להמשיך בקניות
  סה"כ ספרים בסל הקניות:       סה"כ לתשלום ללא דמי משלוח:      

  

 שינוי גודל אות:

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

   חיים נכון    התמודדות   ככה את יוצאת מהבית?

חיפוש מתקדם
חיפוש ספר
()   הסל שלי     
» ספרות מתורגמת
» ספרות מקור
» כל הספרים
» סדרת ענייני דיומא
» סדרת משני עולם
» מדריכים לאובדי עצות
» השקעות וניהול פיננסי
» ספרי ניהול ואסטרטגיה
» יזמות
» יצירתיות
» העשרה בארגון
» ספרי שיווק ומכירות
» סדרת אבא עשיר
» נושאים שונים
» זוגיות ואינטימיות
» יחסים במשפחה
» תזונה נכונה
» לאכול ולרזות
» התמודדות
» בריאות ורפואה
» אל תקחו הכל ללב
» כל הספרים
» סדרת מלודי
» סדרת לולו
» חפשו את המטמון
» ספרים נפרשים
» מוזיקה לפעוטות
» הסיפורים הקטנים שלי
» טוב לדעת - לפעוטות
» מציק ומצחיק
» כל הספרים
» עלילות ספיידרוויק
» סדרת ספטימוס היפ
» ילדי המנורה
» יומני הסודי ביותר
» סדרת Glee
» קלמנטיין
» סדרת כנפיים
» שרלוק הולמס
» יצורים יפהפיים
» נחל שלדים
» הצרות של אולי וג'קפיץ
» טרילוגיית וונדלה
» כל הספרים
» סודות הלוחשת
» ברליץ מדריכי כיס
» ברליץ צעד אחר צעד
» מתנה לכל עת
» מילים על ...
» הדרך אל האושר
» מילים שיוצאות מן הלב
» הסדרה של בראדלי
» קסם - ספרי צביעה
» כל הספרים
» ספרי אבא עשיר
» יועצי אבא עשיר
הוצאת מטר בפייסבוק

   

   על הספר   על המחברת   פרטים נוספים   חדר קריאה  שתפו ספר זה עם החבריםהדפסה ידידותית לסיווג הספרים  בקטלוגחזרה לדף הקודם
תמונה מוגדלת ופרטים נוספים

מחיר קטלוגי: 78.00 ש"ח
המחיר באתר: 54.6 ש"ח

זמנית ספר זה אינו קיים במלאי,
  אנא צרו אתנו קשר
לאיתור הספר עבורכם.

סל הקניות שלי

ככה את יוצאת מהבית? | דבורה טאנן
אמהות-בנות: החברות הכי טובות, האויבות הכי גדולות

המבוא ובהמשך מתוך הפרק הראשון

מבוא
אלו השיחות הטובות ביותר; והשיחות הגרועות ביותר. שיחות בין אמהות לבנות בוגרות יכולות להיות גם זה וגם זה: אותה הערה עצמה, כשהיא באה מפי בתך או אמך, יכולה לרפא או לפגוע יותר מאשר כשהיא באה מאדם אחר. מערכת היחסים בין אמהות לבנות היא ממש "האמא של כל מערכות היחסים". זוהי אחת ממערכות היחסים הטעונות ביותר בחייהן של נשים, המקור הן לאהבה העמוקה ביותר שנשים חוות, הן לעמוק שבכעסים שהן יודעות, ואפילו לשנאה. היא מציבה אותנו מול בבואתנו, פנים אל פנים, ומאלצת אותנו להתעמת עם שאלות מהותיות לגבי מי אנו, מי ברצוננו להיות, ומה טיב יחסינו עם אחרים במשפחה ומחוצה לה.

כוחה העצום של מערכת היחסים בין אם לבת מתקיים כל ימי חיינו: אצל הבנות הוא מתקיים עוד זמן רב לאחר שאנו גדלות ואפילו אחרי מותן של אמותינו; ואצל האמהות הוא עומד בתוקפו עוד זמן רב אחרי שבנותיהן כבר בוגרות, ולעתים הן אף אמהות בעצמן. למילים שנאמרות בין אמהות לבנות - כרגע או בזיכרון - יכול להיות משקל כביר. בספרי "קצר - למה אין הבנה בין נשים וגברים" הראיתי שגברים ונשים יכולים לצאת מאותה שיחה עם ידיעה שונה לחלוטין לגבי מה בדיוק נאמר בשיחה ומה היתה הכוונה.

אותו הדבר נכון ביחס לשיחות בין אם לבת בוגרת, אף ששתיהן נשים ובמובנים רבים הן מדברות אותה שפה - ובמידה מסוימת דווקא משום כך: שתיהן מדברות בשפה שבה מנהלים משא ומתן בלתי פוסק על אינטימיות וקרבה כמו על כוח ומרחק. שיפור התקשורת בין אמהות לבנות, בדומה לשבירת מחסומי התקשורת בין נשים לגברים, מצריך מעל לכול הבנה: ראיית המצב מנקודת מבטו של הזולת. בספר זה אני מציעה הבנה זו, ובצדה גם הצעות מעשיות לשיפור השיחות בין אמהות לבנות, וכתוצאה מכך גם לשיפור מערכות היחסים ביניהן.

בכל מערכת יחסים, בכל שיחה, האתגר הוא למצוא דרכים להתקרב ככל שרוצים (ולא יותר מכך) מבלי שהקרבה תהפוך פולשנית, או תאיים על חירותכם או על התחושה שאתם שולטים בחייכם. מבחינה זו, מערכות היחסים בין אמהות לבנות הן ככל מערכות היחסים, אבל יותר. הן משלבות את הקשר העמוק ביותר, הקרבה המנחמת ביותר, מחד גיסא, עם המאבק המבהיל ביותר על שליטה מאידך גיסא. האם והבת נוטות להפריז כל אחת מהן בכוח השנייה, ולהמעיט בכוחה היא. וכל אחת מייחלת שהשנייה תראה ותקבל אותה כמות שהיא, ובה־בעת רואה את השנייה כמי שהיא עצמה היתה רוצה שתהיה - או כמי שאינה מצליחה להיות מי שהיא אמורה להיות.

נשים מחלימות בזכות שיחות מספקות עם אמותיהן או עם בנותיהן הבוגרות, או כמהות לשיחות כאלה - במקרים מסוימים כדי להמשיך ולפתח מערכת יחסים שהיא ממילא מצוינת, ובמקרים אחרים כדי לפרוץ מתוך מעגל של אי־הבנה, שיכול כהרף עין להפוך שיחות ידידותיות לשיחות כאובות או מלאות זעם. שני הצדדים רוצים להגדיל ככל האפשר את מתת ההבנה והקרבה, ובה־בעת למזער ככל הניתן את הפגיעות הבלתי נמנעות, הנלוות אמנם לכל מערכת יחסים, אבל יכולות להיות קשות במיוחד במערכת יחסים מסוימת זו.

הספר "ככה את יוצאת מהבית?" צומח מתוך ספרי האחרון, באותו אופן שבו "קצר - למה אין הבנה בין נשים וגברים" צמח מתוך הספר שקדם לו. בספרי הראשון לקהל הרחב, That's Not What I Meant! (״לא לזה התכוונתי!״), הצגתי את המושג ״סגנון־שיחה״ ותיארתי את כוחו בכל היבט של חיי היומיום שלנו. מבין עשרת פרקי הספר, הפרק שהוקדש לשיחות בין גברים לנשים זכה למרב תשומת הלב ולתגובה הנלהבת ביותר. וזה הניע אותי למקד את מחקרי בנושא התקשורת בין גברים לנשים ולכתוב את ״קצר - למה אין הבנה בין נשים וגברים״. באופן מקביל,

מבין תשעת הפרקים של ״קצר משפחתי - למה אף אחד במשפחה הזאת לא מבין אותי?״, ספר העוסק במערכות היחסים בין הבוגרים במשפחה, הפרק שזכה למרב תשומת הלב היה "אני עדיין אמא שלך", והחלקים ששבו ביותר את הקוראים היו אלה שהוקדשו ליחסים המורכבים והטעונים להחריד בין אמהות לבנותיהן הבוגרות. בשל תגובה זו, כמו בשל שאיפתי להבין את מערכת היחסים המתפתחת עם אמי שלי, הפניתי את מחקרי לשיחות בין אמהות לבנות, כדי לחקור ביתר העמקה את מערכת היחסים המיוחדת במינה הזאת - מערכת יחסים הממשיכה לעורר רגשות עזים עוד זמן רב אחרי שחדלה לכאורה לעמוד במרכז חיינו האישיים.

חלק ניכר ממה שאני אומרת על שיחות בין אמהות לבנות נכון גם לשיחות בין אמהות לבנים, בין אבות לבנות ובין אבות לבנים. איני מתכוונת להתכחש לכך בהתמקדי בבנות ובאמהות. לא ניהלתי מחקר השוואתי. כפרופסור לבלשנות המתמחה בסוציו־בלשנות, אני משתמשת במחקרי בשיטת חקר מקרה (case study). החלק הבלשני של סוציו־בלשנות משתקף בכך שאני מבססת רבים מממצאי על ניתוח מדוקדק של שיחות מוקלטות ומתועתקות.

ההיבט הסוציולוגי משתקף בכך שאני גם מנתחת שיחות שאני משתתפת בהן או שומעת אותן מהצד, בדיוק כמו שסוציולוגים או אנתרופולוגים מסוימים - בדומה לסופרים מסוימים - הופכים למשקיפים או למנתחים של פעולות הגומלין שסביבם. רבות מהדוגמאות שאני מביאה משוחזרות מפעולות גומלין שבהן השתתפתי, מכאלה ששמעתי כמאזינה מהצד, ומכאלה שסופר לי עליהן. כל שיחה שאני נתקלת בה, בין אנשים שאני מכירה היטב או בין כאלה שזה עתה פגשתי, היא מקור פוטנציאלי לדוגמאות, מאחר שנשים השומעות על נושא ספרי מנדבות לעתים קרובות מחוויותיהן שלהן. אבל היסוד של מחקרי הוא ניתוח מדוקדק של שיחות מוקלטות ומתועתקות. גם בספר זה אני מנתחת תעתיקים מדויקים של שיחות - שיחות שסטודנטים שלמדו אצלי הקליטו לצורך העבודות הכתובות שהתבקשו להגיש כחלק מן הקורס, ואשר קיבלתי רשות להשתמש בהן.

דאגתי לקיים גם שיחות ממוקדות יותר - מעין ראיונות - עם נשים שהכרתי, ועם נשים שהן הכירו, כדי לשמוע ביתר העמקה על התנסויותיהן עם אמותיהן ועם בנותיהן. כשדיברתי עם מישהי אישית, הקלטתי את השיחה ודאגתי לתעתק אותה; כשדיברתי עם מישהי בטלפון - הרכבתי אוזניות והקלדתי את הערותי בעודנו מדברות; וכשחילופי הדברים נעשו בדואר אלקטרוני - הדפסתי אותם. במקרים אחדים דיברתי עם אם, ואחר כך בנפרד עם בתה, או להפך. בשני מקרים דיברתי עם קבוצות נשים יחד, בארוחות בבתיהן של נשים שהכרתי, שבטובן הזמינו אליהן חברות שלא הכרתי. בראיונות שלי (שיחות, בעצם, מפני שלא שאלתי סדרת שאלות שנקבעה מראש) שוחחתי עם נשים ממגוון של גילים, גזעים וקבוצות אתניות. אבל לא ניסיתי ליצור הכללות על נשים מקבוצות אלה או אחרות, ולכן איני מציינת את גזען או מוצאן האתני של הנשים שחוויותיהן כלולות בספר - אף שרבות מהדוגמאות הן של נשים אסיאניות־אמריקניות או אפריקניות־אמריקניות בצד נשים אירופיות־אמריקניות, וכך גם של נשים שומעות ונשים חירשות, של נשים הטרוסקסואליות ושל נשים לסביות.

לעולם איני משתמשת בדוגמה מבלי לקבל רשות מהאדם שממנו התקבלה. כדי שאנשים ידברו איתי בחופשיות, וגם פשוט מטעמי יושרה (משום שאחרת, השימוש בתלמידותי, ידידותי ובנות משפחתי כמקור מידע עלול להיראות נצלני משהו), אני תמיד מיידעת אנשים כיצד בכוונתי להשתמש בחוויות חייהם, כדי לוודא שהבנתי נכון, ולברר אם הם רוצים להיות מזוהים בשמם או מעדיפים שם בדוי. שמות בדויים מופיעים תמיד כשמות פרטיים בלבד; כשאני מציינת את זהותו של המקור אני משתמשת בשם מלא.

ניתוחי הדוגמאות שאני מביאה מתבססים על תובנות ורעיונות שפיתחתי ברבע המאה שבה אני עוסקת במחקר אקדמי, מאז קיבלתי את תואר הדוקטור שלי בבלשנות מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי. כל הרעיונות שהבאתי כאן, וכן ההסברים לשיטות המחקר שלי, מפותחים בפירוט טכני רב יותר בפרסומים אקדמיים. (המעוניינים יכולים למצוא הפניות באתר האינטרנט שלי.)

כשנשאלתי מדוע החלטתי לכתוב לקהל הרחב ולא להיצמד לכתיבת מאמרים וספרים אקדמיים, עניתי תשובה שהיא אופיינית לי: ״רציתי לכתוב ספרים שאמי תוכל לקרוא.״ וכשאני אומרת ״אמי״ כוונתי לקוראת הכללית, שלעולם לא תיטול לידיה ספר מדעי, גם אם הנושא מעניין אותה מאוד. אבל אני מתכוונת גם לאמי שלי: האדם שברמה כלשהי הנו הקהל הראשון לכל הישגי והשופט האחרון של כל מעשי. במובנים רבים, העובדה שאמי נפטרה במהלך כתיבתו של ספר זה עשתה את מלאכת הכתיבה קשה יותר, אבל גם דחופה יותר. הספר הפך לדרך לכבד את זכרה, שכן הוא אילץ אותי לבחון את ההשפעה הכבירה שהיתה לה - ועדיין יש לה - על כל היבט של חיי. ועצם ההכרה בהשפעה הדגישה ביתר שאת את החשיבות שבהבנת השיחות בין אמהות לבנות ובשיפורן.

בואי נדבר:
אמהות ובנות בשיחה

"הבנות שלי יכולות להרוס לי את היום בשבריר שנייה," אומרת אישה ששתי בנותיה בשנות השלושים לחייהן.

אישה אחרת אומרת לי, "לפעמים, כשאני מדברת בטלפון עם אמא שלי, הכול בסדר, ואז פתאום היא אומרת משהו שמרגיז אותי כל כך שאני פשוט טורקת את הטלפון. אחר כך אני לא מאמינה שעשיתי את זה. לאף אחד אחר לא הייתי טורקת את הטלפון."

אבל אני שומעת גם הערות כמו, "אף אחד לא תומך בי וגורם לי להרגיש טוב כמו אמא שלי. היא תמיד לצדי." ומאמה של בת בוגרת: "זכיתי בקרבה רבה עם בתי. זה מחזק אותי מאוד, ומביא מרפא, במיוחד מאחר שעם אמי שלי לא היו לי יחסים קרובים."

אמהות ובנות מוצאות זו בזו מקור לנחמה גדולה, אבל גם לכאב רב. אנו מדברות זו עם זו בדרכים טובות ורעות מכפי שאנחנו מדברות עם כל אדם אחר. ושני הקצוות הללו יכולים להתקיים זה בצד זה בתוך אותם צמדים של אמהות ובנות. שתי אחיות נסעו במעלית בבית החולים שבו אושפזה אמן, שחייה קרבו אל קצם. "איך תרגישי כשהיא לא תהיה?" שאלה האחת. ואחותה ענתה, "חלק ממני מרגיש, 'איך אחזיק מעמד?' וחלק אחר מרגיש, 'הידד, המכשפה מתה.'"

אותו חלק של הבת המרגיש "איך אחזיק מעמד?" משקף קשרים עתירי רגש: הרצון לדבר עם אמך יכול להיות כמיהה מהבטן, תחושה כמעט גופנית, בין שהיא גרה בבית הסמוך ובין שבמדינה מרוחקת, בארץ אחרת - או שהיא כבר אינה בין החיים. אבל החלק הרואה באמכן מכשפה מרושעת - אישה מרשעת בעלת כוחות קסם - משקף כמה יכול זעמך להתלקח כשדחייה, מילה נוזפת או התחושה שהיא עדיין מתייחסת אלייך כאל ילדה גורמת כאב גופני ממש. התרבות האמריקנית העממית, בדומה לבני אדם בחיי היומיום, נוטה לצייר אמהות באור רומנטי או לעשות להן דמוניזציה. אנו נעות כמטוטלת בין "את כל הישגי בחיי אני חייבת לאמי" לבין "אמי היא האשמה בכל בעיה בחיי". שתי האמונות טעונות ברגשות עזים. נדהמתי להיווכח כמה רבות הנשים שכתבו "אני כותבת את זה ובוכה" באמצע מכתב אלקטרוני שבו סיפרו לי על אמותיהן.

כאמהות, מתמודדות נשים עם סתירות דומות. ההערצה שהן רוחשות לבנותיהן הבוגרות, בשילוב עם תחושת אחריות לרווחתן, יכולה להיות אדירה, משהו המשתווה בעוצמתו רק לפגיעה שהן חשות כשניסיונותיהן לסייע או סתם לשמור על קשר נדחים, או אף מוקעים כביקורת או כהתערבות שטנית. והעובדה שהמאבקים האלה נמשכים גם כשהבנות כבר בוגרות היא כשלעצמה הפתעה, ולאו דווקא הפתעה נעימה. כך מבטאת זאת אישה בשנות השישים לחייה: "תמיד הנחתי שהבעיות ייגמרו כשבתי תהיה לאדם בוגר," אמרה, "שנהיה ידידות; שפשוט ניהנה זו מזו. אבל את מוצאת את עצמך מזדקנת, פה ושם מתחילים כאבים, ונוסף לכול ישנם כל הסיבוכים עם הבת שלך. זו אכזבה קשה."

ניצוץ זעיר - התלקחות גדולה
בעיקר מאכזבת, ומתמיהה, העובדה שגם ההערה הקטנה ביותר, השולית לכאורה, יכולה לגרום רגשות עלבון ואפילו מריבות. הנה דוגמה שהביאה קתרין אן הריסון, סטודנטית באחד השיעורים שלי.

כשהכינה סלט, שמעה קתרין את אמה שואלת, "את מתכוונת לחתוך את העגבניות האלו לרבעים?" קתרין התקשחה ופעימות לבה הואצו. "זה מה שחשבתי לעשות," ענתה. אמה ענתה, "אה, בסדר," אבל נימת קולה והבעת פניה דחפו את קתרין לשאול, "זה לא בסדר?"

"לא, לא," ענתה אמה. "רק שאני הייתי פורסת אותן."

תגובתה של קתרין היתה תמציתית. "בסדר." אבל תוך שהיא חותכת את העגבניות - לפרוסות - חשבה לעצמה: אני לא יכולה לעשות שום דבר בלי שאמא שלי תודיע לי שלדעתה אני צריכה לעשות אחרת?

אני מוכנה להתערב שאמה של קתרין חשבה שהיא שואלת שאלה על חיתוך עגבנייה. מה יכול להיות שולי יותר מזה? אבל בתה הסתמרה כולה מפני שלאוזניה הגיעה ההשתמעות "את לא יודעת מה את עושה. אני יודעת יותר טוב."

כשבנות מגיבות ברוגזה או אפילו בכעס על הערות שוליות, תמימות לכאורה, אמהות מרגישות שהניסיון לדבר עם בנותיהן כמוהו כהליכה על קליפות ביצים: עליהן לברור כל מילה.

שאלותיה והערותיה של אם, שמרמזות לכאורה כי בתה צריכה לעשות דברים אחרת, יכולות להצית תגובות חריפות בהרבה מכפי שההערה עצמה מצדיקה, מפני שהן מביאות למרכז הבמה את אחת החידות המרכזיות ביחסי אמהות ובנות: המשמעות הכפולה של קשר ושליטה. אמהות ובנות רבות קרובות זו לזו ככל שיכולים שני בני אדם להיות; אבל הקרבה טומנת בחובה תמיד את הצורך, למעשה את התשוקה, לשקול כיצד ישפיעו מעשייך על זולתך, מה שיכול לגרום לך להרגיש ששוב אינך שולטת בחייך שלך.

כל דבר הנאמר או נעשה ברוח של קיום הקשר או חיזוקו יכולים להתפרש כאות לכך שהאדם השני מנסה לשלוט בך. משמעות כפולה זו מתגלמת בדברים שאמרה אישה אחת: "בתי נהגה להתקשר אלי מדי יום," אמרה. "אהבתי את זה מאוד. ואז היא הפסיקה. אני מבינה. היא התחתנה, היא עסוקה, היא הרגישה צורך לרופף את הקשרים. אני מבינה, אבל השיחות עדיין חסרות לי." במשפט "לרופף את הקשרים" טמונה המשמעות הכפולה של קשר ושליטה. המילה "קשרים" מזכירה את המובן שבו היא מופיעה בביטוי "קשר קרוב", אבל גם את המובן של שליטה, קשר במובן של כבילה, של היעדר חירות.

יש עוד סיבה שבגִנה יכולה הערה או הצעה פעוטה לעצבן: היא יכולה להישמע כהבעת אי־אמון. זה מרגיז כשזה בא מכל אדם שהוא, אבל פוגע במיוחד כשזה בא מהאדם שדעתו חשובה יותר מכול - אמך. מתמיה ככל שזה ייראה לאמהות, גם ההערה הפעוטה ביותר יכולה למקד את השאלה הגדולה ביותר, המרחפת מעל כמעט כל השיחות בין אמהות לבנות: האם את רואה אותי כמות שאני? והאם מי שאני בסדר? כשהערותיהן של אמהות לבנותיהן (ובאותה מידה, הערות של בנות לאמותיהן) נותנות תחושה שהן עונות על שאלה זו בחיוב, הן נוסכות רוגע וביטחון עמוק: הכול בסדר בעולם. אבל כשמילותיהן מרמזות שהתשובה היא: "לא, יש משהו לא בסדר במה שאת עושה," הבנות (ומאוחר יותר בחיים האמהות) יכולות להרגיש כיצד הקרקע רועדת מתחת לרגליהן: הן מתחילות לפקפק אם הן עושות דברים בסדר, ולכן גם אם הן עצמן בסדר.

זה לא מה שאת מתכוננת ללבוש, נכון?
לורן באה לביקור של שבוע אצל אמה, שחיה במרכז דיור מוגן. ערב אחד עמדו לרדת לארוחת ערב בחדר האוכל. לורן פנתה לעבר הדלת, אבל אמה היססה. היא סקרה את בתה מכף רגל ועד ראש ושאלה, "זה לא מה שאת מתכוננת ללבוש, נכון?"

"למה לא?" שאלה לורן, שלחץ דמה החל לעלות, "מה רע בזה?"

"אנשים פה מתלבשים יפה לארוחת הערב, זה הכול," הסבירה אמה, והעליבה עוד יותר את בתה ברמיזה שהיא אינה לבושה יפה.

השאלות השליליות של אמה עצבנו את לורן מאז ומתמיד, מפני שהיה ברור לגמרי שכלל אינן שאלות. "למה את פוסלת תמיד את הבגדים שלי?" שאלה.

כעת עלתה על פני אמה ההבעה הפגועה, שרמזה כי מי שמתנהגת בנבזות היא לורן. "אני לא פוסלת," מחתה, "רק חשבתי שתרצי ללבוש משהו אחר."

כדי להבין את ההבדל בין מה ששמעה לורן לבין מה שאמה טענה שהתכוונה לומר, יש להבחין בין מסר למסר סמוי. כשאמרה "אני לא פוסלת," התייחסה אמה של לורן למסר: המשמעות המילולית של המילים שאמרה. הגינוי שלורן שמעה היה המסר הסמוי - כלומר, ההשתמעות של דברי האם. לכל מה שאנו אומרים יש משמעות בשתי הרמות הללו. המסר הוא המשמעות שבהגדרות המילוניות של המילים. על זה מסכימים הכול, בדרך כלל. אבל לעתים קרובות אנשים חלוקים בדעותיהם בשאלה כיצד לפרש את המילים, מפני שהפרשנויות תלויות במסרים הסמויים - המשמעות העולה מן האופן שבו דבר־מה נאמר, או מעצם אמירתו. המסרים הסמויים הם המעוררים לעתים קרובות תגובות רגשיות.

כשאמה של לורן אמרה "אני לא פוסלת," היא עשתה מה שאני מכנה "נפנוף במשמעות המילולית": היא מצאה מחסה במסר וקיבלה אחריות רק על המשמעות המילולית של דבריה. כשמישהו מנופף במשמעות המילולית, קשה ליישב סכסוכים, מפי שבסופו של דבר אתן מדברות על משמעות המסר, כשמה שהרגיז אתכן היה המסר הסמוי. זה לא שלאמירות מסוימות יש מסרים סמויים, או משמעויות נסתרות, ולאחרות לא. לכל מה שאנו אומרים יש מסרים סמויים המראים כיצד יש לפרש את מילותינו: האם זו אמירה רצינית או בדיחה? האם זה מפגין רוגז או רצון טוב? רוב הזמן, המסרים הסמויים מועברים ומפורשים בלי שנשים לכך לב, מפני שעד כמה שניתן לראות הדובר והשומע מסכימים על המשמעות. רק כשהמסר הסמוי שהדובר מתכוון אליו - או מכיר בו - אינו תואם את מה שהשומע קולט, אנו מבחינים במסרים הסמויים ומקדישים להם תשומת לב.

כשלורן פירשה את שאלתה של אמה כאות למורת רוח, היא הסתמכה גם על שיחות מהעבר. היא כבר לא יכלה לזכור כמה פעמים, בביקור זה ובכל ביקוריה הקודמים, אמה העירה לה, "זה מה שאת לובשת?" וכאן טמונה סיבה נוספת מדוע כל מה שנאמר בין אמהות לבנות יכול לחמם את לבנו או להקפיץ ולהרגיז אותנו: לשיחות ביניהן יש היסטוריה ארוכה, המגיעה ממש עד תחילת חייה של הבת, פשוטו כמשמעו.

וכך, כל מה שאומרת מישהי מהן ברגע נתון, שואב את משמעותו לא רק מהמילים הנאמרות באותו רגע, אלא מכל השיחות שניהלו בעבר. וזה עובד לחיוב ולשלילה גם יחד. אנו לומדות לצפות זו מזו להערות מסוג מסוים, ומתוכנתות לפרש את מה שאנו שומעות באותה רוח מוכרת. אפילו מתנה, מחווה שהמסר שלה נועד בבירור ליצור קשר, יכולה לשאת מסר סמוי של ביקורת בהקשר של שיחות שהתנהלו בעבר. כשבת נותנת לאמה האמנית שובר מתנה לחנות בגדים מהודרת, המתנה עלולה להתקבל בתרעומת אם הבת אמרה לאמה שוב ושוב, "אמא, את קשישה מכדי להמשיך ולהתלבש כמו היפית." ורושם של ביקורת עלול להיווצר גם כשאם, שהבהירה שאינה סובלת את המטבח המבולגן של בתה, נותנת לה במתנה מתקן אחסון יקר לאבזרי מטבח. נותנת המתנה עלולה לרתוח מזעם על כך שנדיבותה לא זכתה להכרה הראויה, אבל חוסר הכרת התודה נובע פחות מהמסר של המתנה, ויותר מהמסר הסמוי הטמון בה, הנובע משיחות מן העבר.

ההיסטוריה הארוכה של שיחות שבני המשפחה חולקים ביניהם תורמת לא רק לאופן שבו השומעים מפרשים מילים, אלא גם לאופן שבו הדוברים בוררים את מילותיהם. "מילים הן כמו מגע. הן יכולות ללטף או לשרוט. כשאני מדברת עם הילדים שלי, לעתים קרובות המילים שלי בסופו של דבר שורטות. אני לא רוצה לעשות זאת, אבל אינני מצליחה להימנע מכך. אני מכירה את הרגישויות שלהם, כך שאני יודעת מה ישפיע עליהם, וכשאני מרגישה פגועה ממשהו שהם אמרו או עשו - אני אומרת דברים שאני יודעת שישרטו. זה קורה היכנשהו באזור שבין אינסטינקט לכוונה." הערה זו מיטיבה לנסח את כוחה של השפה בהעברת משמעויות שאינן נמצאות בהגדרות המילוליות של המילים. היא מדגישה את האופן שבו אנו משתמשים בשיחות מן העבר כמשאב למשמעות בשיחות ההווה. בה־בעת היא מתארת את האבחנה בין מסר למסר סמוי, אבחנה שתמלא תפקיד חשוב בכל השיחות שייבחנו בספר זה.

למי זה אכפת?
בעודה מנהלת שיחה אגבית עם בעלה, מושכת ג'ואנה בפיזור נפש בציפורן שבורה, עד שהעור נקרע וטיפת דם זעירה מבצבצת. בלי לחשוב היא מושיטה אותה מול עיני בעלה. "שימי על זה פלסטר," הוא אומר באדישות. הלא־תגובה של בעלה גורמת לג'ואנה לתהות מדוע הראתה לו פציעה כה פעוטה. ואז היא מבינה: היא פיתחה את ההרגל להראות לאמה את פצעיה, קטנים ככל שיהיו. לו היתה מראה את הקרע הזעיר בעור לאמה, היתה אמה שולחת יד, אוחזת את אצבעה של ג'ואנה בידה ובודקת אותה בהעוויית השתתפות נוסכת רוגע. ג'ואנה חיפשה את מבט האהדה, אותה תזכורת בת חלוף לכך שעוד אדם חולק את היקום שלה. מי, מלבד אמה, היה סבור שפצע כה פעוט ראוי לתשומת לב? אף אחד - מפני שאמה לא היתה מגיבה לפצע אלא למחווה שעשתה ג'ואנה כשהראתה לה אותו. אמה אינה חולקת איתה רק את הדאגה לציפורן השבורה, לא ממש. היא חולקת איתה גם שפה מתוחכמת של קשר: טיפת הדם הזעירה היא האמתלה של ג'ואנה להזכיר לאמה, "אני פה," ולאמה להבטיח לבתה, "אכפת לי."

נשים רבות מפתחות הרגל לספר לאמותיהן על אסונות קטנים, מפני שהן מוקירות את המסר הסמוי של אכפתיות שהן יודעות שישמעו בתגובה, אף כי בדומה לג'ואנה, אפשר שלא יבחינו בו עד שלא יקבלו תגובה שונה ממישהו אחר. זה קרה גם לתלמידה באחד השיעורים שלי, קארי, כשחלתה בשפעת והתקשרה הביתה. בדרך כלל כשהתקשרה הביתה היתה קארי מדברת עם אמה, אבל הפעם אמה לא היתה בארץ, וקארי דיברה עם אביה. כך תיארה קארי את השיחה בעבודה שהכינה לשיעור:

קארי: היי, אבא, חטפתי שפעת איומה ונוראה.
אבא: אז קחי תרופה.
קארי: כבר לקחתי, ואני עדיין מרגישה נורא.
אבא: אז לכי לרופא.
קארי: אבל כולם פה באוניברסיטה חולים. לא הצלחתי להשיג תור להיום.
אבא: אני מצטער, אבל בזה אני לא יכול לעזור לך.

כשהתייחסה לשיחה הסבירה קארי, שהיא יודעת יפה מאוד שכשהיא חולה עליה לקחת תרופה וללכת לרופא. מה שביקשה כשהתקשרה הביתה היה מסר סמוי של אכפתיות. ובמילים שלה: "אני רגילה לדבר עם אמא שלי, ולשמוע אותה דואגת ועושה עניין מכל בעיה שלי, גם הקטנה ביותר." הגישה התכליתית של אביה, המנוגדת כל כך לתגובתה האופיינית של אמה, נשמעה לה כאדישות, והותירה אותה בלתי מסופקת ואפילו פגועה מעט.

המלאך נמצא בפרטים הקטנים
אמהות ובנות אינן צריכות לחלות כדי לדבר באריכות זו עם זו, פנים אל פנים או בטלפון. נשים רבות, כשהן מספרות לי מה הן מעריכות יותר מכול ביחסיהן עם אמותיהן, מזכירות את השיחות התכופות על הפרטים הקטנים ביותר של חיי היומיום שלהן: "למי עוד אני יכולה לספר שהסוודר ששמתי עליו עין בחנות נמכר סוף־סוף בהנחה? למי עוד יהיה אכפת מזה?" זה אחד ההיבטים היקרים ביותר של השיחות עם אמך: לאף אחד מלבדה לא אכפת מה לבשת, מה אכלת, או מה בדיוק אמר לך מישהו ומה ענית. לרוב הנשים, העניין בפרטים השוליים של חייו של אדם אחר הוא אות לאינטימיות ולאכפתיות.

והחליפין הללו יכולים להתנהל גם מאם לבת. בעבודה שהכינה לשיעור שלי בדקה קייט סטודארד את מכתבי הדוא"ל שקיבלה מאמה. באחד מהם עדכנה האם את קייט על ההחלטות שקיבלה ביחס לבגדים שקנתה בסיועה של קייט:

(אני מאוד אוהבת את הפריטים שהזמנתי, אבל אחזיר את שתי החולצות הסגולות... הסוודר הירוק (שנרכס לפנים) והסוודר בגון הצדף מושלמים ואני מתה עליהם (תודה שמצאת אותם!) וגם הקרדיגן הכחול־כהה נהדר.)

כשכללה מידע זה בסוגריים, הראתה אמה של קייט שהוא נחשב בעיניה עניין אגבי יותר מאשר חדשות של ממש, אבל מסירת הפרטים הללו סייעה לה לשמור על יחסיה הקרובים עם בתה, שלמדה במכללה רחוקה מהבית.

אם חילופי הפרטים של חיי היומיום משקפים אינטימיות ויוצרים אותה, הרי שחוסר עניין בפרטים הללו - או פירוש לא נכון שלהם - יכול להיות אות להיעלמה של האינטימיות. בספרה The Love They Lost: Living with the Legacy of Divorce (״האהבה שאיבדו: החיים עם מורשת הגירושים״), נזכרת סטפאני סטאל,1 שחיה עם אביה אחרי גירושי הוריה, כיצד כנערה מתבגרת היו פעמים שבהן נהנתה באמת מחברתה של אמה בביקוריה השבועיים. "ואז," כותבת סטאל, "היא היתה שואלת על חברה שאיתה לא דיברתי כבר שנים, או שוכחת מה שמו של החבר שלי, ואני הייתי שולחת אליה חיוך רועד ומרגישה במרחק בינינו." העובדה שאמה לא ידעה את הפרטים היומיומיים של חייה היתה תזכורת מכאיבה למה שסטאל איבדה כשאמה עזבה את הבית.

חוקרת האינקוויזיציה
אליסון קלהֶר היא סטודנטית נוספת, שהסבירה בניתוח שכתבה לאחד משיעורי, כי הדיבור על פרטים קטנים מהווה חלק גדול מהשיחות שלה - וממערכת היחסים שלה - עם אמה. היא התבייתה על התפקיד שממלאות השאלות של אמה.

לדברי אליסון, היא קרובה מאוד לאמה, והקרבה הזאת נוצרת ומתוגברת כשהן מדברות על "המאורע הפעוט ביותר או הפרט הזעיר ביותר" בחייה. כך מתארת אליסון את אחת השיחות הללו:

בשיחת טלפון שניהלתי לא מזמן עם אמא שלי, סיפרתי לה כיצד עבר היום שלי ומה עשיתי. אמרתי לה שאכלתי ארוחת צהריים עם לארי, אחי, ושהלכתי לחזרה של המקהלה בכנסייה, ואחר כך לסרט עם הידיד שלי רוב. היא שאלה אותי, "מה לבשת?" "מה אכלת?" "באיזה רוטב?" (כשעניתי לה "סטייק וסלט"), "היה לך משהו מיוחד לספר ללארי, או שזו היתה סתם ארוחת צהריים רגילה?" "את הזמנת אותו או שהוא התקשר אלייך?" "לבשת את אותו הבגד למקהלה ולסרט, או שהחלפת?" "אז מתי הלכת לישון?" "לא היית צריכה ללמוד?" "לקח לך הרבה זמן לגמור ללמוד?" וכן הלאה.

למקרא השאלות הללו אפשר להבין מדוע אליסון ואחיה מכנים את אמם "חוקרת האינקוויזיציה", אבל אליסון אומרת זאת בחיבה ולא ברוגזה. השאלות הרבות של אמה אינן מפריעות לה, מפני שהיא אוהבת לספר סיפורים על היום שהיה לה. (אף שלפעמים היא מתעצבנת כשאמה צריכה לחזור על שאלות, מפני שכאשר אליסון ענתה עליהן - אמה דיברה אליה במקביל ושאלה שלוש שאלות נוספות!)

כל מה שמייצג אינטימיות - יכול להיראות כפלישה כשהאינטימיות אינה רצויה. ובאותו אופן בדיוק, תשומת לב לפרטים של חייך יכולה לעורר תרעומת, במקום להתקבל בברכה, אם אינך רוצה להיות קרובה כל כך למי ששואל את השאלות. אם הרוצה לדעת את כל הפרטים על חיי בתה יכולה להיראות כחברה הטובה ביותר או כחוקרת, ויכול מאוד להיות שבניגוד לאליסון, בנות רבות לא יעריכו תפקיד שכזה אצל אמן. בת יכולה לייחל שאמה תשאל פחות שאלות, כשהשאלות הן תזכורות לנושא שהבת היתה מעדיפה שלא לדבר עליו. כך קרה לתלמידה אחרת שלי, קולין, שכתבה:

לאחרונה עברה עלי תקופה קשה, כשנפרדתי ממי שהיה החבר שלי במשך ארבע שנים. אף שבדרך כלל אני מדברת על נושאים כאלה עם החברות שלי, חשבתי שאמי תוכל לתת לי פרספקטיבה שונה. וזה מה שהיא עשתה. היא שמחה להקשיב לי, לנחם אותי ולחוות באוזני את דעתה. יחד עם זאת, היא מיהרה גם להזכיר לי מדוע בעבר היססתי לדבר איתה על דברים כאלה. מאז אותה שיחה היא הצליחה, שוב ושוב, לנתב את השיחות שלנו חזרה אל הפרדה, בעזרת שאלות כמו, "איך את מתמודדת עם המצב?" "מה עם כריס, הוא בסדר?" "מה את מתכוונת לעשות הקיץ?" "פגשת כבר מישהו מעניין?" וכן הלאה... בסופו של דבר נאלצתי לומר לה שאני באמת לא רוצה לדבר על זה יותר, מפני שהיא רק מקשה עלי. היא נפגעה.

כשיודעים על הבעיות של אדם אחר, נוצרת תמיד דילמה: האם להימנע מלהעלות את הנושא ולהסתכן בכך שתיראו אדישים, או להזכיר זאת, להפגין דאגה ולהסתכן בגרימת פגיעה נוספת - ולהיראות פולשניים? אמה של קולין בחרה באפשרות השנייה, אבל בתה היתה מעדיפה את הראשונה. ברור שאמה שאלה את השאלות הללו כביטוי לאכפתיות, וכדרך לשמר ולטפח את הקרבה שיזמה קולין כששפכה באוזניה את לבה. אבל אף שהעריכה את תרומתה של אמה כשביקשה אותה, קולין לא העריכה את השאלות שלה כשאמה היתה זו שהעלתה את הנושא, ולא העריכה את התכיפות שבה אמה עשתה זאת. אין ספק שהאם נפגעה מפני שהדבר האחרון שרצתה היה להקשות על בתה, ומפני שכאשר בתה אמרה לה לא לשאול שאלות, היא קטעה את הקרבה ביניהן. ברגע שאם מתאווה למידע כדרך להישאר קרובה לבתה, היכולת להציע אותו מידע או למונעו מעניקה לבת כוח במערכת היחסים ביניהן, והיא יכולה להשתמש בכוח זה כדי לקדם את הקרבה ביניהן או כדי להגבילה. זו אחת הדרכים הרבות שבהן מתחולל מפנה ביחסי הכוחות כשהבנות הופכות לנשים בוגרות.

מעורבות או פלישה
ליליאן מנהלת שיחות שונות מאוד עם כל אחת משתי בנותיה, שתיהן נשים בשנות השלושים לחייהן. הבת הצעירה, אנדריאה, היתה כבר מגיל צעיר מאוד ילדה מסוגרת וקנאית לפרטיותה; ליליאן לא הצליחה לחלץ ממנה מידע. אם לילדים צעירים צריכה לדעת מה קורה בחייהם כדי להגן עליהם; אבל שאלות חטטניות תמיד גרמו לאנדריאה להסתגר ולהתכדרר כמו קיפוד המרגיש באיום. ליליאן למדה כבר משלב מוקדם שתוכל להפיק מאנדריאה יותר מידע אם תעמיד פנים שאינה מתעניינת כלל, ותניח לה לנדב מידע בזמן הנוח לה. אנדריאה היתה כמעין טירה מוגנת היטב, וליליאן נאלצה לחכות בחוץ עד שהגשר הנייד הורד באורח מסתורי, כשיד נעלמה פתחה אותו מבפנים.

בתה הבכירה של ליליאן, נאדין, לא היתה יכולה להיות שונה יותר. כבר מאז שהיתה ילדה קטנה דיברה עם אמה בחופשיות על כל מה שקרה בחייה. היא סיפרה לה על דאגותיה, ביקשה את עצתה, ודומה שהיו רק סודות מעטים שלא רצתה לגלות. אבל למרבה האירוניה, דווקא יחסיה של ליליאן עם נאדין רצופי בעיות. לפעמים, כשהן משוחחות שיחה ידידותית בטלפון, נאדין מספרת משהו אישי, וליליאן שואלת שאלות ומציעה תגובות כמו כל חברה. ואז ליליאן שואלת שאלה כלשהי - שנראית לה דומה ברוחה לשאלות הרבות שכבר שאלה את בתה - ונאדין מתפרצת בכעס, ואפילו טורקת את הטלפון. ליליאן נותרת לבהות באפרכסת האילמת, פגועה כאילו ספגה מכה. היא יודעת שעברה גבול כלשהו, אבל תוהה איך היתה יכולה לדעת היכן בדיוק מתוח קו הגבול. בעיני ליליאן דומה נאדין למארחת הפכפכת, המזמינה אותך אל ביתה ואז מגרשת אותך החוצה וטורקת את הדלת בפנייך. בזמנים כאלה נדמה לה שאולי מוטב היה אילו לא הוזמנה פנימה כלל.

העובדה שהבעיות הללו מתעוררות עם נאדין, הבת שתמיד דיברה איתה ברצון, ולא עם אנדריאה שתמיד הקפידה להרחיק אותה מעליה, נראית לליליאן אירונית ואפילו נטולת הסבר. אבל התפתחות זו אינה מפתיעה, מפני שהדיבור על נושאים אישיים מספק הזדמנויות להערות היכולות לפגוע ברגשות ולפיכך להצית כעס. וזה מסביר מדוע שיחות בין אמהות לבנות יכולות להיות מציקות במיוחד, ובאותה מידה גם מנחמות במיוחד. סוגי השיחות שנשים רבות מנהלות עם נשים אחרות שהן מרגישות קרובות אליהן, לפעמים גורמים עימותים. לפיכך, הסבירות שמשהו בשיחה ירגיז אחת מן השתיים ויגרום להתלקחות היא רבה יותר כשאם ובת מדברות באריכות על דברים אישיים - בדיוק סוג השיחה שנשים רבות מוקירות כאות לקרבה.

אחד הסיכונים בשיחות כאלה הוא חציית קו גבול בלתי נראה: מתן כמות מסוימת של מידע אישי אין משמעו שאישה רוצה לחשוף את כל ההיבטים של חייה האישיים. ליליאן יודעת זאת, ולכן היא מניחה שכשנאדין מתרגזת בעקבות שאלה שלה, יש להניח שהשאלה פולשת לתחום שנאדין לא רצתה שאמה תגיע אליו. אבל לעתים קרובות, מה שמכעיס את הבת אינו סוג המידע ששאלותיה של האם תרות אחריו, אלא השיפוט שמשתמע מהן. וזה יכול לקרות תוך כדי חילופי פרטים נטולי משמעות לכאורה, לא פחות מאשר בשיחה הרבה יותר טעונה רגשית.

היא מרוממת אותך או מבטלת אותך?
מורין מדברת בטלפון עם בתה קלֵר. קלר היא מורה לפסנתר. יש לה המוני תלמידים פרטיים, ולאחרונה היא נבחרה לכהן כסגנית הנשיא של התאחדות המורים למוזיקה שבה היא חברה. הן שקועות בשיחה ידידותית, שבמהלכה אומרת קלר, "אני כל כך עייפה. אתמול הייתי ערה חצי לילה, מפני שכתבתי הערכות לתלמידים שהגישו בקשות לקרן המלגות של ההתאחדות שלנו, והלילה שוב אצטרך להישאר ערה עד מאוחר, כדי להדפיס את הפרוטוקול של הישיבה האחרונה שלנו." מורין אומרת בתגובה, "קלר, את לוקחת על עצמך יותר מדי! למה המורים האחרים לא יכולים לקחת על עצמם חלק מכל זה? ואת בכלל לא אמורה להדפיס את הפרוטוקול; את לא המזכירה, את סגנית הנשיא! קשה לי לראות איך את נותנת לאנשים לנצל אותך." אחרי ההערה הזאת בא הפיצוץ.

"אמא!" מטיחה קלר, "את יודעת כמה אני אוהבת לעבוד עם התאחדות המורים למוזיקה! שמחתי נורא כשנבחרתי, ואני זו שבחרה להמשיך בתפקיד כיושבת ראש ועדת המלגות. אני אוהבת לשמש שופטת, מפני שזה עוזר לי להכין את התלמידים שלי לתחרויות. ואני התנדבתי לרשום הפעם את הפרוטוקול מפני שהמזכירה לא יכלה להגיע לישיבה. למה את תמיד יורדת עלי? למה את לא יכולה להיות תומכת יותר?" מורין התגוננה: "אני לא יורדת עלייך. אני כן תומכת!" היא מרגישה שהותקפה שלא בצדק. מנין בשם שמים הגיעה קלר למסקנה שאמה יורדת עליה? האם ניסיון לעודד את בתה לעמוד על שלה אינו ביטוי של תמיכה? ואם קלר אינה מסכימה עם ההצעות של אמה, למה היא מתרגזת כל כך? למה הצליחה הערה כה פעוטה לעורר תגובה חזקה כל כך?

הסיבה נעוצה במסרים הסמויים. מה שקלר שומעת הוא שאמה אינה חושבת שהבחירות שעשתה היו נכונות, ושהיא אינה מסוגלת לבצע היטב את המשימות שקיבלה על עצמה. האמירה שקלר נותנת שינצלו אותה אינה רק ביקורת על יכולת השיפוט שלה; היא משנה את דמותה בעיני עצמה. המשימות הרבות שהופקדו בידיה היו עדות לכבוד שעמיתיה רוחשים ליכולותיה. ביצוען במלואן אמנם עייף אותה, אבל גרם לה גם להרגיש חשובה ויעילה. הנזיפות של אמה גרמו לה להרגיש כמו סמרטוט, פתיה חלושה. האמון והכבוד שרחשו לה עמיתיה נתפשו כעת כניצול.

מורין תוהה, "מה היא רוצה ממני?" מה שקלר רוצה מאמה הוא אות לאכפתיות: "אני מרגישה, ממש מרגישה, כמה שאת עייפה, אבל העבודה שאת עושה חשובה ואני יודעת שתעשי אותה מצוין. בסוף השבוע תוכלי להשלים שעות שינה." קלר ניסתה לחלץ מאמה אהדה ונחמה, המקבילה הבוגרת של ילדה המראה לאמה את השריטה בברך כדי שאמה תוכל לרפא אותה בנשיקה. הילדה תתאכזב מרות אם במקום לנשק אמה תנזוף בה על שנפלה - דבר שאמהות עושות לפעמים, למרבה הבלבול של ילדיהן. זה התסכול הכפול שממנו נבעה ההתפרצות של קלר: לא רק שאמה לא העניקה לה את האהדה שביקשה, אלא גרוע מכך, העצה שהציעה לה רמזה שהיא אינה בוטחת בכוח השיפוט של קלר ובמיומנותה. אבל הבה נבחן את נקודת המבט של מורין. היא בסך הכול רצתה להגן על בתה, והפגינה את התכונה שנשים רבות אומרות כי הן מוקירות אצל אמותיהן: העובדה שהן תמיד לצדן. לכן התגובה של קלר כל כך בלתי צפויה, ומשום כך גם מכאיבה פי כמה. מורין חשבה שהיא נוסעת לצד בתה בנסיעה נוחה ושמחה, ולפתע הושלכה מהמכונית בחבטה.

כל אחת מהשתיים, מורין וקלר, הופתעה לחלוטין מתגובת השנייה למילותיה. הפרשנויות השונות הללו לאותו אורח דיבור הן שעושות את התסכול לתופעה כה שכיחה בין בנות בוגרות לאמותיהן. הרצף הוא בערך כזה: הבת מגלה לאמה משהו אישי, ברוח הקרבה. האם, הרוצה לגונן על בתה ולהבטיח שהכול בחייה יתנהל על הצד הטוב ביותר, מציעה עצה, שהמסר הסמוי שהיא מתכוונת שישתמע ממנה הוא מסר של אכפתיות. אבל הבת שומעת מסר סמוי שונה: שאמה מסתייגת ממעשיה, ולכן גם ממנה. השתמעות זו פוגעת ברגשות הבת, המגיבה במכה מצדה ופוגעת ברגשות אמה. שתיהן לכודות בסבך שיוצר את כפל המשמעות של העצה: אף שזו מציעה עזרה, היא גם רומזת שאת שוגה במשהו במעשייך; אחרת לא היית זקוקה לעצה. וקשה להתיר את הסבך, מפני שברוב המקרים הוא מורכב לא מחוטים הטמונים במסרים עצמם, ושקל לאתרם, אלא מכאלה הטמונים במסרים הסמויים, המופיעים במילים בצורה מרומזת בלבד.

האופן שבו פרצה המריבה בין מורין לקלר מראה מדוע שיחות בין אמהות לבנות יכולות להיות הטובות ביותר, וגם הגרועות ביותר: הסיכונים והמנחות עולים מאותם שורשים עצמם. שיחות חושפניות על עניינים אישיים מניבות גמול נפלא: הידיעה שיש מישהו שאכפת לו מהפרטים של חייך, שמבין מה עובר עלייך, שאת יכולה לפתוח בפניו את לבך ולחשוף את אשר בו. בנוסף, באמצעות השיחות הללו נשים מגיעות לתובנות על המצבים שבהם הן נתונות, רואות יותר דרכי פעולה אפשריות ושואבות ביטחון מהידיעה שהן לא לבד, שאחרים מתנסים בחוויות דומות. אבל שיחות מסוג זה כרוכות גם בסיכון: את נותנת לאדם אחר מידע כה קרוב לתפישתך את עצמך, עד שאם אותו אדם לא יגיב כמו שרצית, תיפגעי עמוקות - פגיעה שלא היית נפגעת לו היית מדברת נניח על פוליטיקה, או על ענייני דיומא. שום דבר אינו פוגע כמו ההנחה שאת מנהלת שיחה בטוחה לגמרי, חולקת פרטים אישיים המקדמים קרבה, ולפתע את מרגישה שהאדם שבטחת בו עד כדי למסור לו מידע על חייך ועל עצמך משתמש בו ככלי נשק להכות בך. בשלב זה את עלולה לתקוף, במחשבה שאת מחזירה מכה אחת אפיים, אבל בת שיחך עלולה לראות בתגובה שלך מכה ראשונה, אם חשבה שבסך הכול הציעה לך תגובה בונה. הנה שתי דוגמאות לשיחות שהותירו את האם ובתה גם יחד פגועות, כשכל אחת מאשימה את רעותה.

דף הבית | חדשים במטר | רכישת ספרים | על ההוצאה | הגשת כתבי יד | יצירת קשר | תנאי השימוש באתר
© כל הזכויות שמורות: מטר הוצאה לאור בע"מ, הוצאת מטר 2006 | על ידי סמיוטיקה