להמשיך בקניות
  סה"כ ספרים בסל הקניות:       סה"כ לתשלום ללא דמי משלוח:      

  

 שינוי גודל אות:

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

   פסיכולוגיה    נושאים שונים   להיתקל באושר

חיפוש מתקדם
חיפוש ספר
()   הסל שלי     
» ספרות מתורגמת
» ספרות מקור
» כל הספרים
» סדרת ענייני דיומא
» סדרת משני עולם
» מדריכים לאובדי עצות
» השקעות וניהול פיננסי
» ספרי ניהול ואסטרטגיה
» יזמות
» יצירתיות
» העשרה בארגון
» ספרי שיווק ומכירות
» סדרת אבא עשיר
» נושאים שונים
» זוגיות ואינטימיות
» יחסים במשפחה
» תזונה נכונה
» לאכול ולרזות
» התמודדות
» בריאות ורפואה
» אל תקחו הכל ללב
» כל הספרים
» סדרת מלודי
» סדרת לולו
» חפשו את המטמון
» ספרים נפרשים
» מוזיקה לפעוטות
» הסיפורים הקטנים שלי
» טוב לדעת - לפעוטות
» מציק ומצחיק
» כל הספרים
» עלילות ספיידרוויק
» סדרת ספטימוס היפ
» ילדי המנורה
» יומני הסודי ביותר
» סדרת Glee
» קלמנטיין
» סדרת כנפיים
» שרלוק הולמס
» יצורים יפהפיים
» נחל שלדים
» הצרות של אולי וג'קפיץ
» טרילוגיית וונדלה
» כל הספרים
» סודות הלוחשת
» ברליץ מדריכי כיס
» ברליץ צעד אחר צעד
» מתנה לכל עת
» מילים על ...
» הדרך אל האושר
» מילים שיוצאות מן הלב
» הסדרה של בראדלי
» קסם - ספרי צביעה
» כל הספרים
» ספרי אבא עשיר
» יועצי אבא עשיר
הוצאת מטר בפייסבוק

   

   על הספר   על המחבר   פרטים נוספים   חדר קריאה  שתפו ספר זה עם החבריםהדפסה ידידותית לסיווג הספרים  בקטלוגחזרה לדף הקודם
תמונה מוגדלת ופרטים נוספים

מחיר קטלוגי: 98.00 ש"ח
המחיר באתר: 68.6 ש"ח

./covers/1390_120.jpg1390

להיתקל באושר

להיתקל באושר


68.6
הוסף לעגלה

ספרים -   לתשלום
הוספה לסל הקניות
סל הקניות שלי

להיתקל באושר | דניאל גילברט
נדמה לכם שאתם יודעים מה עושה אתכם מאושרים?
סביר להניח שאתם בכלל לא בכיוון הנכון...

מתוך הספר ההקדמה והפרק הראשון

הקדמה

כי רע ומר משן הצפעוני
להיות לאם לילד כפוי טובה.
(שייקספיר, המלך ליר)

מה הייתם עושים אם ברגע זה היו מודיעים לכם שאתם עומדים למות בעוד עשר דקות? האם הייתם רצים לחדר השינה ומציתים סיגריה שהחבאתם במגירת הגרביים מימי נשיאותו של פורד? נכנסים למשרדו של המנהל שלכם בעבודה ושוטחים באוזניו תיאור מפורט של הפגמים באישיותו? נוסעים לסטקייה שליד הקניון החדש ומזמינים סטייק טי-בון "מדיום ריר" עם תוספת מוגדלת של הכולסטרול הרע? קשה לדעת, כמובן, אבל אפשר להניח בביטחון שבין הדברים שהייתם שוקלים לעשות בעשר הדקות האחרונות לחייכם, אין הרבה מן הדברים שעשיתם היום.

מן הסתם יהיו אנשים שהאמירה הזאת תקומם אותם והם ינופפו לעברכם באצבע ויגידו לכם באופן נחרץ שעליכם לחיות כל דקה בחייכם כאילו היא האחרונה. זה מראה רק שיש אנשים אשר היו מעבירים את עשר הדקות האחרונות לחייהם במתן עצות מטופשות לאחרים.

הדברים שאנחנו עושים כשאנו מצפים שחיינו יימשכו שונים בדרך הטבע וההיגיון מהדברים שהיינו עושים בציפייה לקצם הפתאומי. אנחנו משתדלים להימנע מטבק ומשומן, מחייכים בהשלמה למשמע הבדיחות התפלות של המנהל שלנו, וקוראים ספרים כמו זה בזמן שהיינו יכולים לחבוש כובעי נייר ולאכול עוגיות ממולאות בקרם פיסטוק באמבטיה. אנחנו עושים את כל הדברים האלה במסירות, למען עתידנו. אנחנו מתייחסים לעצמנו בעתיד כאילו אנו ילדינו, ומקדישים את רוב שעותינו וימינו לבניית המחר שיסב להם אושר, כך אנו מקווים.

במקום להתענג על היענות למאוויי הרגע אנחנו מגלים אחריות לרווחתו של האני שלנו בעתיד. לשם כך אנו אוגרים בשקדנות חלקים ממשכורתנו מדי חודש בחודשו, כדי שהוא יוכל לבלות את ימיו בגמלאות במגרש גולף; עושים כושר ומעבירים חוט דנטלי בשיניים בקביעות, פחות או יותר, כדי לחסוך לו התקפי לבודלקות חניכיים; נושאים בגבורה חיתולים מלוכלכים והקראות חוזרות ונשנות עד מיאוס של חתול תעלול, כדי שיום אחד יהיו לו נכדים ורודי לחיים שיקפצו בחיקו. אנחנו אפילו מוציאים מכיסנו שקל בחנות המכולת, במחוות צדקה שנועדה להבטיח כי הוא ייהנה בעוד רגע מהקרמבו שעבורו אנחנו משלמים.

למעשה, כמעט בכל פעם שאנחנו רוצים משהו - קידום, נישואים, מכונית, המבורגר - מניעה אותנו הציפייה כי אם נשיג את מבוקשנו, האדם שנשאיר בו את חותמנו בעוד שנייה, דקה, יום או עשור, ייהנה מהעולם שנוריש לו ויוקיר את הקורבן שהקרבנו בשבילו כשיקטוף את פירות השקעותינו הנבונות והוויתור התזונתי.

כן, בטח. אל תעצרו את נשימתכם. בדומה ליוצאי חלצינו, גם יורש דמותנו העתידי נוטה להיות כפוי טובה. אנחנו עמלים ויגעים כדי לתת לו מה שנדמה לנו שהוא ירצה, והוא מתפטר מהעבודה, מגדל שיער, עובר לסן פרנסיסקו או עוזב אותה, ותוהה איך בכלל העלינו בדעתנו את המחשבה המטופשת שזה מה שהוא ירצה. אנחנו כושלים בניסיון להשיג את התגמולים והכיבודים שנראים לנו חיוניים לאיכות חייהם, ובסופו של דבר הוא מודה לאלוהים על השתבשותן של תוכניותינו המוטעות וקצרות הרואי.

זה שנוגס בקרמבו אשר קנינו כמה דקות קודם לכן עלול גם להעוות את פניו ולהאשים אותנו בקניית החטיף הלא נכון. אף אחד לא אוהב לספוג ביקורת, כמובן, אבל אם הדברים שאנחנו מצליחים להשיגם אינם מסבים לעצמנו בעתיד אושר, או אם הדברים שבהשגתם אנחנו נכשלים כן משמחים אותו, הגיוני (גם אם לא מנומס) שהוא ישלח מבט מריר לאחור ויתהה מה לעזאזל חשבנו לעצמנו. ייתכן שהוא יכיר בכוונותינו הטובות ובלית ברירה אף יודה שעשינו כמיטב יכולתנו, אך אפשר לצפות שהוא יתלונן באוזני הפסיכולוג שלו על כך שמיטב יכולתנו לא היה מספיק טוב בשבילו.

איך זה יכול להיות? הייתכן שאיננו מכירים את הטעמים, את ההעדפות, את הצרכים ואת הרצונות של האנשים שנהיה בשנה הבאה - או לפחות הערב? האם איננו מבינים את עצמנו בעתיד מספיק כדי לעצב את חייו - לבחור בקריירות ובבני זוג מתאימים או בכיסויים לספה שישביעו את רצונו שנים ארוכות? למה בסופו של דבר עליות הגג וחייו מתמלאים בחפצים שנראו לנו הכרחיים, אך בעבורו הם מכאיבים, מביכים או חסרי ערך? למה הוא מבקר את בחירת בני הזוג שלנו, מותח ביקורת על האסטרטגיות שלנו לקידום מקצועי ומשלם ממון רב כדי להיפטר מהקעקועים שעלו לנו ממון רב? למה הוא מרגיש חרטה והקלה כשהוא חושב עלינו, ולא גאווה והערכה?

היחס הזה היה מובן לנו אם היינו מזניחים אותו, מתעלמים ממנו, פוגעים בו בכוונהתחילה - אבל לכל הרוחות, הרי הקדשנו לו את מיטב שנותינו! איך הוא מעז להתאכזב כשאנחנו מגשימים את יעדינו הנחשקים, ולמה לעזאזל הוא מתייחס בקלות דעת רבה כל כך לעובדה שהוא מוצא את עצמו בדיוק במקום שעבדנו קשה כל כך כדי להרחיק אותו ממנו? משהו לא בסדר אצלו?

ואולי משהו לא בסדר אצלנו?

כשהייתי בן עשר, החפץ הקסום ביותר בביתי היה ספר על אשליות אופטיות. התוודעתי בו לקווים של מילר-לייר, שראשי החץ שלהם גרמו להם להיראות שונים באורכם, על אף שהסרגל הוכיח כי אורכם זהה; לקוביית נקר שנראתה פתוחה מהצד במבט אחד ופתוחה מלמעלה במשנהו; לציור של גביע שהפך לפתע לצמד צלליות של פנים לפני שחזר הגביע והבליח.

הייתי יושב בחדר העבודה של אבי ובוהה בספר שעות, מלא פליאה מיכולתם של האיורים הפשוטים האלה לאלץ את מוחי להאמין בדברים על אף הידיעה הברורה שהם מוטעים. גיליתי אז שטעויות הן מעניינות והתחלתי לתכנן את חיי, שהיו בהם טעויות לא מעטות. אבל העניין באשליה אופטית אינו נובע רק מכך שהיא גורמת לכולם לטעות, אלא מכך שהיא גורמת לכולם לחזור על אותה טעות.

אם אני ראיתי גביע, את ראית את אלביס וחבר שלנו ראה מפית נייר מוכתמת של מסעדה סינית, אזי החפץ שבו הבטנו הוא אולי כתם דיו משובח, אבל לא מוצלח כאשליה אופטית. קסמן של האשליות האופטיות טמון בכך שכולם רואים קודם את הגביע, לאחר מכן את הפנים ואז - עוד מבט - והנה שוב הגביע. השגיאות שמחוללות האשליות האופטיות בתפישה שלנוחוזרות על עצמן בשיטתיות ונעשות בחוקיות קבועה. אלה אינן טעויות טיפשיות אלא טעויות חכמות - כאלה המאפשרות למי שמבין אותן הצצה בעיצוב האלגנטי של מערכת הראייה ובמנגנוניה הנסתרים.

גם הטעויות שאנחנו עושים בניסיון לדמיין את עתידנו האישי חוזרות על עצמן בשיטתיות ונענות לחוקיות קבועה. גם הן מתחוללות על פי דפוס קבוע החושף בפנינו את היכולות והמגבלות של ראיית הנולד, כשם שאשליות אופטיות חושפות בפנינו את היכולות והמגבלות של חוש הראייה. בכך עוסק הספר הזה. למרות המילה השנייה בשמו אין זה ספר הדרכה שילמד אתכם איך להיות מאושרים.

הספרים האלה נמצאים במדף העזרה העצמית הסמוך. אחרי שתקנו אחד מהם, תעשו כל מה שהוא ממליץ לעשות ותגלו שאתם בכל זאת עדיין אומללים כשהייתם, תוכלו לחזור לכאן כדי להבין מדוע. שכן הספר הזה מתאר את מה שידוע למדע על יכולתו של המוח האנושי לדמיין את עתידו ועל מידת הצלחתו בכך, ועל יכולתו לנבא איזה עתיד אפשרי יסב לו את ההנאה הרבה ביותר ועל מידת הצלחתו בכך.

הוא עוסק בחידה שהעסיקה הוגים רבים באלפיים השנה האחרונות, ונעזר ברעיונותיהם (ובכמה משלי) כדי להסביר למה אנחנו יודעים כמדומה מעט כל כך על לבם ונפשם של האנשים שאנו עתידים להיות. הסיפור דומה לנהר החוצה גבולות בלי דרכון, כי עד כה לא הצליח אף תחום מדעי יחיד להציג פתרון משכנע לחידה. וכך נשזרים יחדיו עובדות ותיאוריות מתחומי הפסיכולוגיה, מדעי המוח הקוגניטיביים, הפילוסופיה והכלכלה ההתנהגותית. התיאור היוצא מהמכלול הזה נשמע לי משכנע, אך מעלותיו נתונות לשיפוטו של כל אחד ואחת מכם.

כתיבת ספר היא פעילות מתגמלת, אך קריאת ספר היא השקעה של זמן וכסף וחייבת להניב רווחים ברורים. אם לא השכלתם ולא התבדרתם, אתם רשאים לשוב לגילכם ולעצמכם לפני הקריאה. זה לא יקרה, כמובן. כתבתי ספר שיעניין ויבדר אתכם, כך אני מקווה, כל עוד אינכם מתייחסים לעצמכם ברצינות מוגזמת ונותרו לכם לפחות עשר דקות לחיות. אף אחד לא יכול לדעת איך תרגישו כשתסיימו את קריאת הספר, וזה כולל אתכם עצמכם בעת תחילת הקריאה. אבל אם האני העתידי שלכם לא יבוא על סיפוקו כשיגיע לדף האחרון, לפחות הוא יבין למה טעיתם כשחשבתם שכך יהיה.

חלק ראשון: חיזוי

חיזוי (שם ז'): ניבוי, ראייה מראש, הערכה
של מה שעתיד לקרות או להיות.

פרק ראשון: מסע לזמן אחר

הה, לו איש ידע מראש
את סוף היום הזה בטרם גמר.
(שייקספיר, יוליוס קיסר)

כמרים נודרים להתנזר ממין, רופאים נודרים לעזור לאדם החולה באשר הוא חולה, ודוורים נודרים להשלים בזריזות את הסבב שלהם למרות השלג, הברד והתפשטות היקום. מעטים מודעים לכך שגם פסיכולוגים נודרים נדר, ובו הם מתחייבים לפרסם בשלב זה או אחר של חייהם ספר, פרק או לפחות מאמר שיכלול את המשפט הבא: "האדם הוא בעל החיים היחיד אשר..." מותר לנו להשלים את המשפט בכל דרך שנחפוץ, אך הוא חייב להתחיל בשש המילים האלה.

רובנו ממתינים וממלאים את ההתחייבות החגיגית בשלב מאוחר יחסית בקריירה, כי אנו יודעים שהדורות הבאים של פסיכולוגים יתעלמו מכל המילים האחרות שהצלחנו לקבץ בחיים של למדנות טהורת כוונות, ויזכרו אותנו בעיקר הודות לדרך שבה השלמנו את המשפט. אנו יודעים גם שיזכרו אותנו יותר ככל שנציע סיום גרוע יותר.

לדוגמה, זכרם של הפסיכולוגים שהשלימו את משפט המחץ שלהם במילים "יכול להשתמש בשפה" זכה לתפוצה נרחבת במיוחד כששימפנזים למדו בהצלחה לתקשר בעזרת סימנים. וכשהתגלה ששימפנזים בטבע משתמשים במקלות כדי לדלות טרמיטים טעימים מתליהם (וגם כדי להכות זה את זה בראש מדי פעם), נזכר לפתע העולם כולו בשמם המלא ובכתובתם המדויקת של כל הפסיכולוגים שהשלימו אי פעם את משפט המחץ במילים "משתמש בכלים". לכן יש סיבה טובה לכך שרוב הפסיכולוגים דוחים את השלמת המשפט ככל יכולתם, בתקווה שאם יחכו מספיק יספיקו למות לפני שיושפלו בפומבי על ידי קוף.

עד כה לא כתבתי את משפט המחץ, אך ברצוני לעשות זאת עכשיו, ואתה הקורא תהא עדי. האדם הוא בעל החיים היחיד החושב על העתיד. אני רוצה להבהיר שהיו לי חתולים, כלבים, גרבילים, עכברים, דגי זהב ושלשולים (לא, לא מהסוג ההוא), ואני מכיר בכך שיצורים לא-אנושיים מתנהגים לעתים קרובות כאילו ניחנו ביכולת לחשוב על העתיד.

עם זאת, כפי שקירחים החובשיםפאות זולות נוטים כמדומה לשכוח, יש הבדל בין מי שמתנהג כאילו יש לו משהו לבין מי שיש לו את זה, ואם מתבוננים בעיון אפשר להבחין בהבדל. לדוגמה, אני מתגורר בשכונה עירונית, ובכל שנה בסתיו, הסנאים בחצרי (שגודלה כגודלם של שני סנאים בערך) מתנהגים כאילו הם יודעים שלא יוכלו לאכול מאוחר יותר אלא אם כן יקברו אוכל עכשיו.

תושבי עירי משכילים יחסית, אבל ככל הידוע, הסנאים השוכנים בה אינם מחוננים במיוחד. יש להם מוחות סנאי רגילים המריצים תוכנות קבירת אוכל כשכמות אור השמש המגיעה לעיני הסנאי הרגילות שלהם יורדת אל מתחת לסף קריטי מסוים. הימים המתקצרים מעוררים בהם התנהגות הכוללת קבירת אוכל בלי פרק ביניים של מחשבה על המחר, והסנאי הקובר אגוז בחצרי "יודע" על העתיד בערך כמו שאבן נופלת "יודעת" על חוק הכבידה - כלומר, לא ממש. עד שתימצא שימפנזה המתייפחת למחשבה על הזדקנות בבדידות או מחייכת כשהיא מהרהרת בחופשת הקיץ הקרבה או מסרבת לארטיק כי היא נראית שמנה מדי במכנסיים קצרים, אמשיך לעמוד מאחורי הגרסה שלי למשפט המחץ. אנחנו חושבים על העתיד בדרך שאף בעל חיים אחר אינו מסוגל לה ולא עשה אותה או יעשה אותה אי פעם. והמעשה הפשוט, הנפוץ והשגרתי הזה הוא המאפיין המגדיר את האנושיות שלנו.

חדוות הציפייה לבאות
אם תתבקשו לנקוב בשמו של ההישג הכביר ביותר של המוח האנושי, ייתכן שתחשבו קודם כול על הישגי הבנייה שלו - הפירמידה הגדולה בגיזה, תחנת החלל הבינלאומית או אולי גשר שער הזהב. אלה אכן הישגים כבירים, וראוי שיוקדש למוחותינו מצעד הוקרה שנתי על המשגתם ובנייתם. אבל אלה אינם ההישגים הכבירים ביותר. מכונה מתוחכמת יכולה לעצב ולבנות כל אחד מהדברים האלה כי עיצוב ובנייה דורשים ידע, היגיון וסבלנות, ומכונות מתוחכמות משופעות בתכונות אלה.

למען האמת, רק הישג אחד ראוי לציון מעל ומעבר לכל היתר, עד כדי כך שאפילו המכונה המתוחכמת ביותר לא יכולה להעמיד פנים שהשיגה אותו. ההישג הזה הוא החוויה המודעת. לראות את הפירמידה הגדולה, לזכור את גשר שער הזהב או לדמיין את תחנת החלל- אלה פעולות ראויות לציון הרבה יותר מבנייתו של כל אחד מהמבנים האלה. יתרה מזאת, אחת מהפעולות הראויות לציון האלה ראויה לציון יותר מהאחרות.

לראות משמעו לחוות את העולם כפי שהוא, לזכור משמעו לחוות את העולם כפי שהיה, אבל לדמיין - אה, לדמיין - משמעו לחוות את העולם לא כפי שהוא או כפי שהיה אי פעם, אלא כפי שהוא עשוי להיות. ההישג הגדול ביותר של המוח האנושי הוא יכולתו לדמיין חפצים ואירועים שאינם קיימים בעולם המציאות. זאת היכולת המאפשרת לנו לחשוב על העתיד. כדבריו של פילוסוף אחד, המוח האנושי הוא "מכונת ציפייה", והעשייה החשובה ביותר שלו היא "בניית עתיד".

אבל מהי המשמעות של "בניית עתיד"? יש לפחות שתי דרכים להבין את האמירה שמוחות בונים עתיד. אחת מהן משותפת לנו ולבעלי חיים רבים אחרים, והשנייה ייחודית לנו. כל המוחות - מוחות אנושיים, מוחות של שימפנזים, אפילו מוחות של סנאים רגילים הקוברים מזון - עורכים תחזיות לעתיד המיידי, המקומי והאישי. הם עושים זאת באמצעות שימוש במידע על אירועים עדכניים ("אני מריח משהו") ועל אירועי עבר ("בפעם האחרונה שהרחתי את הריח הזה, משהו גדול ניסה לאכול אותי") לצפיית האירוע הבא הסביר ביותר ("משהו גדול עומד ל-").

עם זאת, שימו לב לשני מאפיינים של החיזוי הזה כביכול. ראשית, למרות ההערות המבודחות בסוגריים, לתחזיות מעין אלה לא נחוץ מוח המסוגל למשהו שמתחיל להתקרב למחשבה מודעת. כשם שחשבונייה יכולה לחבר שתיים ועוד שתיים ולהגיע לארבע בלי לחשוב מחשבות על אריתמטיקה, כך יכולים מוחות לחבר את העבר וההווה ולבנות עתיד בלי לחשוב על המשתנים. למעשה, אפילו מוח אינו נחוץ כדי לערוך תחזיות כאלה. עם מעט מאוד אימון, חילזון הים הענקי הידוע בשם ארנב ים יכול ללמוד לצפות מראש למכת חשמל בזימים ולהימנע ממנה, וכמו שכל בעל איזמל יכול להוכיח בקלות, לחלזונות ים אין מוח בעליל. גם למחשבים אין מוח, אך הם משתמשים בדיוק באותו תרגיל כמו ארנב הים כשהם דוחים את כרטיס האשראי שלך מפני שניסית לשלם על ארוחת צהריים בפריז מיד לאחר ששילמת על ארוחת צהריים בניו ג'רזי. בקצרה, מחשבים וחסרי חוליות מוכיחים כי אין צורך במוח חכם, מודע לעצמו ותבוני כדי לערוך תחזיות פשוטות על העתיד.

המאפיין השני שכדאי לשים אליו לב הוא שתחזיות כאלה אינן מרחיקות לכת במיוחד. לא מדובר בתחזיות במובן של ניסיון לחזות את שיעור האינפלציה השנתי, את ההשפעה האינטלקטואלית של הפוסט-מודרניזם, את מות החום של היקום או את צבע השיער הבא של מדונה. תחזיות מעין אלה עוסקות במה שיקרה בדיוק במקום הזה, ברגע הבא, לי. אנחנו מכנים אותן תחזיות מפני שאין לנו מילה מתאימה יותר בשבילן. אבל השימוש במונח הזה - הנושא בחובו קונוטציות מיידיות של אבחנה שקולה ומחושבת בנוגע לאירועים העשויים להתרחש בכל מקום, לכל אחד, בכל זמן - עלול לטשטש את העובדה שמוחותינו עוסקים ללא הרף בתחזיות על העתיד המיידי, המקומי והאישי של בעליהם מבלי שאלה יהיו מודעים לכך. במקום לומר שהמוחות האלה עוסקים בתחזיות נאמר שהם מצפים לבאות.

המוח שלכם מצפה לבאות ברגע זה ממש. לדוגמה, ייתכן שאתם חושבים כרגע במודע על המשפט שקראתם זה עתה או על מחזיק המפתחות בכיסכם, הלוחץ ומעיק על הירך שלכם או על השאלה אם מלחמת 1812 ראויה לפתיחה המוזיקלית שנכתבה עליה. מה שמעסיק את מחשבותיכם, יהא אשר יהא, בוודאי איננו המילה שתחתום את המשפט הזה. אבל בעודכם שומעים את המילים האלה מהדהדות בתוך ראשכם, וחושבים את המחשבות שהן מעוררות, מוחכם משתמש במילה שהוא קורא ברגע זה ובמילים שקרא זה עתה כדי להגיע לניחוש סביר בנוגע לזהות המילה הבאה שיקרא.

וזה מה שמאפשר לנו לקרוא בשטף שכזה. כל מוח שניזון בצעירותו מאספקה קבועה של סרטי פילם נואר וספרי בלשים זולים, מצפה בביטחון מלא להופעת המילה וסוער בסיום המשפט היה זה לילהקודר. וכשמוח כזה אכן נתקל במילה וסוער, הוא ערוך לעכל אותה בקלות מיוחדת. כל עוד המוח מנחש נכונה את המילה הבאה, אנחנו ממשיכים לשייט להנאתנו מימין לשמאל, מימין לשמאל, הופכים שרבוטי דיו לרעיונות, לתמונות, לדמויות ולתפישות בבורות מבורכת בכל הנוגע לפעילותו של מוחנו המצפה לבאות, החוזה את עתידו של המשפט בקצב מזהיר. רק כשהמוח שלנו טועה בתחזית אנחנו מרגישים לפתע אבוקדו.

הנה הפתעה, נכון?
תנו דעתכם על משמעותה של ההפתעה הרגעית הזאת. הפתעה היא רגש שאנחנו מרגישים לנוכח היתקלות בדבר בלתי צפוי - לדוגמה, שלושים וארבעה מכרים עם כובעי נייר העומדים בסלון ביתנו ושואגים "יום הולדת שמח" כשאנחנו נכנסים בדלת עם שקית מלאה מצרכים ושלפוחית מלאה - ולכן התרחשותה של הפתעה כזו מגלה את טבען של הציפיות שלנו. ההפתעה שהרגשתם בסוף הפסקה הקודמת מגלה כי בעת שקראתם את המשפט רק כשהמוח שלנו טועה בתחזית אנחנו מרגישים לפתע... ערך מוחכם תחזית סבירה בנוגע להתרחשות הבאה.

הוא חזה שבעוד כמה אלפיות שנייה ייתקלו עיניכם בסדרת אותיות מודפסות המקודדות מילה המתארת רגש, כגון עצב או בחילה או אפילו הפתעה. במקום זאת נתקלתם בסדרת אותיות המקודדת פרי, שהעירה אתכם מתנומתכם הדוגמטית וחשפה את טבען של ציפיותיכם לעיני כול. הפתעה מראה לנו שציפינו למשהו שונה ממה שקיבלנו, גם אם לא ידענו שאנחנו מצפים למשהו.

היות שתחושת ההפתעה מלווה בדרך כלל בתגובות מובחנות ומדידות - כגון הרמת גבות, התרחבות עיניים, שמיטת לסת ורעשים המלווים בסדרת סימני קריאה - פסיכולוגים יכולים להשתמש בה כדי לגלות מתי המוח עוסק בציפייה לבאות. לדוגמה, כשקופים רואים חוקר מפיל כדור לתוך אחת מכמה ארובות, הם מפנים במהירות את מבטם לתחתית הארובה הזאת ומחכים שהכדור יגיח שוב. במקרה שתכסיס כלשהו במסגרת הניסוי גורם לכדור להגיח מארובה שונה מזו שאליה הוכנס, מביעים הקופים הפתעה, וסביר להניח שהפתעתם נובעת מכך שמוחם ציפה לבאות.

תינוקות אנושיים מגיבים בצורה דומה לחריגות פיזיקליות. לדוגמה, כשמראים לתינוקות סרט וידיאו של קובייה אדומה גדולה המתנגשת בקובייה צהובה קטנה, הם מגיבים באדישות כשהקובייה הצהובה הקטנה נעלמת מיד מן התמונה. אבל כאשר הקובייה הצהובה הקטנה מהססת רגע או שניים לפני שהיא נעלמת, התינוקות בוהים במסך כמו עדים לתאונת רכבת - כאילו העיכוב בתנועת הקובייה סתר תחזית כלשהי שערך מוחם המצפה לבאות.

מחקרים כגון אלה מראים שמוחות של קופים "יודעים" על כוח המשיכה (חפצים נופלים למטה, לא לצד) ושמוחות של תינוקות אנושיים "יודעים" על חוקי הקינטיקה (חפצים נעים מעבירים אנרגיה לחפצים נייחים בדיוק ברגע המגע ולא כעבור כמה שניות). חשוב מזה, אנו לומדים מהמחקרים האלה שמוחות של קופים ומוחות של תינוקות אנושיים מוסיפים את מה שהם כבר יודעים (העבר) למה שהם רואים כעת (ההווה) כדי לחזות את האירוע הבא (העתיד). כשהאירוע הבא בפועל שונה מהאירוע הבא הצפוי,הקופים והתינוקות חווים הפתעה.

המוחות שלנו בנויים לצפות לבאות וזה מה שהם עושים. מוחנו חוזה את מידת היציבות של החול כשכף רגלנו תנחת עליו בעת שאנחנו הולכים על שפת הים, ומכוון את עוצמת הכיווץ בברך בהתאם. הוא חוזה היכן יהיה הפריזבי כשניירט את מסלול התעופה שלו, ומביא את הידיים שלנו בדיוק לנקודה זו כשאנחנו מזנקים לתפוס אותו. והוא חוזה מתי והיכן יופיע שוב סרטן חול שנעלם מאחורי תלולית סחופת במרוצתו למים ומכוון את עינינו למקום המדויק שבו הוא ייראה שוב. המהירות והדייקנות של התחזיות האלה מדהימות וקשה לדמות איך היו נראים חיינו לו הפסיקו מוחותינו להפיק אותן.

היינו נשארים ב"רגע הנוכחי", משוללי יכולת לעשות את הצעד הבא. עם זאת, עם כל הכבוד להישג המפליא והיומיומי המתגלם בתחזיות האוטומטיותהאלה - המתקיימות ללא הרף ובלא מודע בנוגע לעתיד המיידי, המקומי והאישי - זה לא סוג התחזיות שהוריד את המין האנושי מהעצים והלביש אותו במכנסיים מחויטים. למעשה, תחזיות מסוג זה עורכות גם הצפרדעים מבלי שעזבו אי פעם את הביצות שלהן, ולפיכך אין זה הסוג שמשפט המחץ התכוון לתאר. לא, העתיד שאנו בני האדם מייצרים - העתיד שרק אנחנו מייצרים- הוא מסוג אחר לגמרי.

הקוף שהביט קדימה
מבוגרים אוהבים לשאול ילדים שאלות מטופשות כדי שנוכל לצחקק כשיענו תשובות מטופשות. שאלה מטופשת במיוחד שאנחנו נוהגים לשאול ילדים היא: "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?" ילדים קטנים נראים נבוכים בעליל, אולי כי הם חוששים שהשאלה מרמזת על האפשרות שהם עלולים להישאר קטנים. אם הם עונים לשאלה, הם פולטים לרוב משהו כמו "מוכר ממתקים" או "מטפס על עצים".

אנחנו מצחקקים, כי הסיכויים שהילד יהפוך למוכר ממתקים או למטפס על עצים הם קטנים, והם קטנים כי זה לא מה שרוב הילדים ירצו להיות כשיגדלו מספיק כדי לשאול שאלות מטופשות בעצמם. עם זאת, שימו לב שבעוד אלה אינן תשובות נכונות לשאלתנו, הן תשובות נכונות לשאלה אחרת, קרי "מה אתה רוצה להיות עכשיו?" ילדים קטנים לא יכולים להגיד מה הם רוצים להיות אחר כך, כי הם לא מבינים באמת את המשמעות של אחר כך.

לכן הם מתעלמים מהשאלה שנשאלה, כמו פוליטיקאים ממולחים, ועונים על זו שביכולתם לענות. מבוגרים מצליחים הרבה יותר, כמובן. כאשר תושבת מנהטן בשנות השלושים לחייה נשאלת לאן היא חושבת לעבור כשתפרוש מעבודתה, היא מזכירה את מיאמי, את פיניקס או מוקד אחר של גסיסה חברתית. ייתכן שהיא אוהבת את החיים האורבניים המיוזעים שלה כרגע, אך היא יכולה לתאר לעצמה שבעוד כמה עשורים היא תעריך משחקי בינגו וגישה מהירה לטיפול רפואי יותר מגלריות לאמנות וקבצנים ששוטפים שמשות של מכוניות בצמתים. הילד מסוגל לחשוב רק על הדברים כפי שהם, ואילו המבוגר מסוגל לחשוב על הדברים כפי שיהיו. בשלב כלשהו בין הכיסא הגבוה לכיסא הנדנדה אנחנו לומדים את משמעותו של "אחר כך". אחר כך! איזה רעיון מדהים. איזה מושג רב-עוצמה. איזו תגלית מופלאה. איך בכלל למדו בני האדם לראות בעיני רוחם השתלשלות של אירועים בטרם התרחשותם? מי היה הגאון הפרהיסטורי שהבין לראשונה כי ביכולתו לברוח מהרגע הנוכחי אם רק יעצום את עיניו, ויעבור חרישית אל המחר? למרבה הצער, אפילו רעיונות גדולים לא מותירים מאחוריהם מאובנים לתיארוך בבדיקת פחמן, ולכן ההיסטוריה והאבולוציה של אחר כך יישארו תעלומות לעד.

עם זאת, פליאונטולוגים וחוקרי נוירו-אנטומיה מצהירים בביטחון שהרגע המכריע הזה בדרמה של האבולוציה האנושית התרחש מתישהו בשלושת מיליוני השנים האחרונות, ושהתרחשותו היתה פתאומית למדי. המוחות הראשונים הופיעו על כדור הארץ לפני 500 מיליון שנה בערך, העבירו בעצלתייםכ-430 מיליון שנה בהתפתחותם למוחות הפרימטים הראשונים ועוד כ-70 מיליון שנה בהתפתחותם למוחות הקדם-אנושיים הראשונים. אז קרה משהו - אף אחד לא יודע מה בדיוק, אך טווח ההשערות הוא בין התקררות מזג האוויר להמצאת הבישול - והמוח הכמעט-אנושי חווה קפיצת גדילה חסרת תקדים שהגדילה את מסתו פי שניים ויותר בתוך מעט יותר משני מיליון שנים,ממוחו של ההומו הביליס ששקל קצת יותר מ-600 גרם למוח של ההומו ספיינס שמשקלו מתקרב לקילו וחצי.

אם אדם עובר לתזונה המבוססת על עוגת שוקולד חמה ומצליח להכפיל את מסת גופו בזמן קצר מאוד, לא היינו מצפים שכל חלקי גופו ישתתפו בגדילה במידה שווה. סביר להניח שהבטן והישבן יזכו בחלק הארי של המשמנים הטריים, בשעה שהלשון והבהונות יושפעו במידה פחותה וישמרו על גזרה דקה יחסית. בדומה לכך, העלייה הדרמטית בגודלו של המוח האנושי לא הכפילה את המסה של כל החלקים בצורה דמוקרטית, אחרת האדם המודרני היה מוצא את עצמו עם מוח חדש בעל מבנה זהה לישן, רק גדול יותר. בפועל, נתח גדול יחסית מהמסה המוגדלת התרכז בחלק המוח הידוע בשם "האונה הקדמית", הנמצא (כפי שהשם מרמז) בקדמת הראש, מעל העיניים (ראו איור 2).

המצח הנמוך והמשתפל של אבותינו הקדומים נדחף קדימה והפך למצח החד והאנכי התומך בכובעים שאנו חובשים. השינוי במבנה הראש נבע בעיקר מהצורך להתאימו לשינוי הפתאומי בגודל המוח שלנו. מדוע המנגנון המוחי הזה הצדיק שינוי מהותי כל כך במבנה הגולגולת האנושית? מדוע התאמץ הטבע כל כך להגדיל את החלק המסוים הזה אצל כולנו? בשביל מה צריך אונה קדמית?

עד לא מזמן חשבו המדענים שלא צריך אותה כל כך, כי אנשים שהאונה הקדמית שלהם נפגעה הסתדרו כמדומה לא רע בלעדיה. פיניאס גייג' היה מנהל עבודה בחברת הרכבת של ראטלנד, שהצית ביום סתיו נאה בשנת 1848 מטען נפץ קטן בקרבת רגליו. הפיצוץ העיף מוט ברזל באורך מטר ועשרים באוויר, ופיניאס תפס את המוט בחוכמה בפרצופו. המוט חדר בדיוק מתחת ללחיהשמאלית שלו, יצא בקודקודו ובדרך חצב מנהרה בעצמות הגולגולת שלו ודחק החוצה נתח הגון מהאונה הקדמית (ראו איור 3).

פיניאס הוטח ארצה ושכב דומם כמה דקות. אז, לתדהמת כולם, קם ושאל אם אחד מעמיתיו לעבודה יכול ללוות אותו לרופא, תוך שהוא חוזר ומתעקש שאינו זקוק להסעה ויכול ללכת בכוחות עצמו, תודה. הרופא ניקה קצת לכלוך מהפצע, חבר לעבודה ניקה קצת מוח מהמוט, וכעבור זמן קצר יחסית חזרו פיניאס והמוט לענייניהם. אישיותו עברה שינוי מובהק לרעה - והעובדה הזאת היא מקור פרסומו עד ימינו - אבל הפרט המעניין יותר בנוגע לפיניאס היה הנורמליות המוחלטת שלו מכל בחינה אחרת.

אם המוט היה הופך חלק אחר ממוחו לקציצה - הקורטקס (קליפת המוח) הוויזואלי, אזור ברוקה, גזע המוח - פיניאסעלול היה למות, להתעוור, לאבד את יכולת הדיבור או לבלות את שארית חייו בביצוע חיקוי משכנע של צמח. במקום זאת, בשתים-עשרה השנים הבאות הוא חי, ראה, דיבר, עבד ונע ממקום למקום באופן שלא הזכיר במאום צמח, עד שלנוירולוגים לא נותר אלא להסיק שהאונה הקדמית לא תורמת לאדם שום דבר שאי אפשר להסתדר יפה בלעדיו. כפי שכתב אחד מהם ב-1884,"מאז התרחשותו של מקרה הלום המפורסם באמריקה, ידוע לכול שהרס האונות האלה אינו מוביל בהכרח לתסמינים כלשהם."

אבל הנוירולוג טעה. במאה התשע-עשרה התבסס הידע על תפקוד המוח במידה רבה על תצפיות באנשים כמו פיניאס גייג', שאתרע מזלם להשתתף באחד הניסויים המזדמנים והלא-מדויקים בנוירולוגיה שעורך הטבע מפעם לפעם. במאה העשרים תפסו המנתחים את מקומו של הטבע והחלו לערוך ניסויים מדויקים יותר, שתוצאותיהם ציירו תמונה שונה בתכלית של תפקוד האונה הקדמית.בשנות השלושים של המאה העשרים, כאשר רופא פורטוגלי בשם אנטוניו אגש מוניז חיפש דרך להרגיע את מטופליו הפסיכוטיים הנסערים, הוא שמע על הליך כירורגי חדש בשם "לובוטומיה פרונטלית", שהרס חלקים מהאונה הקדמית באמצעים כימיים או מכניים.

ההליך הזה בוצע בקופים, שהפגינו בימים כתיקונם זעם רב כשנמנע מהם אוכל, אך הגיבו להקנטות כאלה בסבלנות אינסופית אחרי שעברו את הניתוח. אגש מוניז ניסה את ההליך על מטופליו האנושיים וגילה שהוא משרה עליהם רגיעה דומה. (הטיפול תרם גם לשלוות הנפש של אגש מוניז כשזיכה אותו בפרס נובל לרפואה בשנת .1949) בעשורים שלאחר מכן שוכללו הטכניקות הכירורגיות (עד שניתן היה לבצע את ההליך בהרדמה מקומית, באמצעות דוקרן קרח) והופחתו תופעות הלוואי הלא-רצויות(כגון ירידה באינטליגנציה והרטבה בלילה). הריסת חלק מהאונה הקדמית הפכה לטיפול מקובל במקרים של חרדה ודיכאון שלא נענו לצורות טיפול אחרות. בניגוד לתפישה הרפואית שהיתה מקובלת מאה שנה לפני כן, התברר שיש בכל זאת חשיבות לאונה הקדמית. החשיבות הזאת הסתכמה בכך שמצבם של אנשים מסוימים השתפר כמדומה בלעדיה.

אך בשעה שכמה כירורגים היללו את מעלותיו של הנזק לאונה הקדמית, היו גם כאלה שהבחינו במחיר. מטופלים שהאונה הקדמית שלהם ניזוקה הגיעו אמנם לעתים קרובות להישגים נאים במבחני אינטליגנציה שגרתיים, במבחני זיכרון וכדומה, אך הם התקשו מאוד בכל מבחן - ולו הפשוט ביותר - שכלל מרכיב של תכנון. לדוגמה, כשעמדו בפני מבוך או תצרף (פאזל) שפתרונוחייב שקילת סדרה של מהלכים לפני ביצוע המהלך הראשון, נותרו האנשים האלה, בעלי האינטליגנציה התקינה בכל מובן אחר, חסרי אונים.

הפגמים ביכולת התכנון שלהם נצפו לא רק במעבדה. מטופל כזה עשוי לתפקד בצורה סבירה בנסיבות רגילות, לשתות תה בלי לשפוך טיפה ולפטפט בנעימים על הווילונות, אך אינו מסוגל לענות תשובה משביעת רצון על השאלה מההוא עושה הערב. מדען בעל שם סיכם את הידע המדעי בנושא במילים: "אין תסמין פרה-פרונטלי אחר שדווח בעקביות רבה יותר מחוסר היכולת לתכנן... נראה שזהו תסמין ייחודי של תפקוד לקוי של הקורטקס הקדם-מצחי... [ו]אינו מזוהה עם נזק קליני לאף מבנה עצבי אחר."15 ובכן, נראה שצמד האבחנות - הנזק לחלקים מסוימים באונה הקדמית יכול להשרות על אנשים רגיעה, אבל עם זאת שולל מהם את יכולת התכנון - מתלכד למסקנה אחת. מהו הקשר הקונספטואלי בין חרדה לתכנון? מן הסתם, שני המושגים קשורים קשר הדוק לחשיבה על העתיד. אנחנו מרגישים חרדה כשאנחנו צופים שמשהו רע יקרה, וכדי לתכנן אנו מדמיינים איך ישתלשלו פעולותינו לאורך זמן. תכנון מצריך הצצה לעתיד, וחרדה היא אחת התגובות האפשריות להצצה הזאת.

העובדה שנזק לאונה הקדמית פוגע בצורה כה ייחודית ומדויקת ביכולת התכנון וביכולת לחוש חרדה מרמזת שהאונה הקדמית היא החלק החיוני במערכת המרכיבה את המוח, המאפשר למבוגרים נורמליים בני זמננו לשלח את עצמם אל העתיד. בלעדיה אנחנו לכודים ברגע הנוכחי, נטולייכולת לדמיין את המחר ובשל כך חסרי דאגות בנוגע למה שהוא עלול לשאת בחובו. כיום, מדענים מכירים בכך שהאונה הקדמית "מקנה למבוגרים אנושיים בריאים יכולת לשקול את קיומו המורחב של האני לאורך ציר הזמן". בהתאם לכך, חוקרים של אנשים שאונתם הקדמית נפגעה מתארים אותם כ"כבולים לגירויים בהווה", או כ"נעולים בחלל ובזמן המיידיים", או כבעלי "נטייה למוחשיות טמפורלית". במילים אחרות, כמו אנשי הממתקים ומטפסי העצים, הם חיים בעולם שאין בו אחר כך.

המקרה העגום של המטופל הידוע בראשי התיבות נ"נ פותח צוהר לעולם הזה. נ"נ נפצע בראשו בתאונת דרכים ב-1981, כשהיה בן שלושים. בבדיקות התגלה שהוא סובל מפגיעה נרחבת באונה הקדמית.

פסיכולוג ראיין את נ"נ כמה שנים אחרי התאונה, ותיעד את השיחה:

פסיכולוג: מה תעשה מחר?

נ"נ: לא יודע.

פסיכולוג: אתה זוכר את השאלה?

נ"נ: על מה שאעשה מחר?

פסיכולוג: כן, אתה יכול לתאר מה עובר לך בראש כשאתה מנסה לחשוב על זה?

נ"נ: כלום, נראה לי... זה כמו לישון... כמו להיות בחדר שאין בו שום דבר ויש שם מישהו שאומר לך לחפש כיסא, ואין שם שום דבר... כמו לשחות באמצע אגם. אין שום דבר שאפשר להישען עליו או לעשות איתו משהו.

חוסר היכולת של נ"נ לחשוב על עתידו מאפיין את פגועי האונה הקדמית. עבור נ"נ המחר יישאר לעד חדר ריק. בכל פעם שהוא מנסה לראות בעיני רוחו את אחר כך הוא מרגיש כמו שכולנו מרגישים כשאנחנו מנסים לדמיין את האין או את האינסוף. ובכל זאת, אם הייתם פותחים בשיחה עם נ"נ באוטובוס או מפטפטים איתו במהלך ההמתנה בתור בדואר, ייתכן שלא הייתם יודעים שחסר לו משהו אנושי מהותי כל כך. אחרי הכול הוא מבין את המושגים המופשטים זמן ועתיד. הוא יודע מהן שעות ודקות, כמה מהאחרונות יש בכל אחת מהראשונות, ומה הפירוש של לפני ואחרי. כדבריו של הפסיכולוג שראיין את נ"נ: "הוא יודע דברים רבים על העולם, מודע לידע הזה ויכול להביע אותו באופן גמיש. במובן זה הוא אינו שונה במידה רבה מכל מבוגר נורמלי. אבל נראה שאין לו כל יכולת לחוות זמן סובייקטיבי מורחב... הוא חי כמדומה ב'הווה תמידי'."

הווה תמידי - איזה ביטוי מעורר חלחלה. איזו הרגשה מוזרה וסוריאליסטית מרגיש בוודאי מי שמרצה מאסר עולם בכלא של הרגע, לכוד לעד בתוך עכשיו מתמשך, עולם שאין לו סוף, זמן שאין בו אחר כך. רובנו מתקשים כל כך להעלות על דעתנו קיום כזה, הוא זר כל כך לחוויית הקיום הנורמלי שלנו, עד שאנו מתפתים לפטור אותו ככשל מקרי - סטייה אומללה, נדירה וחריגה שנובעת מפציעה טראומטית בראש. אבל למעשה, הקיום המשונה הזה הוא הכלל ואנחנו היוצאים מהכלל. בכמה מאות מיליוני השנים הראשונות אחרי שהופיעו לראשונה בפלנטה שלנו, כל המוחות היו תקועים בהווה התמידי, ורובם שרויים בו עד היום. אבל לא המוח שלך או שלי, כי לפני שניים או שלושה מיליוני שנים החלו אבות אבותינו בבריחה הגדולה מהכאן והעכשיו.

רכב המילוט שלהם היה גוש משוכלל ותכליתי של רקמה אפורה, שברירית ומקומטת שהסתפח למוחם. הגוש הזה, האונה הקדמית - החלק האחרון שהתפתח במוח האנושי, האטי ביותר בהבשלתו והמתנוון ראשון בזקנתנו - הוא מכונת זמן המאפשרת לכל אחד מאיתנו לנטוש את ההווה ולחוות את העתיד לפני התרחשותו. אין עוד בעל חיים עם אונה קדמית כשלנו, ולכן אנחנו בעל החיים היחיד החושב על העתיד. אבל בעוד סיפורה של האונה הקדמית מבאר לנו איך מצליחים בני האדם לחזות במחר המדומיין שלהם, הוא אינו מפרש מדוע אנו עושים זאת.

לשחק בגורל
בשלהי שנות השישים של המאה העשרים, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת הרווארד השתמש בלס"ד, התפטר ממשרתו (עם קצת עידוד מההנהלה), נסע להודו, פגש גורו ובשובו כתב ספר פופולרי בשם היה כאן עכשיו, שהמסר המרכזי שלו מתומצת באופן קולע בציווי שבשמו. המפתח לאושר, לסיפוק ולהארה, לטענת הפרופסור לשעבר, הוא להפסיק לחשוב כל כך הרבה על העתיד.

אבל למה לנסוע עד הודו ולבזבז זמן, כסף ותאי מוח רק כדי ללמוד איך לא לחשוב על העתיד? הסיבה, כידוע לכל מי שניסה אי פעם ללמוד מדיטציה, היא שהימנעות ממחשבה על העתיד היא משימה מאתגרת הרבה יותר מלהיות פרופסור לפסיכולוגיה. כדי לא לחשוב על העתיד אנחנו צריכים לשכנע את האונה הקדמית שלנו להפסיק למלא את ייעודה. וכמו לב המתבקש להפסיק לפעום, גם האונה הקדמית מתנגדת מדרך הטבע לבקשה. בניגוד לנ"נ, רובנו לא מתאמצים לחשוב על העתיד, מאחר שהדמיות מנטליות של העתיד מופיעות בתודעה שלנו באופן סדיר מבלי שנבקש ומשתלטות על כל פינה בחיי הנפש שלנו.

כשאנשים מתבקשים לדווח כמה הם חושבים על העבר, על ההווה ועל העתיד, הם טוענים שהם חושבים יותר על העתיד. כשהחוקרים סופרים בפועל את הפריטים הצפים על פני זרם התודעה של האדם הממוצע, הם מגלים שכ-12 אחוז מהמחשבות היומיות שלנו עוסקות בעתיד. במילים אחרות, אחת מכל שמונה שעות של חשיבה מוקדשת לדברים שטרם קרו. אם הייתם שוהים שעה אחת מכל שמונה במדינת מסצ'וסטס, שבה אני מתגורר, הייתם נדרשים לשלם מסים; המשמעות היא שבמובן מסוים, מוחשי לגמרי, כל אחד מאיתנומתגורר חלק מזמנו במחר.

למה אנחנו לא יכולים פשוט להיות כאן עכשיו? איך זה שאיננו יכולים לעשות משהו שדג הזהב שלנו עושה בקלות כזאת? למה מתעקשים מוחותינו להשליך אותנו לעתיד, כשיש לנו כל כך הרבה חומר למחשבה ממש כאן, היום?

חיזוי ורגש
התשובה הברורה והפשוטה ביותר על השאלה הזאת היא שמחשבה על העתיד עשויה להסב עונג. אנחנו חולמים בהקיץ על הבקעת שער הניצחון ביום כיף של החברה, על תמונה משותפת עם נציג הפיס ועל המחאה בגודל של דלת או על הפרחת משפטים שנונים באוזני הכספר החתיך בבנק - לא מפני שאנחנו מצפים או רוצים שהדברים האלה יקרו, אלא מפני שעצם העלאת האפשרויותהאלה בדמיוננו היא מקור הנאה. מחקרים מאשרים את מה שוודאי תיארתם לעצמכם: כשאנשים חולמים בהקיץ על העתיד הם נוטים לראות את עצמם משיגים ומצליחים, ולא מתקשים או נכשלים.

ואכן, המחשבה על העתיד עשויה להסב עונג רב כל כך, עד שלפעמים אנחנו מעדיפים לחשוב עליו מאשר להגיע אליו. באחד המחקרים נאמר למתנדבים שזכו בארוחה חינם במסעדה צרפתית מהוללת, ולאחר מכן נשאלו מתי ירצו לאכול אותה. עכשיו? הערב? מחר? על אף הפיתויים הברורים והקורצים שבארוחה, העדיפו רוב המתנדבים לדחות קצת את הביקור במסעדה, בדרך כלל לשבוע שלאחר מכן. מדוע כפו על עצמם את העיכוב? כי ההמתנה בת השבוע העניקה להם, נוסף לבילוי של כמה שעות של יניקת צדפות ולגימת שאטו שבאל בלאן', גם אפשרות לצפות להילולת היניקה והלגימה הזאת במשך שבעה ימים תמימים לפני האירוע עצמו.

דחיית הנאות היא דרך יצירתית לסחוט פי שניים מיץ מחצי כמות פרי. למעשה יש אירועים המענגים בדמיון יותר מאשר במציאות (רובנו יכולים להיזכר במקרה שבו התעלסו עם בן זוג נחשק או אכלו קינוח עשיר עד כדי שחיתות וגילו בדיעבד שהמחשבה על המעשה התעלתה על עשייתו), ובמקרים כאלה אנשים עשויים להחליט לדחות את האירוע לעד. לדוגמה, באחד המחקרים התבקשו מתנדבים לדמיין שהם מזמינים אדם שבו הם מאוהבים מעל הראש לצאת איתם, והתגלה כי ככל שהפנטזיות של המתנדבים על הפנייה לאהוב היו מפורטות ועסיסיות יותר כך ירדה הסבירות שיעשו זאת בחודשים הקרובים.

אנחנו אוהבים להשתעשע במחר הדמיוני הטוב ביותר - ומדוע לא? הרי אנחנו ממלאים את אלבומי התמונות שלנו בתצלומים של מסיבות יום הולדת ושל חופשות טרופיות, ולא של תאונות דרכים או של ביקורים בחדרי מיון, כי אנחנו רוצים להיות מאושרים כשנטייל במחוזות הזיכרון. אז מדוע לא ננקוט אותה גישה ביחס למחוזות הדמיון? העלאת עתיד מאושר בדמיון יכולה אמנם להסב לנו אושר, אך עלולות להיות לה גם השלכות מטרידות. חוקרים גילו שכאשר אנשים יכולים לדמיין אירוע כלשהו בקלות, הם מפריזים בהערכת הסבירות להתרחשותו במציאות. מאחר שרובנו מתורגלים בראיית אירועים טובים בדמיון הרבה יותר מאשר בראיית אירועים רעים, אנחנו נוטים להפריז בהערכת הסבירות שאירועים טובים יקרו לנו במציאות, וכתוצאה מכך מרגישים אופטימיות לא-מציאותית בנוגע לעתידנו.

לדוגמה, סטודנטים בארצות הברית מצפים לחיות יותר, להישאר נשואים שנים ארוכות יותר ולנסוע לאירופה בתדירות גבוהה יותר מהממוצע. הם מאמינים שיש סבירות גבוהה יותר שייוולד להם ילד מחונן, שיהיה להם בית משלהם ושהם יופיעו בעיתון; וסבירות נמוכה יותר שיסבלו מהתקף לב, ממחלת מין, מאלכוהוליזם, מתאונת דרכים, מעצם שבורה או מדלקת חניכיים.אמריקנים בכל הגילים מצפים שהעתיד שלהם יהיה שיפור לעומת ההווה. אזרחי מדינות אחרות אופטימיים פחות מהאמריקנים, אך גם הם נוטים לדמיין שהעתיד שלהם יהיה בהיר יותר מזה של קבוצת השווים שלהם.

הציפיות האופטימיות המופרזות האלה בנוגע לעתידנו האישי אינן מתפוגגות בקלות: התנסות ברעידת אדמה מעוררת באנשים פיכחון זמני בנוגע לסיכון שימותובאסון עתידי, אך בתוך שבועות ספורים חוזרים אפילו ניצולי רעידת אדמה לרמה הרגילה של אופטימיות חסרת בסיס33. למעשה, אירועים הקוראים תיגר על הגישה האופטימית שלנו עשויים לעתים להגביר את האופטימיות במקום לגרוע ממנה. מחקר העלה שחולי סרטן אופטימיים בנוגע לעתידם יותר מאנשים בריאים.

מובן שהעתיד שהמוח שלנו מתעקש לדמות אינו כולל אך ורק יין, נשיקות וצדפות עסיסיות. לעתים קרובות הוא משמים, עוכר שלווה, מטופש, לא נעים או מפחיד ממש, ובדרך כלל אנשים המבקשים לטפל באי-היכולת להפסיק לחשוב על העתיד הם אנשים המודאגים ממנו ולא מתבשמים ממנו. בדיוק כמו ששן מתנדנדת מתחננת כמדומה שנטלטל אותה, כך כולנו מרגישים כמדומה צורך בלתי נשלט ומעוות לדמיין אסונות וטרגדיות מפעם לפעם. בדרך לנמל התעופה אנחנו מדמיינים תרחיש עתידי שבו המטוס ממריא בלעדינו ואנו מחמיצים את הפגישה החשובה עם הלקוח. בדרך לארוחת ערב חגיגית אנחנו מדמיינים תרחיש עתידי שבו כולם מושיטים למארחת בקבוק יין בשעה שאנחנו מופיעים על סף הדלת בידיים ריקות ובמבוכה. בדרך למרפאה אנחנו מדמיינים תסריט עתידי שבו הרופא בוחן את צילומי הרנטגן של החזה שלנו, מקמט את מצחו ואומר משהו מבשר רע כגון, "בוא נדבר על האפשרויות שעומדות בפניך." החזיונות הקודרים האלה ממלאים אותנו בעתה - פשוטו כמשמעו - אם כך מדוע אנו משקיעים כל כך הרבה ביצירתם?

שתי סיבות לכך. ראשית, הציפייה לאירועים לא נעימים עשויה למזער את השפעתם. לדוגמה, באחד המחקרים קיבלו מתנדבים סדרה של עשרים מכות חשמל והוזהרו שלוש שניות לפני כל אחת מהן. חלק מהמתנדבים (קבוצת העוצמה הגבוהה) קיבלו עשרים מכות חשמל חזקות בקרסול הימני. משתתפים אחרים (קבוצת העוצמה הנמוכה) קיבלו שלוש מכות חשמל חזקות ושבע-עשרה מכותחשמל חלשות. על אף שקבוצת העוצמה הנמוכה ספגה כמות וולטים קטנה יותר מקבוצת העוצמה הגבוהה, נצפה בה דופק גבוה יותר והזעה מרובה יותר, והיא דירגה את מידת הפחד ברמה גבוהה יותר. מדוע? כי הנבדקים בקבוצת העוצמה הנמוכה קיבלו מכות חשמל בעוצמות משתנות בזמנים שונים, ולכן לא יכלו לצפות את עתידם. מתברר כי שלוש מכות חשמל חזקות שאי אפשר לצפות מראש מכאיבות יותר מעשרים מכות חזקות אך צפויות.

הסיבה השנייה לכך שאנחנו מתאמצים כל כך לדמיין אירועים לא נעימים היא שפחד, דאגה וחרדה ממלאים תפקידים מועילים בחיינו. כשם שאנו מדרבנים עובדים, ילדים, בני זוג וחיות מחמד לעשות את הדבר הנכון באמצעות דרמטיזציה של ההשלכות העגומות על התנהגות בלתי הולמת, כך אנו מדרבנים את עצמנו על ידי כך שאנו מדמיינים את העתידים העגומים המזומנים לנו אם נחליט להמעיט בקרם שיזוף ולהרבות בעוגיות קרם. נבואות הן לעתים "נבואות זעם", שמטרתן אינה לחזות את העתיד אלא למנוע אותו, ומחקרים העלו שלעתים קרובות האסטרטגיה הזאת היא דרך יעילה לדרבן אנשים להתנהגות המתאפיינת בזהירות מונעת. בקצרה, לפעמים אנחנו מדמיינים עתידים קודרים רק כדי להפחיד את עצמנו כהוגן.

חיזוי ושליטה
חיזוי עשוי להסב עונג ולמנוע כאב, וזו אחת הסיבות שמוחנו מתעקש להמשיך ולהפיק שפע מחשבות על העתיד. אך זו אינה הסיבה החשובה ביותר. בכל שנה, אמריקנים משלשלים בשמחה מיליוני דולרים - אולי אפילו מיליארדים - לכיסיהם של בעלי אוב, של יועצי השקעות, של מורים רוחניים, של חזאי מזג אוויר ושלל גזלנים אחרים הטוענים כי ביכולתם לנבא את העתיד.אלה מאיתנו המממנים את תעשיות חיזוי העתידות האלה לא רוצים לדעת מה צפוי לקרות רק בשביל העונג שבציפייה להתרחשויות. אנחנו רוצים לדעת מה צפוי לקרות כדי שנוכל לעשות משהו בנוגע לכך. אם שערי הריבית עומדים לזנק לשמים בחודש הבא, אנחנו רוצים להוציא את הכסף שלנו המושקע באיגרות חוב עכשיו. אם עומד לרדת גשם היום אחר הצהריים, אנחנו רוצים לקחת מטרייה הבוקר. ידע הוא כוח, והסיבה החשובה ביותר להתעקשותו של המוח שלנו לדמות את העתיד, גם כשאנחנו מעדיפים להיות כאן עכשיו וליהנות מחיי רגע של דג זהב, היא שהמוח שלנו רוצה לשלוט בחוויות המצפות לנו.

אבל למה שנרצה לשלוט בחוויותינו בעתיד? לכאורה השאלה הזאת נראית שטותית, כמו לשאול למה שנרצה לשלוט במקלט הטלוויזיה ובמכונית שלנו. בכל זאת, הרשו לי להשתטות רגע. יש לנו אונה קדמית גדולה כדי שנוכל להביט אל העתיד. אנחנו מביטים אל העתיד כדי שנוכל לערוך תחזיות, ואנחנו עורכים תחזיות כדי שנוכל לשלוט בו. אבל למה אנחנו רוצים בכלל לשלוט בו? למה לא נניח לעתיד להתרחש כדרכו ופשוט נחווה אותו תוך כדי כך? למה לא להיות כאן עכשיו ושם בבוא הזמן? יש שתי תשובות לשאלה הזאת, אחת מהן נכונה במפתיע והשנייה שגויה במפתיע.

התשובה הנכונה במפתיע היא שאנשים שואבים סיפוק מיישום השליטה - לא רק בזכות העתיד שהם קונים, אלא לשם היישום עצמו. השארת חותם - לשנות דברים, להשפיע על דברים, לגרום לדברים לקרות - היא כנראה אחד הצרכים היסודיים שהטבע העניק למוחות האנושיים, וחלק ניכר מהתנהגותנו מגיל הינקות והלאה הוא ביטוי של הרצון הזה בשליטה.

עוד לפני שהישבנים שלנו פוגשים לראשונה חיתול, כבר מפעמת בנו תשוקה עזה למצוץ, לישון, לחרבן ולגרום לדברים לקרות. עובר זמן מה עד שאנחנו מתחילים לממש את האחרונה מבין התשוקות האלה, כי עובר זמן מה עד שאנחנו תופשים שיש לנו אצבעות - אך כשזה קורה, כדאי לעולם להתחיל להתכונן. פעוטות צוהלים בהנאה כשהם ממוטטים מגדל קוביות, דוחפים כדור או מועכים עוגייה על המצח. למה? כי הם עשו את זה. זאת הסיבה. תראי, אמא, היד שלי גרמה לזה לקרות. החדר השתנה כי הייתי בו. חשבתי על קוביות נופלות, ובום, הן נפלו. איזה כיף! עשייה טהורה!

העובדה היא שבני האדם באים לעולם עם תאוות שליטה ויוצאים מהעולם עם אותה תאווה. ממחקרים עולה כי אם הם מאבדים את היכולת לשלוט בעניינים בשלב כלשהו בין הכניסה ליציאה הם נעשים אומללים, חסרי אונים, נואשים ומדוכאים. לפעמים הם אפילו מתים. באחד המחקרים נתנו החוקרים עציץ לדיירים הקשישים בבית אבות מקומי. הם אמרו לחצי מהדיירים שהשליטה בטיפול בצמח והשקייתו נתונה בידיהם (קבוצת שליטה גבוהה); לשאר הדיירים נאמר שאיש צוות יטפל בצמח (קבוצת שליטה נמוכה). כעבור שישה חודשים נמצא ש-30 אחוז מהדיירים בקבוצת השליטה הנמוכה מתו, בהשוואה ל-15 אחוז בלבד מבין הדיירים בקבוצת השליטה הגבוהה. מחקר המשך אישר את החשיבות של תחושת השליטה לרווחתם של דיירי בית אבות, אך הסתיים באופן עגום ובלתי צפוי.

החוקרים ארגנו ביקורים סדירים של סטודנטים מתנדבים אצל דיירי בית אבות. לדיירים בקבוצת השליטה הגבוהה הותר לפקח על מועדי הביקורים של הסטודנטים ועל אורכם ("בוא בבקשה לבקר אותי ביום חמישי הבא, למשך שעה"), אך הפיקוח הזה נשלל מהדיירים בקבוצת השליטה הנמוכה ("אני אבוא לבקר אותך ביום חמישי הבא, למשך שעה").כעבור חודשיים התברר שהדיירים בקבוצת השליטה הגבוהה היו מאושרים יותר, בריאים יותר, פעילים יותר ונטלו פחות תרופות בהשוואה לקבוצת השליטה הנמוכה. בשלב זה סיימו החוקרים את המחקר והפסיקו את ביקורי הסטודנטים. כעבור כמה חודשים נודע להם, לדאבון לבם, על מותם של מספר רב יחסית של דיירים מקבוצת השליטה הגבוהה. רק בדיעבד הסתבר מה היה הגורם לטרגדיה. הדיירים שקיבלו שליטה והפיקו תועלת ניכרת מהשליטה הזאת כל עוד היתה בידיהם, איבדו אותה כשזו נגזלה מהם מבלי משים עם תום המחקר. מסתבר שהשגת שליטה יכולה להשפיע לחיוב על בריאותו ורווחתו של אדם, אך אובדנה עלול להרע יותר מאשר היעדרה מלכתחילה.

תשוקתנו לשלוט חזקה כל כך ותחושת השליטה מתגמלת כל כך, עד שאנשים מתנהגים לעתים קרובות כאילו ביכולתם לשלוט בבלתי נשלט. לדוגמה, אנשים מהמרים על סכומים גדולים יותר במשחקי מזל מול יריבים שנראים חסרי מיומנות, בהשוואה למשחקם מול יריבים שנראים מיומנים - כאילו הם סבורים שביכולתם לשלוט בחלוקת הקלפים האקראית וכך לזכות ביתרון על יריב חלש.

אנשים מרגישים בטוחים יותר שיזכו בלוטו אם באפשרותם לשלוט במספר הכרטיס, והם משוכנעים שיזכו בהטלת קובייה אם הם עצמם יזרקו אותה. אנשים יהמרו בסכום גדול יותר על קובייה שטרם נזרקה מאשר על קובייה שנזרקה כבר, אך תוצאתה אינה ידועה עדיין, ואם יותר להם, ולא למישהו אחר, לקבוע איזה מספר ייחשב למנצח. בכל המקרים האלה אנשים מתנהגים בצורה שהיתה אבסורדית לחלוטין לו היו סבורים שאין להם שליטה על אירוע בלתי נשלט. אבל אם אי שם, עמוק בפנים, הם סבורים שיש להם שליטה - ולו קמצוץ של שליטה - אזי התנהגותם הגיונית לגמרי. ועמוק בפנים, זה בדיוק מה שרובנו סוברים ככל הנראה.

מדוע איננו נהנים מצפייה בהקלטה של משחק הכדורגל של אתמול, אפילו כשאיננו יודעים מי ניצח?כי העובדה שהמשחק כבר התקיים שוללת את האפשרות שקריאות העידוד שלנו יחדרו איכשהו אל תוך הטלוויזיה, ינועו דרך רשת הכבלים, ימצאו את דרכן אל האצטדיון וישפיעו על מסלול הכדור העושה את דרכו לכיוון השער! ייתכן שהעובדה המוזרה ביותר בנוגע לאשליית השליטה הזאת אינה עצם התרחשותה אלא ההשפעה הפסיכולוגית המיטיבה שלה, המזכירה במובנים רבים את ההשפעה של שליטה ממשית.

למעשה, קבוצת האנשים היחידה החסינה כנראה בדרך כלל מפני האשליה הזאת כוללת את הסובלים מדיכאון קליני, הנוטים לאמוד במדויק את רמת השליטה האפשרית שלהם באירועים ברוב המצבים. ממצאים אלה ואחרים הובילו כמה חוקרים למסקנה שתחושת השליטה - אם אמיתית או מבוססת על אשליה - היא אחד היסודות של בריאות נפשית .לפיכך, אם השאלה היא "למה שנרצה לשלוט בעתידנו?", התשובה הנכונה במפתיע היא שזה נותן לנו הרגשה טובה, נקודה. ההשפעה מתגמלת. תחושת החשיבות מסבה לנו אושר. הפעולה של ניווט סירתנו במורד נהר הזמן היא מקור עונג, ולא משנה מהו יעדנו.

בשלב זה עולות בראשכם כנראה שתי מחשבות. ראשית, אתם חושבים שלא תצטערו אם לא תשמעו עוד לעולם את הביטוי "נהר הזמן". לו יהי רצון. שנית, אתם חושבים שגם אם פעולת ניווטה של סירה מטאפורית במורד נהר קלישאי היא מקור עונג ורווחה, הרי שהיעד שאליו שטה הסירה חשוב יותר, הרבה יותר. לשחק בקברניט זה מעשה מהנה כשלעצמו, אך הסיבה האמיתית שאנורוצים לנהוג בספינה שלנו היא שנוכל להביאה להוואי ולא לניו ג'רזי. טבעו של המקום מכתיב את הרגשתנו כשאנו מגיעים אליו, והיכולת האנושית הייחודית לחשוב על העתיד המורחב מאפשרת לנו לבחור את היעדים הטובים ביותר ולהימנע מהגרועים שבהם. אנחנו הקופים שלמדו להביט קדימה, כי היכולת הזאת מאפשרת לנו לפשפש בכיווני הגורל שעשוי ליפול בחלקנו ולבחור את הטוב שבהם.

בעלי חיים אחרים צריכים לחוות אירוע כדי ללמוד על התענוגות והמצוקות שהוא גורם, אך יכולת ראיית הנולד שלנו מאפשרת לנו לדמיין דברים שטרם קרו וכך לחסוך מאיתנו את לקחי הניסיון הקשים. איננו צריכים לשלוח יד ולגעת בגחלים לוחשות כדי לדעת שהמעשה יכאיב לנו, ואיננו צריכים לחוות נטישה, זלזול, פינוי, הורדה בדרגה,מחלה או גירושים כדי לדעת שכל אלה אינם רצויים וכי עלינו להימנע מהם כמיטב יכולתנו. אנחנו רוצים - ואנחנו אמורים לרצות - לשלוט בכיוון ההתקדמות של הסירה שלנו כי יש כיוון עתידי טוב יותר מאחרים, ואפילו ממרחק כזה אנו אמורים להצליח להבדיל ביניהם.

הרעיון הזה כל כך מובן מאליו עד שהוא בקושי ראוי לאזכור, אבל אני אזכיר אותו בכל זאת. למען האמת אני עומד לחזור ולהזכיר אותו לאורך הספר כולו, כי יידרשו כנראה יותר מכמה אזכורים כדי לשכנע אתכם שמה שנראה כרעיון מובן מאליו הוא למעשה התשובה השגויה במפתיע לשאלה שלנו. אנחנו מתעקשים לנווט את הסירה שלנו כי נדמה לנו שיש לנו מושג לא רעעל המקום שאליו אנו רוצים להגיע, אך האמת היא שהניווט הזה נעשה במידה רבה לשווא - לא מפני שהסירה לא תגיב ולא מפני שלא נצליח למצוא את יעדנו, אלא מפני שהעתיד שונה בצורה מהותית מכפי שהוא נראה מבעד לעדשות החיזוי. כשם שאנו חווים תעתועי ראייה בעיניים ("האין זה מוזר שקו אחד נראה ארוך יותר מהשני אף שהוא לא?") ותעתועים בראיית העבר("האין זה מוזר שאני לא זוכר שזרקתי את הזבל, אף שעשיתי את זה?"), כך אנו חווים תעתועים בראיית הנולד - ואת שלושת סוגי האשליות האלה אפשר להסביר בעזרת עקרונות בסיסיים של הפסיכולוגיה האנושית.

הלאה
למען הכנות אין בכוונתי להסתפק באזכור התשובה השגויה במפתיע; אני מתכוון לחבוט בה ולטלטל אותה עד שהיא תיכנע ותלך הביתה. התשובה השגויה במפתיע מקובלת כל כך ונדמית הגיונית כל כך, עד שרק בעזרת הכאה ממושכת אפשר לקוות שנצליח למחות אותה מתפישת העולם המוסכמת שלנו. אם כך לפני שיתחיל קרב האיתנים, הרשו לי לחלוק איתכם את תוכנית ההתקפהשלי.

בחלק השני, "סובייקטיביות", אספר לכם על מדע האושר. כולנו מכוונים את עצמנו לעבר העתיד שאנו מקווים כי יסב לנו אושר, אבל מהי בעצם משמעות המילה? ואיך אפשר בכלל לקוות להגיע לתשובות מדעיות מוצקות לשאלות על משהו ערטילאי וחמקמק כמו רגש?

אנחנו משתמשים בעיניים כדי להתבונן בחלל, ובדמיון כדי להתבונן בזמן. כשם שהעיניים גורמות לנו לפעמים לראות דברים לא כמו שהם באמת, כך הדמיון גורם לנו לפעמים לחזות דברים לא כמו שיהיו. הדמיון סובל משלוש מגרעות שבעטיין נגרמים תעתועי ראיית הנולד, שהם עיקר עניינו של הספר הזה. בחלק השלישי, "ריאליזם", אספר לכם על המגרעת הראשונה:הדמיון פועל במהירות, בחרישיות וביעילות גדולות כל כך, עד שאיננו מפקפקים מספיק בתוצריו.

בחלק הרביעי, "פרזנטיזם", אספר לכם על המגרעת השנייה: תוצרי הדמיון אינם... נו, דמיוניים במיוחד, ולכן העתיד המדומיין שלנו נראה לעתים קרובות דומה כל כך להווה המוחשי.

בחלק החמישי, "רציונליזציה", אספר לכם על המגרעת השלישית: הדמיון מתקשה לומר לנו מה נחשוב על העתיד כשנגיע אליו. אם קשה לנו לחזות אירועים עתידיים, הרי שקשה שבעתיים לחזות איך נראה אותם כשיתרחשו.

בחלק השישי והאחרון, "תקנה", אספר לכם מדוע אי אפשר לרפא בקלות את תעתועי ראיית הנולד בעזרת ניסיון אישי או חוכמת הדורות. לסיכום אציג בפניכם פתרון פשוט לאשליות האלה, שאותו קרוב לוודאי לא תאמצו.

כשתסיימו את קריאת הפרקים האלה אני מקווה שתבינו מדוע רובנו מקדישים חלק גדול כל כך מחיינו בסיבוב הגאים ובמתיחת מפרשים, ומגלים בסופו של דבר ששנגרי-לה היא לא מה שחשבנו שתהיה, ואינה נמצאת היכן שחשבנו שתימצא.

דף הבית | חדשים במטר | רכישת ספרים | על ההוצאה | הגשת כתבי יד | יצירת קשר | תנאי השימוש באתר
© כל הזכויות שמורות: מטר הוצאה לאור בע"מ, הוצאת מטר 2006 | על ידי סמיוטיקה