמשיך בקניות
  סה"כ ספרים בסל הקניות:       סה"כ לתשלום ללא דמי משלוח:      

  

 שינוי גודל אות:

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

   סיפורת    ספרות מתורגמת   איזה גבר מקסים

חיפוש מתקדם
חיפוש ספר
()   הסל שלי     
» ספרות מתורגמת
» ספרות מקור
» כל הספרים
» סדרת ענייני דיומא
» סדרת משני עולם
» מדריכים לאובדי עצות
» השקעות וניהול פיננסי
» ספרי ניהול ואסטרטגיה
» יזמות
» יצירתיות
» העשרה בארגון
» ספרי שיווק ומכירות
» סדרת אבא עשיר
» נושאים שונים
» זוגיות ואינטימיות
» יחסים במשפחה
» תזונה נכונה
» לאכול ולרזות
» התמודדות
» בריאות ורפואה
» אל תקחו הכל ללב
» כל הספרים
» סדרת מלודי
» סדרת לולו
» חפשו את המטמון
» ספרים נפרשים
» מוזיקה לפעוטות
» הסיפורים הקטנים שלי
» טוב לדעת - לפעוטות
» מציק ומצחיק
» כל הספרים
» עלילות ספיידרוויק
» סדרת ספטימוס היפ
» ילדי המנורה
» יומני הסודי ביותר
» סדרת Glee
» קלמנטיין
» סדרת כנפיים
» שרלוק הולמס
» יצורים יפהפיים
» נחל שלדים
» הצרות של אולי וג'קפיץ
» טרילוגיית וונדלה
» כל הספרים
» סודות הלוחשת
» ברליץ מדריכי כיס
» ברליץ צעד אחר צעד
» מתנה לכל עת
» מילים על ...
» הדרך אל האושר
» מילים שיוצאות מן הלב
» הסדרה של בראדלי
» קסם - ספרי צביעה
» כל הספרים
» ספרי אבא עשיר
» יועצי אבא עשיר
הוצאת מטר בפייסבוק

   

   על הספר   על המחברת   פרטים נוספים   חדר קריאה  שתפו ספר זה עם החבריםהדפסה ידידותית לסיווג הספרים  בקטלוגחזרה לדף הקודם
תמונה מוגדלת ופרטים נוספים

מחיר קטלוגי: 98.00 ש"ח
המחיר באתר: 49 ש"ח

זמנית ספר זה אינו קיים במלאי,
  אנא צרו אתנו קשר
לאיתור הספר עבורכם.

סל הקניות שלי

איזה גבר מקסים | מריאן קיז

"כולם זוכרים איפה הם היו ביום ששמעו שפּאדי דה־קוֹרסי מתחתן. אני הייתי אחת הראשונות שזה נודע להן, כי עבדתי בעיתון כשדייוויד תורנבּרי, הכתב המדיני (והגבר הכי גבוה בדבלין), הגיע עם הידיעה שדה־קורסי עומד להתמסד. הופתעתי. זאת אומרת, כולנו הופתענו. אבל אני הופתעתי במיוחד, וזה עוד לפני שגיליתי את זהותה של בת־המזל. אבל לא יכולתי להראות שאני מצוברחת. אם כי ממילא אף אחד לא היה שם לב. יכולתי למות באמצע הרחוב ואנשים עדיין היו מבקשים ממני להסיע אותם לתחנה. ככה זה כשאת הבּריאה מבין שתי תאומות. בכל אופן, ג'סינטה קינסֶלה (בוסית) נזקקה בדחיפוּת לכתבה על האירוסים אז נאלצתי להניח את הרגשות האישיים שלי בצד ולהתנהג כמו מקצוענית." גְרֵייס גִי

"היה נחמד אם היית מציע לי קודם." אֶלִישָה תוֹרְנְטוֹן

"גלשתי ברשת ובדקתי מכרזים על תיק ינשוף (של סטלה מקרטני, לא סתם תיק ינשוף) בשביל לקוחה שעמדה להגיע איתו לאירוע התרמה למען חיות בר, ופתאום ראיתי את הכותרת. דה־קורסי מתחתן. חשבתי שזאת מתיחה. התקשורת תמיד ממציאה דברים, מוסיפה צלוליט לבחורות שאין להן ומסירה אותו מבחורות שיש להן. כשגיליתי שזה נכון, נכנסתי להלם. למען האמת חשבתי שאני חוטפת התקף לב. הייתי מתקשרת לאמבולנס אבל לא זכרתי שצריך לחייג 999 . כל הזמן חשבתי על 666 . המספר של השטן." פיוֹנוֹלָה (לוֹלָה) דֵיילִי

"שלא תעז להיות מאושר, חתיכת מנוול. זה מה שחשבתי כששמעתי. שלא תעז להיות מאושר." מַרְניִ הַאנטְֶר

דה-קורסי מתחתן

בכל רחבי המדינה ילבשו נשים שחורים כשישמעו שהפוליטיקאי המבוקש ביותר באירלנד, פָּאדִי "קְוויקסילבֶר"* דֶה-קוֹרְסִי, עומד לחדול מחיי ההוללות ולהתמסד. דה-קורסי, דמות פופולרית בחדרי האח"מים של מועדוני הלילה הלוהטים ביותר בדבלין, מי שלעתים קרובות נאמר עליו כי הוא דומה לג'ון-ג'ון קנדי, ניהל במשך העשור האחרון מערכות יחסים עם כמה וכמה נשים זוהרות, כולל הדוגמנית-שחקנית זארה קאלֶצקי ומטפסת ההרים סֶלמה טילי, אך עד כה לא הראה שום סימני מחויבות.

לא הרבה ידוע על האישה שכבשה את לבו ההפכפך, אלישה תורנטון, אך היא בהחלט לא דוגמנית או מטפסת הרים - הטיפוס היחיד שמעניין אותה כמדומה הוא טיפוס בסולם החברתי. מיס תורנטון (35), אלמנה ככל הידוע, עובדת בסוכנות נדל"ן ידועה אך מתכננת להתפטר מעבודתה לאחר הנישואים, כדי "להקדיש את עצמה" לקריירה הפוליטית המתפתחת של בעלה. כרעייתו של "קוויקסילבר" השאפתן, מחכה לה עבודה רבה.

דה-קורסי (37) משמש בתפקיד סגן יושב-ראש מפלגת ניו-אירלנד, שנוסדה לפני שלוש שנים בידי דִי רוסיני וחברי פרלמנט אחרים, שהתקוממו נגד תרבות השחיתות והעדפת המקורבים השוררת בקרב המפלגות המרכזיות באירלנד. בניגוד לדעה הרווחת, דה-קורסי אינו נמנה עם המייסדים של ניו-אירלנד, אלא הצטרף אליה כשמונה חודשים לאחר ייסודה, כשהתברר שסיכוייה להצליח טובים.

לולה

אפס לספירה. יום שני, 25 באוגוסט 14:25
היום הכי גרוע בחיי. כשגל ההלם הראשון שחרר אותי מלפיתתו האכזרית, לא יכולתי שלא לשים לב שפאדי לא התקשר אלי. גרוע. אני החברה שלו, התקשורת יוצאת מדעתה כי הוא עומד להתחתן עם מישהי אחרת, והוא לא התקשר אלי. סימן לא טוב.

התקשרתי לנייד שלו. לא לפְּרטי הרגיל, אלא לפרטי־פרטי שרק אני ומאמן הכושר האישי שלו מכירים. הוא צלצל ארבע פעמים ועבר למשיבון, אז ידעתי שזה נכון.

סוף העולם.

התקשרתי למשרד שלו, התקשרתי אליו הביתה, המשכתי להתקשר לנייד, השארתי לו חמישים ואחת הודעות - ספרתי.

18:01
הטלפון צלצל - זה היה הוא!

הוא שאל, "קראת בעיתון?"

"באינטרנט," אמרתי. "אני לא קוראת עיתונים." (זה לא משנה, אבל אנשים אומרים דברים מוזרים ביותר כשהם בהלם.) "אני מצטער שנאלצת לגלות בצורה בוטה כל־כך. רציתי לספר לך בעצמי, אבל איזו עיתונאית - "

"מה? אז זה נכון?" קראתי.

"מצטער, לולה. לא חשבתי שתיקחי את זה כל־כך קשה. סתם עשינו חיים, אני ואת."

"חיים? חיים?"

"כן, כמה חודשים."

"כמה חודשים? שישה־עשר, פאדי, שישה־עשר חודשים. זה הרבה זמן. אתה באמת מתחתן עם האישה הזאת?"

"כן."

"למה? אתה אוהב אותה?"

"בטח. אחרת לא הייתי מתחתן איתה."

"אבל חשבתי שאתה אוהב אותי."

הוא אמר בקול עצוב, "אף פעם לא הבטחתי לך שום דבר, לולה. אבל את בחורה פשוט נהדרת. אחת ויחידה. תשמרי על עצמך."

"חכה, אל תנתק! אני חייבת לראות אותך, פאדי, בבקשה, רק לחמש דקות." (שום כבוד עצמי, אבל לא שלטתי בזה. הייתי מעורערת קשות.)

"תנסי לא לכעוס עלי," אמר. "תמיד יישארו לי זיכרונות נעימים ממך ומהתקופה שהיינו יחד. ותזכרי..."

"כן?" התנשמתי, קיוויתי נואשות לשמוע משהו שיקהה את העוקץ של הכאב הנורא, הבלתי נסבל.

"אל תדברי עם העיתונות."

18:05 עד חצות
התקשרתי לכולם. וגם אליו. הפסקתי לספור כמה פעמים, אבל הרבה. בזה אני בטוחה. מספר דו־ספרתי, אולי אפילו תלת־ספרתי.

הטלפון כבר להט גם מרוב שיחות נכנסות. בּרַיידי, טְריס וגֶ'ם - חברים אמיתיים - הביעו המון תמיכה, אף־על־פי שהם בכלל לא אהבו את פאדי. (הם אף פעם לא הודו בזה, אבל ידעתי.) וגם המון חברים בכאילו - חטטנים! - התקשרו כדי לשמוח לאידי. תמצית השיחות: "זה נכון שפאדי דה־קורסי מתחתן, ולא איתך? מסכנה. זה נורא. ממש־ממש נורא בשבילך. כל־כך משפיל. פשוט הורס. איזו בושה. כל־כך - "

שמרתי על כבודי העצמי. אמרתי, "תודה על העידוד. חייבת לסגור."

בריידי באה לבקר אותי. "לא נועדת להיות אשת פוליטיקאי," היא אמרה. "הבגדים שלך מגניבים מדי ויש לך פסים סגולים בשיער."

"לגוון הזה קוראים מוֹלִיקִינוֹ, אם לא אכפת לך!" קראתי. "סגול נשמע כמו... של נערה מתבגרת."

"הוא היה רכושני מדי," אמרה. "אף פעם לא הצלחנו להיפגש איתך. במיוחד בחודשים האחרונים."

"היינו מאוהבים! את יודעת איך זה כשמאוהבים."

בריידי התחתנה בשנה שעברה, אבל בריידי היא לא טיפוס רגשני. "אהבה, כן, נחמד מאוד, אבל לא צריך לחיות אחד בתוך השני. תמיד הברזת לנו."

"הזמן של פאדי יקר! הוא אדם עסוק! נאלצתי להסתפק במה שקיבלתי!"

"חוץ מזה," אמרה בריידי, "את אף פעם לא קוראת עיתונים, אין לך מושג באקטואליה."

"יכולתי ללמוד," אמרתי. "יכולתי להשתנות!"

יום שלישי, 26 באוגוסט
מרגישה שכל המדינה מסתכלת עלי, מצביעה עלי וצוחקת. השווצתי בפאדי באוזני כל החברים והרבה לקוחות, ועכשיו הם יודעים שהוא מתחתן עם מישהי אחרת.

האיזון הפנימי שלי נהרס. לקראת יום צילומים בוויקְלו הילס לקטלוג חג המולד של הרווי ניקולְס, גיהצתי בחום גבוה מדי שמלת משי נשפכת של קְלוֹאֶה בצבע צדפה (אתם יודעים לאיזו שמלה אני מתכוונת?) ושרפתי אותה! סימן חריכה בצורת מגהץ במפשעה של שמלה מופתית בשווי 2,035 יורו (מחיר לצרכן). נהרסה. השמלה היתה אמורה להיות המוקד של הצילומים. מזל שלא הענישו אותי (זאת אומרת חייבו אותי, אבל המשטרה לא עצרה אותי; במבט לאחור, גם זה היה עלול לקרות).

אֶנקֶצ'י - שהיא עוזרת אישית נהדרת, כל־כך נהדרת שכולם חושבים שהיא הבוסית שלי - התעקשה לקחת פיקוד כי הידיים שלי רעדו, איבדתי את הריכוז וכל הזמן רצתי לשירותים להקיא.

והכי גרוע. הבטן שלי התהפכה. אחסוך מכם את הפרטים.

20:30 ־ 00:34
בּרַיידי וטְריס ביקרו אותי בבית ומנעו ממני בגופן לנסוע לדירה של פאדי ולהכריח אותו להקשיב לי.

03:00
התעוררתי וחשבתי, עכשיו אני הולכת! ואז שמתי לב שטריס נמצאת במיטה שלי. וגרוע מזה, היא ערה וערוכה לקרב.

יום רביעי, 27 באוגוסט 11:05
יש לי לוּפּ קבוע בראש: הוא מתחתן עם מישהי אחרת, הוא מתחתן עם מישהי אחרת, הוא מתחתן עם מישהי אחרת. ואז, אחרי כמה שעות אני חושבת, מה? מה זאת אומרת הוא מתחתן עם מישהי אחרת? כאילו גיליתי את זה כרגע, ואני פשוט לא מאמינה. ואז אני מרגישה צורך עז להתקשר אליו, לנסות לשנות את דעתו, אבל הוא אף פעם לא עונה.

ואז הלופ מתחדש, וההפתעה, והצורך לצלצל אליו, ואז הוא לא עונה - וחוזר חלילה.

ראיתי תמונות של האלישה תורנטון הזאת. (קניתי שוקולד בקיוסק, ופתאום ראיתי אותה על העמוד הראשון של האינדיפנדנט.) הצלם תפס אותה יוצאת מהמשרד שלה בבּוֹלזבּרידג'. קשה לדעת בוודאות, אבל נראה שהיא לבשה משהו של לואיז קנדי. זה אומר הכול. הולכת על בטוח. אלגנטית, אבל הולכת על בטוח.

קלטתי שאני מזהה את אלישה תורנטון - בחודשים האחרונים היא הופיעה עם פאדי ארבע פעמים על דפי הכרומו במדורי הרכילות. הכיתובים תמיד היו, "פאדי דה־קורסי ובת־לוויה". כשתמונה מספר שלוש הופיעה, אזרתי מספיק עוז כדי לשאול אותו עליה. הוא האשים אותי שאני לא סומכת עליו ואמר שהיא חברה של המשפחה. האמנתי לו. אבל איזו משפחה? אין לו משפחה!

12:11
טלפון מבריידי. "אנחנו יוצאים הערב."

"לא!" קראתי. "לא מסוגלת להתמודד עם העולם!"

"את כן מסוגלת! תרימי את הראש!"

בריידי שתלטנית נורא. מכונה רב־סמל בפי קרוביה ומוקיריה.

"בריידי, אני שבר כלי. אני רועדת כולי. לא יכולה ללכת לשום מקום. אני מתחננת."

היא אמרה, "זה לטובתך. אנחנו נדאג לך."

"אתם יכולים לבוא לדירה שלי?"

"לא."

שתיקה כבדה וארוכה. אין טעם להתווכח. בריידי עקשנית יותר מכל אדם שפגשתי מימי.

נאנחתי. אמרתי, "מי מגיע?"

"ארבעתנו. את, אני, טריס, ג'ם - "

"אפילו ג'ם? הוא קיבל פטור מקלודיה?"

קלודיה היא הארוסה של ג'ם. נורא רכושנית כלפיו, למרות שהיא יפה ורזה.

"כן, הוא קיבל פטור מקלודיה," אמרה בריידי. "הכנסתי לה כהוגן."

בריידי וקלודיה סובלות מסלידה הדדית.

ג'ם הוא חבר נהדר שלי, של בריידי ושל טריס, אבל משום־מה הוא לא הומו. אפילו לא מטרוסקסואל. (פעם הוא אפילו קנה מכנסי ג'ינס בחנות כולבו. הוא לא חשב שיש בזה משהו רע, עד שתיקנתי את דרכיו בעדינות.) הוא ואני גרנו באותו הרחוב בגיל ההתבגרות. התחברנו בתחנות אוטובוס קפואות בבקרים גשומים, שנינו עטופים במעילים מכופתרים בדרך לקולג'; הוא, כדי להפוך למהנדס חְנון; אני, כדי לקבל תעודת גמר בעיצוב אופנה. (רק לצורך הפרוטוקול, המעיל שלי היה מוויניל, בצבע כחול־ניאון.)

20:35 קפה אלבטרוס
רגליים רועדות. כמעט נפלתי במדרגות בכניסה. התנדנדתי על שלוש המדרגות התחתונות וכמעט נכנסתי בהחלקה על הברכיים נוסח צ'אק ברי. והכי גרוע, זה לא הזיז לי. בכל מקרה לא יכולתי להפוך מושא גדול יותר ללעג מכפי שהייתי ממילא. בריידי וטריס חיכו לי.

בריידי - כמו תמיד - במראה מוזר ביותר. שיער בלונדיני־אדמוני חלק, אסוף בפקעת סבתאית על העורף, ולובשת סוודר ירוק מזעזע - מכווץ, עקום ומעוטר בפָּרָשים זעירים. מאז ומתמיד היה לה טעם משונה - החל מהיום הראשון בגן, בגיל ארבע, כשהתעקשה ללבוש גרבי ניילון בצבע דם קרוש. אבל זה לא מזיז לה.

טריס, מגייסת כספים בארגון צדקה גדול, במראֶה עם הרבה יותר שִיק. שֹער פשתן גלי בסגנון אלילת קולנוע משנות הארבעים, וחליפה מרשימה של שמלה וז'קט. (מחנות של איזו רשת, אבל על טריס אפשר לטעות ולחשוב שזה פראדה.) הייתם מצפים שאם מישהי עובדת בארגון צדקה, ירשו לה להגיע לעבודה בקורדרוי בז' וסווטשרט, אבל אתם טועים. ארגון הצדקה הגדול של טריס פועל בארצות מתפתחות (לא בעולם השלישי, אסור להגיד את זה יותר, זה לא תקין פוליטית). לפעמים היא צריכה לפגוש שרי ממשלה ולבקש מהם כסף, לפעמים היא אפילו טסה להאג ומבקשת כסף מזומן מהאיחוד האירופי.

שאלתי, "איפה ג'ם?"

הייתי בטוחה שהוא ביטל, כי נדיר שארבעתנו מצליחים להיפגש, גם אם קבענו את המפגש כמה שבועות מראש, שלא לדבר על התראה של כמה שעות בלבד, כמו במקרה הזה. (נאלצתי להודות שבחודשים האחרונים הברזתי המון.)

"הנה הוא!" אמרה בריידי.

ג'ם, ממהר, תיק מסמכים, מעיל גשם, פנים עגולות חביבות.

יין הוזמן. אלכוהול זרם כמים. חרצובות לשון הותרו. כמו שאמרתי, מאז ומתמיד חשדתי שהחברים שלי לא אוהבים את פאדי. אבל עכשיו, אחרי שהוא בייש אותי בפומבי, הם הרשו לעצמם לדבר בחופשיות.

"אף פעם לא סמכתי עליו," אמר ג'ם. "הוא היה מקסים מדי."

"מקסים מדי?" אמרתי. "איך אתה יכול להגיד שהוא היה מקסים מדי? מקסים זה דבר נפלא. כמו גלידה. אין דבר כזה יותר מדי!"

"יש," אמר ג'ם. "אפשר לאכול ליטר של גלידת בננה עם סירופ שוקולד, ואחר־כך ליטר של גלידת דובדבנים עם סירופ שוקולד, ובסוף מקיאים."

"לא אני," אמרתי. "חוץ מזה, אני זוכרת את הערב ההוא, ואתה הקאת בגלל הג'וינט, לא בגלל הגלידה."

"הוא היה יפה מדי," אמרה בריידי.

שוב הבעתי ספקנות. "יפה מדי? איך זה יכול להיות? זה בלתי אפשרי. זה מנוגד לחוקי הפיזיקה. או לחוקי המשהו. חוקי היסוד, אולי."

האם נפגעתי? "אתם מתכוונים להגיד שהוא היה יפה מדי בשבילי?"

"לא!" הם קראו. "לא!"

"את מותק של בחורה," אמר ג'ם. "פשוט מותק! לא פחות יפה ממנו!"

"יותר יפה!" אמרה טריס.

"כן, יותר!" אמרה בריידי. "פשוט בצורה אחרת. אצלו זה ברור מאליו. מסתכלים עליו וחושבים, הנה חתיך קלאסי. הוא מושלם מדי! אבל כשמסתכלים עלייך חושבים, הנה בחורה נאה מאוד, בגובה ממוצע, עם תספורת קצרה מקסימה, שיער חום עם קצת סגול - "

"מוֹליקינו, בבקשה!"

" - וגזרה נאה מאוד בהתחשב בעובדה שאת לא מעשנת. יש לך ניצוץ בעין - בשתי העיניים, ליתר דיוק - ואף קטן וסימטרי." (בריידי משוכנעת שהאף שלה נוטה שמאלה. היא מקנאה בכל מי שאפה מזדקר מהפרצוף כמו סרגל.) "ככל שמסתכלים עלייך יותר, לולה, את מושכת יותר. ככל שמסתכלים יותר על פאדי דה־קורסי, הוא מושך פחות. שכחתי משהו?" היא שאלה את טריס ואת ג'ם.

"החיוך מאיר לה את הפנים," אמר ג'ם.

"נכון," אמרה בריידי. "החיוך מאיר לך את הפנים. לא כמו אצלו."

"לפאדי דה־קורסי יש חיוך מזויף. כמו לג'וקר בבטמן," אמר ג'ם. "כן! כמו לג'וקר בבטמן!"

מחיתי. "הוא לא דומה לג'וקר בבטמן!"

"דוקא כן, הוא כל־כולו כמו הג'וקר בבטמן." בריידי היתה נחושה בדעתה.

21:55
הטלפון הנייד של בריידי צלצל. היא הסתכלה על המספר ואמרה, "חייבת לענות."

היא קמה לצאת, אבל אנחנו סימַנו לה, תישארי! תישארי!

רצינו לשמוע. זה היה הבוס שלה (בנקאי חשוב). הבַנו שהוא רוצה לנסוע למילאנו, ומבקש שבריידי תארגן את הטיסות ואת המלונות. בריידי שלפה יומן גדול מתוך התיק שלה. (תיק נחמד מאוד. תוצרת מאלבּרי. למה תיק נחמד ובגדים משונים? זה לא הגיוני.)

"לא," היא אמרה לבוס. "אתה לא יכול לטוס למילאנו. מחר יום ההולדת של אשתך. לא, לא מזמינה לך טיסות. כן, מסרבת. אתה תודה לי על זה. אני מונעת ממך משפט גירושים."

היא הקשיבה עוד קצת, ואז פלטה צחוק מלא בוז. "אתה תפטר אותי? אל תדבר שטויות!" ואז היא ניתקה. "בסדר," אמרה. "אז איפה היינו?"

"בריידי." טריס נשמעה לחוצה. "זה לא בסדר לסרב להזמין טיסה למילאנו בשביל הבוס שלך. זה יכול להיות חשוב."

"לא!" בריידי פטרה את דבריה בהינף יד. "אני יודעת בדיוק מה קורה. המצב במילאנו לא דורש את הנוכחות שלו. אני חושדת שהוא שם עין על איזו איטלקייה. אני לא אתן יד לפלירטוטים שלו."

22:43
קינוחים. אני הזמנתי פאי בננה־טופי. הבננות היו מגעילות, כמו עלים רטובים בנובמבר. הפלתי את הכף וירקתי את הבננות לתוך מפית. בריידי טעמה מהפאי שלי. אמרה שהוא לא מגעיל. בכלל לא מזכיר עלים רקובים בנובמבר. גם טריס טעמה. אמרה שהוא לא מגעיל. גם ג'ם ניסה. אמר שהוא לא מגעיל. חיסל אותו. בתור פיצוי הוא הציע לי את עוגת השוקולד הקרה שלו. אבל היה לה טעם של שומן חזיר בטעם שוקולד. בריידי טעמה אותה. אמרה שאין לה טעם של שומן חזיר בטעם שוקולד. שוקולד, כן, אבל לא שומן חזיר. טריס הסכימה איתה. וגם ג'ם.

בריידי הציעה לי את טארט התפוחים שלה, אבל לבצק היה טעם של קרטון לח ולתפוחים היה טעם של דברים מתים. האחרים חלקו על דעתי.

טריס לא הציעה לי את הקינוח שלה כי לא היה לה קינוח להציע - פעם, מזמן, היא היתה חבית, ומאז היא משתדלת להתרחק מסוכר. זה בסדר מבחינתה לאכול קינוחים של אחרים, אבל לא להזמין קינוח לעצמה.

הנטייה שלה לאכול יותר מדי נמצאת בשליטה בדרך־כלל, אבל עדיין יש לה ימים רעים. למשל, כשהיא בלחץ בעבודה כי האיחוד האירופי דחה את הבקשה שלה למימון התקנת בתי־שימוש ציבוריים באדיס אבבה, היא מסוגלת לאכול עשרים חטיפי מארס במכה אחת. (היא בטח יכולה לתקוע עוד, אבל האישה בחנות שליד המשרד שלה לא מוכנה למכור לה. היא אומרת לטריס, "אכלת מספיק, מותק." כמו בעלת פונדק חביבה. היא אומרת, "עבדת קשה כדי להוריד את כל המשקל הזה, טריס מותק, את בטח לא רוצה לחזור להיות פרה. תחשבי על הבעל הנחמד שלך. הוא לא הכיר אותך כשהיית גדולה, נכון?")

החלטתי לוותר על הקינוחים והזמנתי במקום זה כוס פּוֹרט.

"איך הטעם?" שאלה בריידי. "כמו מגפיים מצחינים? עיני ג'וקים?"

"אלכוהול," אמרתי. "יש לזה טעם של אלכוהול."

אחרי הפורט הזמנתי ליקר אמארֶטו. אחרי האמארטו הזמנתי ליקר קואַנטְרו. [...]

דף הבית | חדשים במטר | רכישת ספרים | על ההוצאה | הגשת כתבי יד | יצירת קשר | תנאי השימוש באתר
© כל הזכויות שמורות: מטר הוצאה לאור בע"מ, הוצאת מטר 2006 | על ידי סמיוטיקה